יינות מינרליים מורכבים ומתוחכמים ויינות עשירים בגוף ובפרי, זני ענבים שהגיעו עם המתיישבים היוונים העתיקים וגם יין אחד שהמציא סוחר אנגלי מתוחכם... אם עוד לא יצא לכם להתעמק בתפריט היינות של סיציליה, הגיע הזמן. סיציליה מצטיינת לא רק באוכל ובנופים, אלא גם ביין! זה לא סוד שסיציליה הוא אחד המחוזות האהובים עלי באיטליה, ולא נדרש גשש בלש על מנת להבין מדוע – באי הנהדר הזה יש הכל. נופים יפים וחופים נהדרים? יש. אוכל מעולה? יש ויש, ועל כך יעיד הג'ינס שלא נסגר עליי בתום חופשה בת שבועיים... אתרי היסטוריה, תרבות, ארכיאולוגיה, אדריכלות ואומנות ברמה בינלאומית? בהחלט, ובשפע. תרבות מלאת חיים ואנשים מקסימים? ברור. אבל לצד כל אלה, יש עניין נוסף ששווה התייחסות – היינות הסיציליאנים. אם גם אתם, כמוני, חובבי יינות מינרליים, המגיעים מאזורים וולקניים, אז סיציליה היא יעד חובה. קצת רקע מקובל לנקוב בשמם של מחוזות צפוניים יותר ( טוסקנה , ונטו , פיימונטה ) כשמדברים על היינות האיטלקיים והלל רק את היינות שבאים מהם, אבל האמת היא שסיציליה היא כן מחוז חשוב – בעבר רק בשל כמויות היין שביוצרו בה, וכיום גם בשל איכותם של חלק מהיינות. למעלה מ-620 מיליון ליטרים של יין מיוצרים באי מידי שנה, ולא פחות מ-23 יינות זכו למעמד DOC (אם כי רק יין אחד זכה למעמד DOCG). מסורת היין בסיציליה היא בת אלפי שנים, וסביר להניח שגפנים צמחו באי באופן ספונטני, אך אם נרצה לנקוב בתאריך מדויק יותר כרגע שבו החלה תעשיית היין הסיציליאני אפשר לומר שהכל התחיל לפני כ-2800 שנה, כאשר היוונים, מעריצי יין ידועים, כבשו את האי והביאו עימם לא רק גפנים אלא גם את הידע הטכני הדרוש לייצור היין. הרומאים העתיקים למדו מהיוונים, המשיכו את המסורת והעריצו את היינות הסיציליאנים שנחשבו לאיכותיים במיוחד. בתקופה הביזנטית המשיכה התעשייה לפרוח ( חלק גדול מהמסורת השתמר בזכות המנזרים , כפי שקרה גם במקומות אחרים באירופה. בזכות הנזירים והנזירות טכניקות גידול ומתכונים לא אבדו). אמנם תחת הכיבוש המוסלמי תעשיית היין הסיציליאנית הצטמצמה אך בהחלט לא נהרסה, וממילא חזרה לעצמה כאשר נכבש האי על ידי הנורמנים במאה ה-11. סיציליה ידועה בזכות אדמותיה הפוריות, אבל, כפי שמסבירים המומחים, דווקא האדמה הפוריה של האי עמדה בעוכריו – בזכות סבסודים למיניהם ותמריצים כלכליים החלו מגדלים רבים לשתול כמויות גדולות של גפנים ולייצר כמויות גדולות של יין אנמי וחסר טעם. ואכן, במשך תקופה ארוכה מאד שימש חלק נכבד מהיין שיוצר בסיציליה כיין בסיס, שנועד למהילת יינות אחרים. הדגש, אם כך, היה על הכמויות ולא על איכות הייצור.. התוצאה היתה ברורה – במהרה התדרדרה תדמיתו של היין הסיציליאני, וחבל. גם היום למען האמת ישנם יקבים שכאלה, אבל אין ספר שבמקביל בולטת גם מגמה שונה לגמרי, והאי התמלא בשחקנים חדשים שהחליטו לשנות את כללי המשחק. כך קרה שגם כמה מהאחוזות ההיסטוריות של וגם רבים מהיצרנים החדשים והצעירים החליטו לפנות לכיוון אחר – איכותי, חדשני ויצירתי. לכך יש להוסיף נקודה חשובה נוספת, והיא שסיציליה מתמודדת עם שינויי אקלים רציניים ומאתגרים מאד. לכן, יקבים רבים שמים דגש מחודש על דרכי ייצור ידידותיות לסביבה, ירוקות ככל האפשר, המשמרות את משאבי הטבע. ישנם כאמור 23 יינות סיצילאנים שזכו למעמד DOC, אבל אין טעם, לדעתי, למנות את כולם כמו ברשימת מכולת ארוכה. במקום זאת החלטתי להתמקד בכמה יינות מעניינים במיוחד. שניים מהיינות שברשימה הם יינות מתוקים, הנחשבים ליינות קינוח מעולים ואני ממליצה לכם לתת להם צ'אנס גם אם אינכם מחובבי הז'אנר. אני מאמינה שתופתעו לטובה. צ'רזואולו די ויטוריה – Cerasuolo di Vittoria בואו נתחיל עם המלך. או לכל הפחות – עם היין הידוע ביותר באי, והיחיד שזכה למעמד DOCG. יין הצ'רזואולו מיוצר משני זני ענבים טיפוסיים לאי: נרו ד'אבולה (Nero d’Avola), ופראפאטו (Frappato). היין קיים בשתי גרסאות: Cerasuolo di Vittoria DOCG, המיוצר רק סביב העיירה נושאת אותו השם, ו-Cerasuolo di Vittoria Classico, המיוצר באזור נרחב קצת יותר, הכולל בתוכו גם את אזור ראגוזה (Ragusa) וקטניה (Catania), ומתיישן במשך 18 חודשים לפחות. זהו יין גדול, דומיננטי, המתאפיין בצעירותו בצבע עז אך ככל שהוא מתבגר הצבעים מתמתנים והטעמים מתעגלים. הצ'רזואולו ממלא את הפה בפירותיות דומיננטית, והניחוחות מתפתחים עם השנים – בתחילה הם פרחוניים ופירותיים, ובהמשך, לאחר היישון הממושך, יופיעו גם ניחוחות השוקולד והעור, והתבלינים המתוקים. כמו כל יין הנהנה ממעמד DOC או DOCG, גם ליין צ'רזואולו יש מתכון רשמי: על פי חוק על היין להכיל בין 50 ל-70% ענבי נרו ד'אבולה, ובין 30 ל-50% ענבי פראפאטו. ענבי נרו ד'אבולה הם כפי הנראה הידועים ביותר באי – זהו זן שנחשב בשלב זה לזן ילידי, והוא הגיע ככל הנראה עם המתיישבים היוונים שכבשו את האי במאה השמינית לפנה"ס. הנרו ד'אבולה (המוכר גם בשם 'קאלאברזה' Calabrese) מעניק מבנה וגוף, ויינות המבוססים על ענב זה עלולים להיות גסים ומחוספסים, אבל בטיפול נכון מתרחש סוג של קסם: היין מתעדן ופותח מניפה של ריחות וטעמים – פירות אדומים ושחורים, ליקריץ, וניל, ציפורן, ופרחי סיגליות. זן הפראפאטו עדין בהרבה, ומוסיף פירותיות, טאנינים וניחוחות פרחוניים ליין. איפה טועמים? אם כבר הגעתם עד לכאן, לפינה המערבית ביותר של סיציליה, אני ממליצה שתבקרו באחד היקבים ההיסטוריים והמפורסמים ביותר: COS . זהו יקב שהמבקרים אוהבים לאהוב – רציני, איכותי, חדשני ומסורתי בו זמנית. הגפנים מטופלות לפי עקרונות הגידול הביודינמי, והיינות של יקב COS הם בין הידועים בסיציליה. נסו את ה-Cersauolo, מן הסתם, אבל אל תעצרו שם. כדאי ומומלץ לנסות גם את היינות האחרים, שה"מתכון" שלהם לא מוכתב על פי חוק ומאפשרים ליננים לבטא את היצירתיות שלהם. יקב מפורסם ומצויין נוסף הוא Donnafugata, אך עליו ארחיב בהמשך, בסעיף העוסק בפסיטו די פנטלריה. אתנה ביאנקו – Etna Bianco ואתנה רוסו – Etna Rosso סיציליה היא ממתק קטן עבור חובבי היינות המינרליים, והאדמה הוולקנית העשירה סביב הר הגעש אתנה מעניקה ליינות המיוצרים באזור זה פרופיל טעמים וניחוחות משובח במיוחד. יין האתנה, כפי שעפשר להבין משמו, מיוצר קרוב במיוחד לאזור הסכנה: הר האתנה הוא הר הגעש הגבוה ביותר והפעיל ביותר בעולם, והתפרצויות קטנות הפכו למראה שבשגרה. חשובה לא פחות העובדה שהגפנים נשתלות בגובה רב, ונהנות מהבדלי טמפרטורה משמעותיים בין שעות היום והלילה. וגורם שלישי המשפיע על הטעמים הוא הגיל – חלק מהגפנים כאן הן בנות 70, 80 ואפילו 100 שנה! כמובן שהתפוקה מצומצמת מאד, אבל האיכות? מופלאה. על מנת לייצר את היין האדום (אתנה רוסו – Etna Rosso) יש להשתמש בזנים המאושרים הרשמיים: בין 80 ל-100% ענבי נרלו מאסקאלזה (nerello mascalese) ועד 20% נרלו קאפוצ'ו (nerello cappuccino). את האתנה ביאנקו (Etna Bianco), לעומת זאת, מייצרים מזן הקאריקנטה (carricante) בתוספת קטנה של ענבי קטאראטו (catarratto). ענב הנרלו מאסקאלזה הגיע לסיציליה עם היוונים, במאה השמינית לפנה"ס. הזן הזה נחשב לעקשן ואיכותי, והוא גדל בתנאים לא פשוטים בין אבני הבזלת השחורות. הוא משגשג בגובה רב (בין 350 ל-1000 מטרים מעל פני הים), ויש מי שמשווה בינו ובין הנביולו, הענב הידוע ממחוז פיימונטה המשמש להכנת יין הבארולו המפורסם – הן בשל האיכות והן בשל הקשיים הטכניים השונים שהם מציבים בפני המגדלים. הגובה ותנאי השטח לא מאפשרים בציר מכני, ולכן רוב היקבים בוצרים ידנית. ענבי הקאריקנטה, לעומת זאת, מהווים את הבסיס ליינות אתנה הלבנים (והמצויינים לא פחות מאחיהם האדומים). הם גדלים לאורך צידו המזרחי של האתנה, לכיוון הים, משגשגים בגובה רב (גבוה אף יותר מהנרלו מאסקאלזה!) והגפנים עשירות בפרי – למעשה, מקור השם 'קאריקנטה' נובע מהכינוי שהדביקו להם האיכרים הסיציליאנים, שכן הזן הזה יכול למלא עגלות (carri) שלמות. על פי חוק על ה-Etna Bianco DOC להכיל לפחות 60% ענבי קאריקנטה, ואילו עבור ה-Etna bianco superior הכמות המינימלית של ענבי קאריקנטה עומדת על 80%. התוצאה נהדרת – יינות הפורשים מניפה שלמה של ניחוחות וארומות, החל מפירות הדר וכלה באבני בזלת (מן הסתם), פרחים לבנים וצהובים, המליחות עדינה באדיבות הבריזה העולה מהים. הגוף מלא ואלגנטי, ומתאים מאד לליווי מנות הדגים ופירות הים שסיציליה מפורסמת בהן. איפה טועמים? אחד מהיצרנים הטובים ביותר הוא יקב I custodi delle vigne dell’Etna . שם היקב הוא הצהרת כוונות, ופירושו באיטלקית הוא: שומרי הגפנים של הר האתנה. נסו גם את היינות הלבנים וגם את היינות האדומים, כמובן. ה- Aetneus (אדום) וה-Aedes (לבן) טובים במיוחד. יקב מומלץ נוסף הוא Pietradolce (מילולית: אבן מתוקה). זהו יקב חדש יחסית, מודרני במובן הטוב ביותר של המילה, והיין כאן מיוצר בשיטות מתקדמות אך מתוך הבנה עמוקה של המסורת העתיקה. חלק מהיינות, כמו לדוגמה ה-Barbagalli Etna rosso DOC שלהם מגיעים מגפנים בנות כמעט 100 שנה, והתוצאה נהדרת! פסיטו די פנטלריה – Passito di Pantelleria לאיטליה (ולסיציליה) יש מסורת ארוכה ומפוארת של יינות קינוח – יינות אלכוהוליים עשירים בטעם, המיושנים במשך פרקי זמן ארוכים במיוחד. הפסיטו די פנטלריה (שנודע בעבר בשם 'מוסקטו די פנטלריה') מגיע מהאי פנטלריה (Pantelleria) שמול חופי טראפני. תהליך ההכנה הוא פשוט אבל מדוקדק: לאחר הבציר מיובשים (ייבוש טבעי), כך שחלק משמעותי מהמים מתאדים ואחוז הסוכר בענבים עולה (בהמשך, במהלך התסיסה, יומר הסוכר לאלכוהול). זהו רגע עדין, וחשוב להקפיד על אוורור נכון של הענבים כדי למנוע רקב ועובש. לאחר מכן מכינים את היין עצמו, ואז מיושן היין במשך 15 עד ‘18 חודשים. זהו יין שמלווה באופן מושלם את הקינוחים הסיציליאנים האהובים, ובמיוחד מתוקים על בסיס שקדים ובצק שקדים. את היין מייצרים מענבי זיביבו (Zibibbo) – זן ארומטי ממשפחת המוסקט, המוכר גם בשם מוסקטו די אלסנדריה (Moscato di Alessandria). היו אלה הרומאים שהביאו את הענב הזה ממצרים, מהעיר אלכסנדריה, והוא נקלט בסיציליה היטב. כל כך טוב, למעשה, עד שנדמה שמאז ומתמיד היה נוכח בה, והתוצאה היא יין עשיר בניחוחות וטעמים, בצבע זהוב מפתה (לא פלא שבמאה ה-19 כינו אותו "הזהב הנוזלי"). האי פנטלריה מומלץ מאד לביקור ולא רק בזכות היין – זהו אי וולקני, קרוב מאד לחופי טוניס, פרוע ויפהפה, ובעל מאפיינים מושלמים לייצור יין ייחודי. אחת האחוזות של יקבי Donnafugata ממוקמת כאן, ועבודה אינסופית ומפרכת מושקעת בטיפוח האחוזה ובגידול הגפנים למרות התנאים המורכבים ששוררים כאן. הבציר נעשה באופן ידני בלבד, בגבהים משמעותיים, והגפנים נשתלות על טרסות יבשות (בדומה לליגוריה) הדורשות תחזוקה מתמדת. התמורה לעבודה הקשה היא שגם היין הזה, בדומה לשאר היינות של Donnafugata, הוא לא פחות ממעולה. שווה במיוחד לנסות את ה- Ben Ryé הנהדר, לא רק כיין המלווה מתוקים אלא גם כיין המשתלב בצורה מושלמת עם גבינות עזות טעם כמו גורגנזולה חריפה, למשל. ואם כבר מדברים על יינות מתוקים מיוחדים, אי אפשר שלא לציין את אחד האהובים עליי (לא פשוט להשיג אותו): מלבזיה די ליפארי (Malvasia di Lipari), העשוי מענבי קורינטו נרו (Corinto nero) ומלבזיה ביאנקה (Malvasia bianca). היין קיים בשלוש גירסאות (Malvasie delle Liparie DOC bianco, Malvasia delel Lipari liquoroso ו-Malvasia delle Lipari passito). ליפארי הוא אי וולקני הנמנה על האיים האאוליים (יעד תיירותי פופולרי במיוחד) וכמובן שמבנה הקרקע ותנאי האקלים משפיעים על היין. מרסלה – Marsala סיפורו של האלכוהול בסיציליה קשור בקשרים עבותים לזרים שהגיעו לאי. היוונים העתיקים הביאו עימם גפנים ושיטות גידול, ואילו הבריטים, אלפי שנה מאוחר יותר, הביאו עימם ידע עסקי וקשרים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא יין המרסלה: זהו יין מחוזק, המיוצר באזור העיר מרסלה בשיטה דומה לשיטה שבה מייצרים שרי. את הצלחתו של המרסלה חייבים בסיציליה לסוחר האנגלי ג'ון וודהאוס (John Woodhouse), שספינתו נקלעה לסערה ונאלצה לעגון בנמל המקומי. בזמן ששהה בעיר טעם וודהאוס את היין של מרסלה, התאהב בו, והחליט לשלוח כמות מכובדת של חביות למולדתו. כדי למנוע מהיין להתקלקל לאורך המסע, הוסיף וודהאוס אלכוהול ליין, וכך יצר יין מחוזק שדמה לשרי, ומצא חן במיוחד בעיני הלקוחות הבריטיים. כך, הבין וודהאוס שעלה על שיטה נהדרת לשבור את השוק ולהתחרות באופן ישיר עם היקבים העשירים בפורטוגל (בה ייצרו מדיירה) ובספרד (בה ייצרו שרי). בעקבותיו הגיע גם בנג'מין אינגהם (Benjamin Ingham) שהחליט לעקוף את המתווכים, ולהקים בעצמו מערך לייצור מרסלה בסיציליה. גם משפחת פלוריו (Florio), מהעשירות והידועות שבמשפחות האצולה הסיציליאניות (סיפורם מופיע ברב-המכר 'האריות מסיציליה') נכנסה לעיסקי המרסלה. היין מיוצר מענבי אינזוליה (Inzolia), קאטאראטו (Catarratto) וגרילו (Grillo) וקיים בשלוש גרסאות – יבש, יבש למחצה, ומתוק (המונח יבש הוא יחסי כמובן, שכן אפילו בגרסה היבשה תמצאו 40 גרם סוכר לליטר). בנוסף, היין מקוטלג לפי מידת היישון – היין הצעיר ביותר נקרא אמברה (ambra), הסופריורה ריזרבה (superior riserva) מיושן ארבע שנים, ואילו ה-Stravecchio מיושן במשך לא פחות מעשור. גם במקרה הזה, למרות שמדובר על "יין קינוח", יין מרסלה איכותי יתאים מאד גם לליווי גבינות. איפה טועמים? שלבו היסטוריה, דרמה ויינות טעמים, וסעו ליקב ההיסטורי של משפחת פלוריו , כמובן. כמה יינות נוספים ששווה להכיר כמו בכל שאר המחוזות באיטליה, גם בסיציליה חלק נכבד מהיינות המעניינים ביותר לא נכנסים לשום קטגוריה רשמית, או שלכל היותר עונים כל הקריטריונים בקטגוריה הרחבה (והחשובה) "IGT Terre Siciliane". לכן, כדאי ומומלץ לנסות גם יינות אחרים, ביקבים איכותיים. נסו לדוגמה את Tenuta Gorghi Tondi , יקב Settesoli , ויקב Morgante .

היא הייתה מנהיגה חכמה אבל גם אכזרית מאד. היא נודעה כאחת הנשים היפות באיטליה אך גם כמי שלא היססה להתייצב עם חרב שלופה כדי להגן על עירה מפני מתקפות האויב. היא הייתה פוליטיקאית מתוחכמת ומחושבת, אבל גם מאהבת קנאית ותאבת דם ונקמה. השנה מציינת איטליה 560 שנה להולדתה של קתרינה ספורצה – הנמרה השואגת, שליטת אימולה ופורלי, ואחת הדמויות המרתקות ברנסאנס האיטלקי אפשר להעריך את קתרינה ספורצה ואפשר לשנוא אותה, אבל דבר אחד בטוח – היא הייתה יחידה בדורה. בתקופה סוערת מבחינה פוליטית, התבלטה ספורצה כמנהיגה מתוחכמת שלא היססה לעמוד מול מצביאים אכזריים שאיימו על שטחה. את הכינוי "הנמרה" היא הרוויחה ביושר, וכך גם את דברי הגנאי של היסטוריונים שהזדעזעו מנקמותיה האכזריות (ועל כך בהמשך...). אבל בואו נתחיל מההתחלה: מי הייתה קתרינה ספורצה? קתרינה ספורצה נולדה במילאנו , בת לגאלאצו מריה ספורצה (Galeazo Maria Sforza), מנהיג השושלת המילאנזית הידועה, ולמאהבת שלו, לוקרציה לאנדריאני (Lucrezia Landriani). למרות שנולדה מחוץ לנישואין אביה הכיר בה, ומעמדה הרשמי הוסדר. היא גדלה לצד סבתה, ביאנקה מריה ויסקונטי, ושמעה מינקות סיפורי גבורה על אחד מאבותיה – לוחם ידוע בשם מוציו אטנדולו ספורצה (Muzio Attendolo Sforza). בנוסף, כבר מגיל צעיר התעניינה ספורצה בצמחי מרפא ובאלכימיה, והקדישה זמן רב לפיתוח תרופות ותכשירים קוסמטיים. מתכוני השיקויים שהמציאה ותיעדה במחברותיה נשמרו עד היום. לבסוף, אין ספק שחלק מהמוניטין של ספורצה נובע גם ממראה החיצוני: היא נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר בדורה, ויש הטוענים שאחת מהעלמות בציור "פרימוורה" של בוטיצ'לי עוצבה בהשראתה. כשהייתה עדיין ילדה נקבע עתידה הפוליטי של ספורצה – היא התחתנה עם ג'ירולאמו ריאריו (Girolamo Riario), אחיינו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי, והפכה לגבירת אימולה (Imola) ופורלי (Forlì). אך כמעט מיד לאחר שקיבל את התואר מונה בעלה למפקד על כוחות האפיפיור, והשניים התייצבו ברומא. כשהגיעה לרומא בשנת 1477 התקבלה ספורצה מיד לחברה הגבוהה, אך לאחר שהאפיפיור נפטר איבד הזוג את ההגנה לה זכה והם הבינו שיאלצו לעזוב את רומא. אך לספורצה לא הייתה שום כוונה לעזוב מבלי שקודם תבטיח לעצמה, בכל דרך שתדרש, קצבת תמיכה נדיבה... המצור על קסטל סנט'אנג'לו לאחר שבחנה את המצב הפוליטי, החליטה ספורצה על תוכנית פעולה: אף שהייתה בחודש השביעי להריונה, היא עלתה על סוס והובילה בעקבותיה צבא קטן שהשתלט על מצודת סנטאנג'לו. מעמדה זו החל בעלה לנהל משא ומתן עם האפיפיור החדש וזכה לקצבה, אך זו הייתה נמוכה מידי לטעמה של ספורצה. היא תכננה להמשיך ולהתבצר אך לבסוף נכנעה לבעלה ונסוגה עם כוחותיה. בשנת 1484 הגיעו השניים במחוז רומניה, על מנת לשמש כרוזן ורוזנת אימולה ופורלי. מצידי תהרגו את הילדים, אני יכולה לעשות עוד! בתחילה התקבלו בני הזוג בחגיגות פאר אך ככל שנקף הזמן התגלה ריאריו כמושל גרוע, וזמן קצר לאחר הגעתם ארגנו בני המקום התקוממות: חבורה של קושרים פלשו לביתם של הזוג, כרתו את ראשו של ריאריו, וזרקו אותו מהחלון. זעמה של ספורצה על הפגיעה בה ובמשפחתה לא ידע גבולות, והיא הגתה תוכנית שתחסל את הקושרים ותחזיר לה את השליטה בעיר: מכיוון שידעה שהמורדים לא יוכלו להשלים את השתלטותם על העיר מבלי לכבוש את מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino), היא הבטיחה להם שאם יחוסו עליה, היא תשכנע את האחראי על המצודה להיכנע. אבל על מנת שתעשה כן, עליהם להניח לה להיכנס פנימה ולשוחח איתו. כדי לשכנע אותם שלא מדובר בתרגיל, הפקידה ספורצה את ילדיה בידי המורדים לפני שנכנסה. אך כמובן שבסתר רקמה ספורצה תוכניות אחרות לגמרי: ברגע שנכנסה למצודה היא נעלה את הדלתות, וסובבה את התותחים כך שיפנו נגד העיר. כאשר איימו המורדים להרוג את ילדיה, מספרים שהיא נעמדה על החומה, חשפה בפניהם את איבריה המוצנעים, וצעקה: אל דאגה, יש לי איך לעשות ילדים נוספים! הסיפור הפך למיתולוגי, וגם אם לא ברור עד כמה הוא מדויק, אין ספק שהוא מבהיר מה הייתה תדמיתה של קתרינה ספורצה. בינתיים הגיעה גם תגבורת שהזעיקה ספורצה בעזרת קרובי משפחתה שבמילאנו, ולאחר קרב קצר היא הצליחה להשתלט על העיר. את הקושרים היא הוציאה מיד להורג, ולקחה על עצמה את השלטון (בשמו של בנה, שהיה עדיין קטין). אהבה חדשה שהובילה למרחץ דמים לאחר מותו של ריאריו לא נותרה ספורצה לבדה למשך זמן רב. בעלה השני – ג'אקומו פאו (Giacomo Feo) – היה שומר הראש שלה. השניים התחתנו בסתר, ומאותו רגע קודם פאו בזריזות והפך למפקד הצבא. אהבתה של ספורצה לפאו תוארה על ידי סופרי התקופה (וביניהם גם נציגים ממשפחת מדיצ'י ששהו בעיר) כאובססיבית ועזה ביותר, אף יותר, הם טענו, מהאהבה שחשה כלפי ילדיה. אך התשוקה הייתה מוכתמת במאבקי כוח: מעמדו החזק של פאו הדאיג את אוטביאנו, בנה של קתרינה (שבשמו החזיקה בשלטון) והוא החל לחשוד כי פאו מאיים עליו ישירות. בסופו של דבר החליט אוטביאנו ספורצה לפעול, וביחד עם חבורת קושרים הוא ארגן מזימה לרצוח את פאו. ג'אקומו פאו שומר הראש של קתרינה שהפך לבעלה ומפקד הצבא מותו של פאו שבר את כל הכלים, ונקמתה של ספורצה הזועמת הייתה אכזרית – בתום חקירת בזק היא הורתה שכל המעורבים בפרשה יוצאו להורג, אבל היא לא הסתפקה רק בהם. לדרישתה של ספורצה הוצאו להורג גם כל קרובי המשפחה של מי שהיו קשורים למזימה, ובכלל זה נשים בהריון וילדים. בסופו של דבר לא פחות מ-38 איש נרצחו, ורבים אחרים נכלאו או נשלחו לגלות. לאחר מותו של פאו נישאה ספורצה בשלישית, והפעם לפיורנטיני (איש פירנצה): ג'ובאני דה מדיצ'י איל פופולאנו, שהיה בן דודו של לורנצו המפואר. אף שהנישואין בין השניים היו מהלך פוליטי, כמובן, סופרי התקופה מתארים את החיבור בין ספורצה לג'ובאני דה מדיצ'י כמיידי ועמוק. ממערכת היחסים בין ספורצה למדיצ'י נולדו מספר ילדים, והמפורסם מכולם הוא בן הזקונים – לודוביקו, המוכר יותר בכינוי ג'ובאני דלה בנדה נרה (Giovanni delle bande nere) שהפך בבגרותו לאחר משכירי החרב הידועים באיטליה במאה ה-16. ראש בראש מול בית בורג'ה בשנת 1492 מונה רודריגו בורג'ה לאפיפיור אלסנדרו השישי, ובתחילה מערכת היחסים בינו לבין ספורצה הייתה חיובית יחסית. ספורצה חיפשה שידוך הולם לבנה, אוטביאנו, אך כאשר הציע האפיפיור שבתו לוקרציה בורג'ה תתחתן עם אוטביאנו ספורצה, קתרינה ספורצה הזדעזעה. המוניטין המפוקפק של לוקרציה בורג'ה כמי שמרעילה את בעליה כבר הלך לפניה, וספורצה העדיפה לא לקשור קשרי דם עם משפחת בורג'ה הידועה לשמצה. האינסטינקטים שלה היו נכונים, אך באותו שלב עדיין לא ידעה ספורצה שבנו של האפיפיור, צ'זארה בורג'ה, הוא זה שיוביל אותה אל התהום. לאחר שבעלה השלישי נפטר נאלצה ספורצה להתמודד לבדה מול חוסר היציבות הפוליטי באיטליה, והאיום הגובר מצד בית בורג'ה. כאשר הותקפו פורלי ואימולה בידי ונציה היא התייצבה בעצמה עם חרב ושיריון בראש הצבא ביחד עם שני גנרלים: פראקאסו וג'אן-פרנצ'סקו סאנסברינו, ששלח אליה דודה, לודוביקו איל מורו. למרות הנזקים הקשים שגרמה בתחילה המתקפה הוונציאנית, ולמרות העובדה שצבאה היה קטן משמעותי מצבא ונציה, הצליחה ספורצה להדוף את כוחות הסרניסימה ולנצח במלחמה. הניצחון המפתיע והמזהיר הזה הוא שהקנה לה את התואר "הנמרה מפורלי". צ'זארה בורג'ה – האיום הקטלני בשנת 1498 עזב צ'זארה בורג'ה באופן רשמי את תפקידו הדתי כקרינדל ופנה לתחום שהיה קרוב בהרבה לליבו: מלחמה. אמנם אביו האפיפיור הצליח להבטיח עבור בנו שטח קטן (בתמורה לביטול נישואין לא נוחים עבור מלך צרפת) אך צז'ארה בורג'ה רצה ממלכה של ממש, ושם את עינו על השטחים שמצפון לטוסקנה, באזור מחוז-רומאניה . צבאו של בורג'ה נע צפונה, ובראשו המצביא תאב הדם. על להב חרבו חרט צ'זארה בורג'ה מסר ברור למדיי: או צ'זארה, או כלום (Aut Cesare, aut nihil). באופן רשמי, עילת המלחמה הייתה מיסים שלא שולמו לאפיפיור, אך מטרתה האמיתית של המתקפה הייתה ברורה לכל. לאחר שכבש בקלות את אימולה (Imola), הגיע צבאו של בורג'ה לפורלי (Forlì). מאחוריו עמדו כ-14,000 חיילים מקצועיים שגוייסו מכל רחבי אירופה – גרמנים, צרפתים, ספרדים ושוויצריים. בתוך מצודת ראוואלדינו (Rocca di Ravaldino) המתינה לו קתרינה ספורצה, כשמאחוריה צבא קטן בהרבה – רק כאלף איש. פורלי עצמה נכנעה במהירות לצבאו של בורג'ה, אך המצודה התגלתה כאתגר מורכב יותר. כהכנה לקראת הקרב שרפה ספורצה את כל הגשרים שהובילו למצודה, והציפה במים את השדות שמסביב. היא אגרה מים ומזון לקראת מצור ממושך, ואת שמונת ילדיה שלחה לפירנצה. בורג'ה לא בזבז זמן, והציע פרס של 10,000 דוקטים למי שיביא לו את ראשה של קתרינה ספורצה. בתגובה, הציעה ספורצה הצעה דומה, עבור ראשו של צ'זארה בורג'ה. מידי יום הפציצו תותחיו של בורג'ה את קירות המצודה ומידי לילה תיקנו חייליה של ספורצה את החורים וערכו מסיבות על מנת להוכיח שהם לא מפחדים. על אף נחישותה של ספורצה, צבאו של בורג'ה היה חזק בהרבה, ולאחר שלושה שבועות של הפצצות המצודה קרסה בסופו של דבר. קתרינה ספורצה נלכדה בידי חייל צרפתי ומיד החליטה לנצל חוק צרפתי מאותם הימים שאסר לקחת נשים כשבויות מלחמה. היא דרשה שיסגירו אותה לידי מלך צרפת ולא לידי בורג'ה, אך הניסיון נכשל. בורג'ה דרש שהיא תובא אליו, וספורצה נכלאה במגוריו הפרטיים. לא ברור לגמרי מה אירע במשך התקופה שבה ספורצה הייתה כלואה בפאלאצו שבו התגורר בורג'ה, אך על פי העדויות, כנראה שהיא נאנסה על ידו. רק בהמשך הצליחו כמה חיילים צרפתיים לנצל הזדמנות ולשחרר את ספורצה, ועל פי ההסכם בין מלך צרפת לבין צ'זארה בורג'ה היא עברה כאורחת (ולא כאסירה) לרומא. כעונש נוסף, איבדה ספורצה את חסותה על בנה הצעיר, שעבר (ביחד עם ירושתו הנאה) תחת חסותו של גיסה, לורנצו דה מדיצ'י. רק לאחר מאבק משפטי ארוך, שבו אליה בשנת 1504 בנה (ונכסיו). השיבה לרומא וסוף הדרך בתחילה הועברה ספורצה לפאלאצו מפואר במרחק קצר מהוותיקן, אך השנים לא הקהו את רוח המרד שלה וברגע שנקרתה על פניה ההזדמנות המתאימה ניסתה ספורצה לברוח. בעקבות אותו ניסיון בריחה נכלאה ספורצה בבית הכלא שבקסטל סנטאנג'לו – אותו המקום שעליו השתלטה שנים קודם לכן, במסגרת המאבק הכספי מול האפיפיור. לאחר כשנה וחצי בין כתלי הכלא התדרדר מצבה הבריאותי של ספורצה, אך למזלה כוחות צרפתיים שחצו את איטליה בדרך לכבוש את נאפולי עצרו ברומא , ושחררו אותה בדיוק בזמן. בשנת 1501 זכתה ספורצה לשוב לפירנצה ולהתאחד עם ילדיה. באופן מדהים למדיי, למרות כל מה שעברה היא המשיכה ספורצה לנסות ולהתשלט מחדש על אדמות אימולה ופורלי, אך לשווא: הזכרונות מתקופת שלטונה עתירת הדם עדיין היו טריים, ותושבי האזור התנגדו לה באופן נמרץ. את שנותיה האחרונות הקדישה ספורצה למחקר על צמחים ושיקויי הרדמה (עבודותיה פורסמו בספר). היא נפטרה בגיל 42 ממחלת ריאות, ונקברה במנזר לה מוראטה (Le Murate) שבפירנצה. כאשר הפך המנזר לבית כלא במאה ה-19, נעלמו עצמותיה מהמקום. ספורצה כבשה מקום של כבוד ברשימת המנהיגים החשובים באיטליה בתקופת הרנסנס, ועל צאצאיה נמנו קוזימו דוכס טוסקנה (בנו של ג'ובאני דלה באנדה נרה), ומריה דה מדיצ'י מלכת צרפת (אמו של לואי השלושה עשר).

שלום לכולם! אולי אתם זוכרים אותי, אני סברינה, הרומאית מבטן ומלידה, שכתבה לכם בעבר את המדריך האולטימטיבי לאוכל הרומאי ... אז איך קרה שמישהי כמוני, שמעריצה בכל ליבה את האוכל הרומאי, כותבת פצאום דווקא על האוכל במחוז אברוצו (Abruzzo)? אתם מוזמנים לצלול ביחד איתי למסע זכרונות באחד המחוזות הנסתרים ביותר של איטליה, ונדמה לי שבמהלך הקריאה כבר תבינו לבד איך נולדה התשוקה שלי למאכלים האברוצזים... כשהייתי בת 18, אחרי שסיימתי את התיכון, הגיע הרגע לענות סוף סוף על השאלה שמגיל צעיר שאלו אותי כולם: "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? כבר החלטת באיזו אוניברסיטה ללמוד? מה תעשי עם החיים שלך?" התשובה לא היתה פשוטה, משום שידעתי שכדי להגשים את החלומות שלי, אצטרך להתרחק למשך תקופה למרחק קילומטרים רבים מהבית, ולהשאיר מאחור את האנשים שאני אוהבת. נרשמתי לפקולטה ללימודי וטרינריה באוניבריסטת טראמו (Teramo) שבאברוצו, ועברתי לגור בעיר שבה לא הכרתי אף אחד. שכרתי חדר בדירה ביחד עם עוד שלושה שותפים, והרגשתי שהאחריות על כתפיי שילשה את עצמה, שכן מרגע שיצאתי לדרך עצמאית הוריי כבר לא היו לידי. במשך חמש שנים גרתי בטראמו, והיום, לאחר שסיימתי את הלימודים, אני יכולה לספר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה. אלה היו שנים מופלאות, מלאות ברגעים מרגשים, ויש להודות שלמרות האהבה הגדולה שלי לאוכל הרומאי, חלק מהתגליות המרגשות שחוויתי בטראמו היו גם תגליות קולינריות... המטבח האברוצזי אמנם שונה מאד מהמטעמים שהיית רגילה אליהם אבל הוא מעולה באופן מפתיע, ועשיר במאכלים מסורתיים שהשתמרו מדור לדור. זהו מטבח ששורשיו עניים וכפריים, וחומרי הגלם התבססו בעיקר מה שהסבים והסבתות שלנו הצליחו להביא בסוף יום עבודה בשדות. לפי הסיפורים שסיפרו לי, באותם הימים נהגו לאסוף ביחד ירקות מהגינה ומהשדה, לשחוט ביחד את החיות שגידלו בעצמם, ולבשל ארוחות משפחתיות גדולות שבהן לפחות עשרה אנשים התיישבו מסביב לשולחן. נדמה שלכל מנה באברוצו יש סיפור, ואני מרגישה בת מזל שזכיתי לשמוע אותו מהמקומיים. אז האם אתם מוכנים לצאת ביחד איתי למסע בין המטעמים של אברוצו? אם התשובה היא חיובית, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא! לי רוסטל - Li Rustell (Gli arrosticini) זהו כנראה המאכל המפורסם ביותר באברוצו, אבל כדאי שתדעו שהשם "רוסטל" הוא בדיאלקט , ומחוץ למחוז המנה נקראת בדרך כלל "ארוסטיצ'יני" Arrosticini, כלומר שיפודים. עד היום, השיפודים האברוצזים הם עבורי מנת ילדות מיתולוגית, למרות שכשטעמתי אותם לראשונה כבר מזמן לא הייתי ילדה... כמו המנות שסבתא שלי היתה מגישה כשהייתי קטנה, מנה שבכל פעם שאני טועמת אותה גורמת לי לחייך ולהתרגש ולהיזכר בתקופה אחרת, תמימה ויפה. בכל פעם שהחברים המקומיים שלי, ילידי טראמו, ארגנו ערב משותף, אפילו לא היינו צריכים לדון בשאלה "מה כדאי לאכול?". התשובה היתה ברורה מאליה. אחד מהחבר'ה דאג לספור את המשתתפים ולהזמין את הכמות המתאימה של שיפודים בקצביה, ומישהו אחר דאג לקנות שקי פחמים עבור הגריל. הארוסטיצ'יני הם מאכל עני ועתיק, נפוץ במיוחד במחוז שידוע בזכות עדרי הכבשים הרבים שבו. רועי הצאן באותם הימים אכלו את מה שהיה זמין ונגיש להם, וכמובן שהתפריט כלל פשע של בשר כבשים שנחתך לקוביות ונצלה על גבי שיפודים. עם הזמן התפתחו וריאציות רבות למנה – מבשר עוף, חזיר או עגל, אבל אל תתבלבלו: המנה המקורית היא ארוסטיצ'יני מבשר כבש בלבד! ואני יכולה להבטיח לכם שלאדם הממוצע מאברוצו אכפת מארוסטיצ'יני יותר מכל דבר אחר. כשארבוצזי אמיתי שומע שמישהו מזמין שיפוד מבשר שונה, שאיננו כבש, צמרמורת חולפת בגבו... את הארוסטיצ'יני צולים על מתקן מיוחד שנקרא פונאצ'לה (fornacella), העשוי ברזל, ובמסעדות הארוסטיצי'ני יוגשו לשולחן כשהם עטופים בנייר לאומיניום, כדי לשמור עליהם לוהטים. ארוסטיצ'יני – מנת הדגל של מחוז אברוצו. צילום: סברינה ספינלי גבינה מטוגנת – Formaggio fritto אחת המנות האהובות עלי, שהיה לי העונג לטעום באברוצו, היא גבינה מטוגנת. הגבינה המטוגנת מוגשת במסעדות כמתאבן, או כתוספת לארוסטיצ'יני. על מה מדובר בדיוק? כפי שאולי ניחשתם מהשם, תחילה טובלים את הגבינה בבלילה ולאחר מכן מטגנים אותה בשמן רותח... כך מתקבלת גבינה פריכה מבחוץ ורכה ונמתחת מבפנים. תענוג אמיתי! מידי חודש יוני, בכפר הקסום טוריצ'לה סיקורה (Torricella Sicura), נערך פסטיבל אוכל מיוחד שמוקדש במיוחד למנה הזאת. רועי צאן וחקלאים מביאים את הגבינה המטוגנת לשולחן המשותף, וכולם רוצים לזכות בתואר "הגבינה המטוגנת הטובה ביותר". הבלילה שבה משתמשים לטיגון אמנם זהה, אבל הגבינות הן כולן גבינות ארטיזנליות, ולכל חווה ורועה צאן יש גבינה שונה עם טעמים אחרים. הגבינה הטובה ביותר לטעמי היא זו שעשויה מחלב כבשים – זו הגבינה שמייצגת בצורה הנאמנה ביותר את רוח המקום, ואת המסורות העתיקות של אברוצו. ולסיום, טיפ קטן ממי שאכלה כמויות מרשימות של גבינה מטוגנת לאורך השנים: תנו למנה להתקרר מעט לפני שאתם נוגסים בה, אחרת אתם עלולים לחטוף כווייה, כפי שקרה לי בפעם הראשונה שטעמתי את המעדן הזה... פאלוטה קאצ'ו אה אובה – Pallotte cacio e ova אחחח, קציצות גבינה וביצים – כמה שהן טעימות! אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שטעמתי אותן... השותף שלי דאז לדירה, רוברטו, לא בדיוק הצטיין בבישול. אבל יום אחד הגיעה אליו חבילה מלאה במטעמים מהבית ששלחו אליו אימו וסבתו, ואחד מהטעמים האלה היה קופסה של פאלוטה. זו היתה תגלית מופלאה! בניב האברוצזי המקומי הקציצות האלה נקראות "כדורים" כלומר פאלוטה, ולכל משפחה יש את המתכון המיוחד שלה. לסבתא של רוברטו, לדוגמה, יש מתכון מעולה והיא מגנה עליו בקנאות! כדי להכין את הפאלוטה יש לערבב בקערה גבינת פרמיג'אנו רג'אנו, פירורי לחם, ביצים, פלפל שחור ופטרוזיליה, וליצור קציצות קטנות. לאחר טיגון זריז, מעבירים את הפאלטה למחבת עם רוטב עגבניות וממשיכים לבשל אותן שם – זה השלב שהופך את ה"כדורים" האלה לרכים ועסיסיים במיוחד. הפאלטה הם מעדן חובה באברוצו, ותמיד יככבו בתפריט כל מסעדה מסורתית במחוז. שימו לב לתמונות כאן למטה: כשחזרתי לרומא החלטתי להכין להורים שלי את המנה הנהדרת הזאת. הצלחתי לשכנע את פרנצ'סקה, סבתא של רוברטו, לגלות לי את המתכון, ולדעתי התוצאה היתה מוצלחת מאד! כל קרובי המשפחה שלי התלהבו. קרפ במרק עוף – Scrippelle mbuse במהלך חודשי החורף, הסקריפלה מבוזה נחשבת למנת חובה בכל בית אברוצזי. על מה מדובר? אלו הם קרפים המוגשים בתוך מרק עוף, ואם אתם מרימים גבה דעו לכם שגם אני הייתי סקפטית למדיי בפעם הראשונה ששמעתי על המנה הזאת. אבל מיד לאחר שטעמתי אותם, שיניתי את דעתי! שנה אחת קרה שלא יכולתי לחזור הביתה לרומא לרגל יום ההולדת שלי, וההורים שלי החליטו להפתיע אותי ולקפוץ לביקור באברוצו. כשפתחתי את הדלת, הייתי המומה למצוא מולי את אמא ואבא שלי! הם ארגנו עבורנו יום טיול מיוחד, ולקחו אותי למסעדה ליד הגראן סאסו, ההר הגבוה ביותר באפנינים. משהגענו, החלטנו לסמוך על המלצר שימליץ לנו על המנות הטובות ביותר. הוא המליץ לנו על הסקריפלה מבוזה, וסיפר לנו שהמנה הזאת נולדה בטעות, כאשר שף צרפתי מעד בעודו מחזיק מגש מלא בקרפים והפיל אותם לתוך המרק. מכיוון שהאורחים כבר ישבו מסביב לשולחן הוא החליט להגיש את המרק עם הקרפים בתוכו, ויקרה מה שיקרה... בסופו של דבר הטעות התגלתה כמבורכת ביותר, ומעדן חדש נולד. המנה הזו היא תענוג לחיך, במיוחד אם אוכלים אותה באמצע החורף: חמימות המרק ורכות הקרפים משכיחה את הקור האברוצזי המקפיא! פסטה ברוטב טראמו – Chitarra alla Teramana כשמדברים על "קיטארה", הכוונה היא לסוג של פסטה בעבודת יד שמכינים באמצעות מכשיר שנקרא קיטארה (גיטרה), הטיפוסי למחוז אברוצו. מכשיר הקיטארה נראה כמו גיטרה – מלבן עץ שעליו מתוחים "מיתרים". כאשר מרדדים את הפסטה על גבי המיתרים, היא נחתכת לרצועות דקות – מעין ספגטי מרובעים. המנה הזאת נולדה בטראמו, ומורכבת מספגטי עם רוטב העשוי קציצות קטנטנות שנקראות פאלוטינה (pallottine). כדי להכין את המנה הזאת נדרשת סבלנות רבה... כשהכנתי את הפסטה הזאת עם השותפים שלי לדירה, פיצלנו בינינו את התפקידים: אחד הכין את הפסטה בעזרת המכשיר המקורי, אחד הכין את הרוטב, ואחד את הקציצות הקטנות. התוצאה הייתה טעימה מאד, אבל נדרש לנו אחר הצהריים שלם כדי לנקות את המטבח... בעקבות אותו יום החלטנו שבכל פעם שיתחשק לנו לאכול את המנה המעולה הזאת נלך למסעדה קטנה בטראמו שידועה במנות הנדיבות והטעימות שלה: “ Trattoria Da Mauro ” ממולאים בשריים – mazzarelle כפי שכבר הבנתם המטבח האברוצזי הוא מטבח עני, והמנות בו עשויות מחומרי גלם הפשוטים ביותר, שבאופן מסורתי אפשר היה למצוא בבתי במשפחות האיכרים, והתבשיל הזה הוא דוגמה מצויינת לכך. הפעם הראשונה שטעמתי מזרלה הייתה בביתה של אורורה, חברה יקרה ואברוצזית אמיתית, ילידת העיר רוזטו (Roseto) שנמצאת לחופי הים האדריאטי. כדאי לדעת שזו בהחלט לא מנה שמתאימה לכולם, אלא רק לסקרנים ולאמיצים. מדובר על סוג של ממולאים – הציפוי החיצוני עשוי מעלי עולש, והמילוי מורכב מחלקי פנים של טלה, הנעטפים במעיים (כמו נקניקייה) ומטוגנים במחבת. בניגוד למה שציפיתי הטעם הוא דווקא עדין מאד, ובאזור שבו גרה אורורה, זו מנה מסורתית ואהובה. תרנגול הודו בסגנון העיר קנזאנו – Tacchino alla Cazanese בזכות חברתי היקרה לודוביקה, ילידת קנזאנו – כפר קטן מוקף בצמחייה ונופים ייחודיים – התמזל מזלי לשמוע סיפורים מקומיים שעוברים מדור לדור, ולהכיר גם את המנה המפורסמת הזאת. לפי המסורת של תושבי הכפר, גם המנה הזאת נולדה בטעות, אבל הפעם לא היה זה שף שהפיל קרפים למרק, אלא שני איכרים מבולבלים שחזרו הביתה אחרי יום עבודה בשדות. מספרים שהשניים שכחו בחוץ את תרנגול ההודו שהכינו לרגל חג המולד, וכשחזרו ראו שהרוטב התקשה למעין ג'לטין. כך, בקיצור, נולדה המנה המפורסמת! גם היום זו מנה שמכינים בתקופת חג המולד, אבל במסעדות האזור אפשר למצוא אותה לאורך כל חודשי השנה. ותרשו לי לסטות לרגע מהנושא, ולהמליץ לכם לא רק על מאכלים אלא גם על העיירה קנזאנו עצמה – זה מקום מקסים, וכדאי לכם לבקר בו אם אי פעם תהיה לכם ההזדמנות. לזנייה בסגנון אברוצו – Timballo Abruzzese להתרגל לטעמים חדשים, אחרי שכל החיים אכלת את המטעמים של הבית שלך, זה לא דבר פשוט. במשך 18 שנה אכלתי מידי יום ראשון את הלזנייה של אמא שלי, וכאשר גיליתי שבאברוצו לא אוכלים לזנייה כמו ברומא אלא מנה שנקראית טימבאלו, אני מודה שהייתי קצת בהלם! שלא כמו הלזניה האופיינית המוכרת ברחבי איטליה, כלומר זו העשויה מדפי פסטה טריים שעליהם מניחים לסירוגין שכבות של ראגו, מוצרלה ובשמל, את הטימבאלו מכינים בצורה קצת שונה. במקום דפי הפסטה משתמשים כאן בסקרפלה, כלומר מעין קרפים דקים, ולראגו (רוטב הבשר) יש להוסיף קציצות זעירות (בדיוק כמו הקציצות המככבות ברוטב המלווה את הספגטי אלה קיטארה). זו מנה שתמיד תככב על השולחן בתקופת חג המולד והשנה החדשה, וכדי להכין את היצירה המפוארת הזאת נדרש יום שלם. למעשה, מקובל להתחיל את ההכנות כבר בשעות הבוקר המוקדמות, משום שהרוטב צריך להתבשל בסיר במשך שעות ארוכות. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה עבודה נדרשת כדי להכין טימבאלו בוגובה 6-7 ס"מ... אין ספק שנדרשת סבלנות רבה. אבל יש תמורה: את הניחוח אפשר להריח כבר מחדר המדרגות, והטעם הוא אלוהי ממש! מאז הפעם הראשונה שטעמתי את יצירת המופת הזאת, הפור נפל – בכל פעם שאני מוצאת טימבאלו במסעדה, אני מזמינה אותו מיד. לדעתי טימבאלו אברוצזי הוא מסוג המנות שכל אדם חייב לנסות לפחות פעם אחת בחיים. סופגניות אברוצזיות – Cicerchiata Abruzzese כשם שכל ארוחה שמכבדת את עצמה תסתיים בקינוח, כך גם המאמר הזה חייב להסתיים במנה מתוקה. היום הצ'יצ'רקיאטה הן סופגניות מתוקות שאפשר למצוא בכל חודשי השנה, אך במקור זוהי מנה שהוכנה רק בחודשי הקרנבל. בניגוד לשאר המנות בתכבה הזאת, את הסופגניות האלה הכרתי כבר מהבית, משום שסבתא שלי, שהגיע מאזור מארקה (שגובל באברוצו) הכינה אותן כשהייתי צעירה. למעשה כל הנכדים נהגו להכין את הסופגניות הקטנות והמתוקות האלה ביחד, ואז להגיש אותן בסוף ארוחת הצהריים המשפחתית. הקינוח מורכב ממגדל של סופגניות אפויות ואז מטוגנות, המצופות בדבש ומקושטות בסוכריות צבעוניות, או שקדים או פירות מסוכרים. אני זוכרת שכשהייתי ילדה נהגתי תמיד להתווכח עם בני הדודים שלי מי יקשט את הסופגניה שבראש המגדל, וכדי שלא נריב, סבתא שלי הכינה שלושה מגשים, אחד לכל ילד, ונתנה לנו לקשט את הסופגניות בצורה הכי יצירתית שהצלחנו להעלות על דעתנו. לבסוף, בארוחת הצהריים הוכרז הזוכה בתחרות "הקישוט היפה ביותר". כשמצאתי את המנה הזאת גם באברוצו, זה היה רגע מתוק במיוחד, תרתי משמע, שהחזיר אותי בבת אחת לילדותי ולמטבח של סבתא שלי.

אחד הדברים שהכי מזוהים עם איטליה הוא הג'לאטו, ובטח גם אתם כבר נתקלתם בפוסטים הוויראליים של ידיים המחזיקות גביעי גלידה על רקע נוף איטלקי טיפוסי. אז מה כל הרעש סביב הגלידה האיטלקית? מהו בעצם הג'לאטו האיטלקי, איך מכינים אותו, ובמה הוא שונה מ-icecream? על כל זאת ועוד ננסה לענות במאמר שיעסוק באהבה האיטלקית האולטימטיבית: הג'לאטו כמובן מילאנו ונציה ורומא, לצלם גביעי ג'לאטו ברחוב זה הטרנד ברשתות החברתיות כבר שנים - Depositphotos הערה קטנה לפני שמתחילים: באיטלקית המילה ג'לאטו –Gelato היא בגוף זכר, וגם במאמר הזה נתייחס לג'לאטו בלשון זכר. למה לאכול גלידה איטלקית? לפי סקרי שוק באיטליה 98% מהאיטלקים אכלו ג'לאטו לפחות פעם אחת בחייהם, וההערכה היא שהאיטלקי הממוצע אוכל בין 7- 8 ק"ג גלידה בשנה. האיטלקים תופסים את אכילת הג'לאטו כפעולה חברתית המתבצעת בשעות הפנאי, ולכל איטלקי ואיטלקייה יהיו טעמים מועדפים ובדרך כלל גם גלידריה מועדפת בעיר מגוריהם. מבחינת האיטלקים "ללכת לאכול ג'לאטו" זו פעילות לכל דבר, משהו שבדרך כלל עושים עם המשפחה והילדים או כמפגש בין חברים ומשפחות. לעיתים קרובות הגלידה היא תירוץ למפגש חברתי, ואחרי שכולם ירכשו גביע ג'לאטו איכותי הם יצאו ביחד לסיור רגלי נינוח ברחבי העיר (ג'לאטו נאכל לרוב בעמידה או תוך כדי הליכה). כאשר איטלקים מבקרים בעיר זרה הם לרוב ינסו את הג'לאטו המקומי וישוו אותו כמובן לג'לאטו המוכר להם. למעשה, שיחות מפולפלות על ג'לאטו, טעמים ומרכיבים הן נפוצות יותר משתוכלו לתאר לעצמכם... ומעבר לכל מה שנכתב כאן, ג'לאטו פשוט טעים! האם הג'לאטו בריא? האיטלקי רואה בג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי (Gelato Artigianale) מאכל בריא. בניגוד למה שניתן לחשוב, מנת ג'לאטו דווקא לא מכילה כמות מוגזמת של קלוריות וסוכר (בין 130-200 קלוריות ל-100 גרם גלידה, תלוי בטעם), והג'לאטו עשוי לרוב מחומרים טבעיים (לעיתים אורגניים) ועשיר בחלבון וסידן. כשחם בחוץ, אין דבר מרענן יותר מג'לאטו. מהי בדיוק ג'לאטריה אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? בעולם יש כ-100 אלף ג'לאטריה (gelaterie) וכ-30% מהן נמצאות באיטליה. ובמילים אחרות: באיטליה יש את מספר הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הגבוה בעולם. אבל מהי בעצם ג'לאטריה (gelateria)? מדובר בחנות שבה מוכרים ג'לאטו, הכוללת גם מעבדת ייצור קטנה. המעבדה מאובזרת במכונות לייצור, פסטור והקרמת הגלידה מאפס, והגלידה המוכנה מאוחסנת במקפיאים מיוחדים. תהליך הייצור מתחיל בדרך כלל בשעות הבוקר, ובסופו הגלידה המוכנה עוברת לוויטרינה שבחלל הקדמי. קיימות שתי שיטות של אחסון והצגת הגלידה: המפורסמת והנפוצה יותר היא מקרר זכוכית גדול, עם תבניות שקועות שבהן מאוכסנת הגלידה. השיטה השנייה היא עתיקה יותר וכוללת מקרר הבנוי בצורת דלפק/בר ובו מכלי ברזל עמוקים לאחסון הגלידה, בשיטה הזו הלקוח אינו רואה את הגלידה. מימין הצורה הנפוצה יותר בה ניתן לראות את הג'לאטו, משמאל השיטה העתיקה יותר עם מיכלי הברזל ג'לאטו אַרְטִיזָנָלִי ‏אמיתי, כזה שמכבד את עצמו, עשוי ממוצרים מקומיים אייכותיים. החלב, השמנת והפירות יגיעו מהאזור, וכאשר יזדקקו הבעלים למרכיבים שלא קיימים באזור (כמו שוקולד או פיסטוקים או אגוזי לוז) הם ידאגו להשיג מרכיבים באיכות גבוהה בלבד, ממקומות שמתמחים בגידולם. פיסטוק ירוק, למשל, יגיע מהעיירה ברונטה בסיציליה. אגוזי לוז יגיעו ממחוז פיימונטה , המפורסם בזכות אגוזי הלוז האיכותיים שלו. ברוב הגלידריות ניתן למצוא טעמים קלאסים כמו: קרמה מסוגים שונים, פיור די לטה (גלידת חלב בטעם וניל) שוקולד, פיסטוק או אגוזי לוז, אבל גם טעמים מקוריים ומיוחדים יותר, לפי דמיון הבעלים. גם סורבטים ללא חלב נפוצים מאוד (בעיקר בשנים האחרונות), וכמובן שהכל מיוצר במקום. מהי גלידה איטלקית אמיתית, ומה ההבדל בין ג'לאטו לסוגי גלידה אחרים? ההבדל העקרוני והבסיסי הוא שג'לאטו מכיל כמות גבוהה יותר של חלב (ופחות שמנת). בנוסף, אין להזריק אוויר במהלך תהליך הייצור (בניגוד לגלידה מסוג ice cream). עם זאת, יש להודות שקשה להגדיר במדויק את ההבדלים בין סוגי הגלידות מאחר ועם השנים התרחשה זליגת מתכונים הדדית – יצרני הג'לאטו העתיקו טכניקות מעולם הגלידה, וכמובן שגם להפך. אם תרצו, תוכלו להיעזר בהגדרה שמציע החוק האירופאי: " גלידה היא מזון שהובא למצב מוצק ודביק באמצעות הקפאה וערבוב בו-זמניים, ובאמצעות שימוש בחומרי הגלם המשמשים לייצורו ומיועדים למכירה ולצריכה במצב זה. " אם נסתמך על ההגדרה של החוק האירופאי לא נוכל להבחין בין גלידה המיוצרת במפעל גדול וכזו המיוצרת בחנות קטנה. לכן בשנת 2012 איגוד יצרני הגלידה האיטלקי הציע הגדרה משלו לגלידה אַרְטִיזָנָלִית איטלקית מסורתית. הנה חלק מההגדרה הארוכה: " הגלידה המסורתית האיטלקית היא התוצאה האופטימלית של הקפאה וערבול בו-זמנית של תערובת של חומרי גלם טבעיים מקוריים, רצוי טריים, ומרכיבי מזון איכותיים שנבחרו, אוזנו ועורבבו במומחיות על ידי יצרן הגלידה במעבדת ייצור בהתאם לרעיונותיו המקוריים והיצירתיים. יצרן הגלידה המסורתית צריך להיות מוכשר ומיומן ולהכיר את הטכניקה המיוחדת של איזון המרכיבים ליצירת מוצר אופטימלי. על היצרן להכיר את התכונות האורגניות והפונקציונליות של המרכיבים הבסיסיים המאפיינים את הגלידה ולהיות מודע לחוסר היציבות התרמית של המרכיבים. עליו להיות בעל היכולות הנדרשות לניהול תהליכי ייצור באמצעות מכונות וציוד, ולדעת כיצד לשמר ולמכור את המוצר בצורה הטובה ביותר ולדאוג לאיכות המוצר עד לרגע שבו נצרך. " גם ההגדרה הזו אינה מספקת דיה, ולא כוללת התייחסות ברורה לעניין אבקות הטעם והריח המתועשות. אמנם מצויין "רצוי טריים", אבל רק רצוי! הניסיון להבדיל בין הג'לאטו המסורתי שנעשה בצורה אַרְטִיזָנָלִית לזה המיוצר במפעלים, או עם חומרי טעם ואבקות מוכנות הוא מאבק שהחל עוד בתחילת המאה ה-20 עם המהפכה התעשייתית (בהמשך המאמר נשוב לנקודה הזו). בפועל אף הגדרה של ייצור של גלידה לא הפכה לחוק שנאכף, ויש סקפטים הטוענים שגם אם חוק כזה יעבור, הוא לא ילווה באכיפה אמיתי בשטח. באופן כללי, ניתן לחלק את הגלידה המיוצרת בעולם לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה מיוצרת ממרכיבים טריים בעיקר, אך עם זאת כדאי לדעת שכמעט כל גלידה מודרנית, גם ארטיזנלית, תכיל כמה תוספים שמסייעים לתהליך הייצור, כמו לדוגמה תוספי צבע טבעיים, או חומרים מייצבים המסייעים לשמור על מרקם הגלידה. ההבדל הוא שבגלידה ארטיזנלית, או ג'לאטו ארטיזנלי, נעשה שימוש מינימלי בתוספים, מאיכות טובה בלבד, וללא חומרים כימיים משמרים. היקף הייצור הארטיזנלי קטן, ולתוצאה האיכותית ניתן לקרוא " גלידה אַרְטִיזָנָלִית. " הקבוצה השנייה כוללת גלידה המיוצרת במפעלים בכמויות גדולות (או לפעמים במעבדות גלידה קטנות, אבל בעזרת אבקות תעשייתיות במקום חומרי גלם טריים). הגלידה הזאת מוגדרת כ" גלידה תעשייתית ". כמובן שאפשר לחלק את הגלידה לתת-קטגוריות נוספות, אבל לענייננו זה פחות משנה, וגם שלל השמות השיווקיים רק יוצרים בלבול. ההבדל העיקרי שחשוב לשים לב אליו הוא בשיטת הייצור ובאיכות המרכיבים. מעבדה יחסית גדולה בחנות גלידה ליצור ג'לאטו ארטיזנלי איך מזהים אם הגלידריה היא אַרְטִיזָנָלִית אמיתית? אין ברירה – אנחנו צריכים להשתמש בהיגיון הבריא שלנו. אחת הסיבות שבגללן קשה כיום להבחין בין סוגי הגלידות השונים היא משום שגם מי שמייצרים גלידות מאבקות או קונים את הגלידה ממפעלים עלולים להטעות את הלקוח בכך שיוסיפו את הכיתוב Gelato Artigianale, ולכן נתקשה לדעת במאה אחוז. טיפים לזיהוי : אם אנחנו רואים חנות לגלידה שיש לה מעבדה – זה סימן טוב ורוב הסיכויים שהם מכינים גלידה במקום. אם בכניסה מופיע גם הכיתוב: Gelato Artigianale"" הדבר מבשר טובות. גם טעמים מיוחדים ויצירתיים (אבל איכותיים!), כאלה שלא נתקלים בהם בדרך כלל, הם סימן חיובי. הסתכלו גם על הצבעים של הגלידות: צבעים חזקים מאוד כמו ירוק, צהוב או אדום בוהקים מצביעים על כך שמדובר כנראה בג'לאטו תעשייתי, או לא בדיוק ארטיזנלי. לחומרים טבעיים לעולם לא יהיה צבע בוהק ודרמטי, גלידה שעשויה עם פיסטוקים אמיתיים למשל, לא אמורה להיות בצבע ירוק בוהק. למעשה היא תהיה יותר לבנה מאשר ירוקה. המבחן האחרון הוא מבחן הטעם: בדרך כלל גלידות ממפעל או מאבקות יהיו מתוקות יתר על המידה משום שהסוכר הוא דרך יעילה להסוות את הטעמים המלאכותיים של האבקה. גלידה שעשויה במקום מחומרי גלם טבעיים תהיה לרוב מתוקה קצת פחות. לעיתים קרובות יעשה שימוש בסוכרים מפירות, או מדבש, המתאפיינים במתיקות עדינה יותר שלא משתלטת על הטעם. הכל התחיל מסורבה ההיסטוריה של הגלידה מתחילה אי שם לפני הספירה במֶסוֹפּוֹטַמְיָה העתיקה, שם נהגו להשתמש בקרח מרוסק על מנת לקרר משקאות. ולא רק במסופוטמיה: בקבר מצרי בן 2500 שנה נמצאו גביעים מחולקים לשני חלקים שנועדו ככל הנראה להכיל משקאות קרים – בחלק אחד קרח, ובשני משקה. בסין במאה ה-8 לפנה"ס נהגו לאחסן קרח במרבצים מיוחדים ואילו בתקופת האימפריה הרומית, סביב שנת 70 לספירה, הציע ההיסטוריון והסופר פליניוס הזקן מתכון המורכב מקרח כתוש, דבש ומיצי פירות שיש לערבב עד לקבלת קרם קפוא. למעשה, באימפריה הרומית נפוצו דוכנים ציבוריים שנקראו Themopolia בהם צרכו משקאות חמים בחורף ואילו בקיץ מכרו בהם משקאות צוננים או משקאות שעורבבו עם קרח כתוש. בסיציליה , שבמשך תקופה ארוכה נשלטה על ידי המוסלמים שפלשו אליה בימי הביניים, נהגו להביא קרח מהר האתנה, לשמר אותו בבטן האדמה וליצא אותו לצפון המגף האיטלקי. הקרח שימש בעיקר לשימור מזון בקירור אבל גם להכנת משקאות קרים על בסיס קרח כתוש. המילה סורבה (Sorbetto) מגיעה כנראה מערבית מהשורש (sh-r-b) לפי מחקר שנערך באוניברסיטת ג'נבה משמעותה המילה היא סירופ – הערבים נהגו לערבב את הקרח הכתוש עם הסירופ העשוי פירות שהורתחו עם דבש או סוכר, וכך ככל הנראה נולדה המילה סורבה. עוד בימינו ה"גרניטה" היא מאכל מסורתי בסיציליה, ואהובה מאד בכל רחבי האי. הטעמים הפופולריים ביותר הם גרניטה קפה, לימון, ופיסטוק, וכנראה שהגרניטה המודרנית היא גלגול של אותו סורבה עתיק. יש הגורסים כי בתקופת הרנסנס בטוסקנה הוסף החלב לסורבה וכך נוצרה הגלידה שאנו מכירים היום, או ליתר דיוק הגלידה בטעם חלב (Fior di late) ובטעם קרם, שמלוות אותנו עד היום. חוקרים רבים טוענים שהייתה זאת קתרינה לבית מדיצ'י וטבחיה שהביאו את בשורת הגלידה לצרפת. ברנסאנס נאכל הסורבה בחצרות של שליטי אירופה, אך רק בשנת 1686 הגיע המאכל הדקדנטי לבתי קפה. הראשון להציע סורבה בבית קפה בפריז היה פרנצ'סקו פרוקופיו – סיציליאני שהיגר לפריז ופתח בית קפה שנשא את שמו: Café Le Procope. בית הקפה שלו היה מהמקומות הראשונים בעולם שבהם אפשר היה לשתות קפה ושוקולד חם, ולטעום מבחר גדול של סורבטים בטעמים שונים לצד מתוקים נוספים מהמסורת הסיציליאנית . המקום זכה להצלחה רבה ופקדו אותו מפורסמים רבים וביניהם בלאזק ונפוליאון. פרוקופיו אף קיבל רישיון מיוחד לעסוק בייצור סורבה מהמלך לואי ה-14. מימין פרנצ'סקו פרוקופיו הראשון למכור סורבה, משמאל קתרינה לבית מדיצ'י שטבחיה כנראה ערבבו חלב בסורבה והפכוהו לג'לאטו - צילומים: Public domain פרוקופיו לא היה לבד, ואיטלקים נוספים עסקו בג'לאטו: בשנת 1770 הביא ג'ובאני בוזיו, יליד ג'נובה, את הג'לאטו האיטלקי לניו-יורק. באירופה הפכה אכילת הסורבה והגלידה לאופנתית במיוחד במאה ה-19. יצרנים רבים פרסמו מתכונים ורשמים: הספר "אומנויות הקונדיטור" (Le arti del credenziere confetturiere e liquorista ridotte) מאת וינצ'נזו אניולוטי כלל הסבר מפורט על ההבדל בין גרניטה לסורבה, ואילו ג'ובאני ויאלרדי (Giovanni Vialardi) – הטבח של בית המלוכה האיטלקי, בית סבויה – טען בשנת 1854 שהוספת ליקר לסורבה משפרת אותו והופכת אותו לפחות קפוא הודות לנוכחות האלכוהול במנה. בשנת 1896 איטלו בקיוני (Italo bacchioni), שהיגר לארצות הברית, המציא את גביע הוופל ורשם עליו פטנט ובהמשך גם על המכונה לייצורו. בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 החלו לקום המעבדות הראשונות לייצור גלידה באיטליה, וככל שגדלה הפופולריות של המוצר כך התפתח השוק, וצצו בו דמויות מקצועיות חדשות: יצרן הגלידה שהיה גם בעל החנות והאחראי על ייצור הגלידה והמתכונים, ומוכר הגלידה שהיה לרוב נער שהסתובב ברחובות עם עגלה או דוכן מכירות נייד שהורכב על אופניים. הפטנט שרשם איטלו בקיוני על גביע הגלידה ותהליך הייצור, וגביעי גלידה שונים בשימוש כיום - צילומים: unsplash בשנת 1851 המציא איש עסקים יהודי ממוצא גרמני בשם ג'ייקוב פוסל את הגלידה תעשייתית הראשונה, בארה"ב. הוא החל לשווק אותה כמוצר בטוח יותר מבחינה היגיינית, וההצלחה הייתה מהירה – הגלידה התעשייתית החלה להחליף במהירות את הגלידה הארטיזנלית שיוצרה במעבדות הביתיות (והלא מפוקחות) של המהגרים האיטלקים. היתרון של הגלידות התעשייתיות היה שהן שמרו על סנדרטים היגיינים טובים יותר, ולכן היו בטוחות יותר למאכל. החיסרון הוא שהמרכיבים היו תעשייתיים ואיכותיים פחות. תעשיית הגלידה הגיעה לאיטליה רק בשנות ה-40 של המאה שעברה, כאשר מכונות וטכנולוגיה אמריקאית עשו דרכן לאזור מילאנו, שם נפתחו מפעלי הגלידה הראשונים. הגלידה (ice cream) המיובאת מארה"ב החלה לפרוח באיטליה במקביל לבום הכלכלי והתעשייתי שממנו נהנתה המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מספר הגלידריות באיטליה עמד על כ-3,000, וברוב המקרים היו אלה חנויות קטנות שלא בדיוק הקדישו תשומת לב רבה להיגיינה ואיכות. התעשייה ניצלה את העובדה הזאת, ושיווקה את הגלידה שלה כנקייה ובטיחותית יותר, כפי שכבר קרה בארה"ב. כך החל הקרב על החלפת הג'לאטו בגלידות מתועשות, אך בניגוד לארה"ב, באיטליה העניינים התנהלו באופן שונה: היצרנים התאחדו, וכדי להגן על עצמם הם פעלו לשיפור המקצועיות וההקפדה על האיכות בתהליך הייצור. בשלושים השנים האחרונות של המאה הקודמת חלה התפתחות מהירה בתחום הגלידריות האַרְטִיזָנָלִיות הודות להשקעות במחקר, בטכנולוגיה ובציוד מקצועי המיועד למעבדות הקטנות בחנויות הגלידה. זמן ההכנת ג'לאטו התקצר משמעותית, וגלידריות רבות נפתחו בכל איטליה. בעשורים האחרונים נהנית איטליה מצמיחה אדירה בתחום הג'לאטו: האיכות ממשיכה להשתפר, ודגש גדול מאי פעם ניתן לשימוש במוצרים טבעיים, איכותיים ומיוחדים. הג'לאטו האיטלקי הקרמי והמיוחד נחשב לטוב בעולם, וג'לאטריות זוכות פרסים הפכו לאטרקציה תיירותית. השוק כיום מוגדר כשוק רווי – מספר הגלידריות בערים גדול מאוד, ולא פשוט וזול לפתוח גלידריה חדשה. הסיכונים קיימים, אך כך גם הסיכוי להצלחה: ג'לאטו טוב הוא מוצר מבוקש מאד באיטליה, עבור התיירים והאיטלקים גם יחד.

האם ידעתם שרובכם נמנים על חובבי המטבח הלומברדי? משם הרי הגיעו מנות פופולריות להפליא כמו אוסובוקו, ריזוטו עם זעפרן, וה"קוטולטה מילאנזה" המפורסמת. אבל המטבח הלומברדי עשיר ומורכב יותר מהצפוי, ומעבר למנות הדגל המפורסמות ישנם עוד כמה מטעמים שכדאי לגלות. חלקם, יש להודות, מתאימים לאמיצים בלבד... גבירותיי ורבותיי, הגיע הזמן לדון ברצינות במטבח הלומברדי. כאשר חושבים על אוכל איטלקי, לרוב צצות תמונות מפתות משלל מחוזות אחרים: סטייקים מטוסקנה , פיצה מנאפולי , פסטה מכל פינה אפשרית בארץ המגף... אבל מה לגבי לומברדיה? בסופו של דבר, הריכוז הגבוה ביותר של מסעדות מישלן באיטליה נמצא במילאנו , בירת מחוז לומברדיה , והמטבח הלומברדי אחראי לכמה מהמנות הקלאסיות האהובות ביותר באיטליה. כאשר אנחנו מדברים על המטבח הלומברדי, חשוב להבין שמדובר בפועל על שטח גדול ומגוון. לומברדיה מחולקת לתריסר פרובינציות, ועל אף הקווים המחברים ביניהן (האהבה הנצחית לפולנטה, למשל...) ישנם גם כמה הבדלים משמעותיים בין האזורים. לכל פרובינצייה יש את המנות המיוחדות לה, וכך תגלו במהרה שבקרמונה (Cremona) לא אוכלים את אותם המאכלים שאוכלים בברגמו ( Bergamo ), ושהתפריט בקומו ( Como ) שונה מהתפריט במילאנו ( Milano ). גם לסונדריו (Sondrio), מנטובה ( Mantova ) ופאביה (Pavia) יש את המנות שלהן. אז מה מזמינים? במאמר הזה נתמקד בכמה מהמנות החשובות ביותר. ריזוטו מילאנזי – Risotto alla Milanese אחת ממנות הדגל של מחוז לומברדיה, ללא כל ספק, היא הריזוטו בסגנון העיר מילאנו . החומרים הם פשוטים אבל איכותיים מאד: אורז קארנארולי (Carnaroli) מעולה, זעפרן, מוח עצם וציר. האגדה מספרת שהמנה נולדה בזכות הפועלים שעסקו בצביעת זגוגיות הדואומו של מילאנו בשנת 1574, לקחו עימם הביתה מעט זעפרן (ששימש לצביעת הזכוכית) והחליטו להוסיף אותו לאורז שבישלו. זו אגדה נחמדה, אך ידוע שאורז עם זעפרן הוגש אל שולחנות בני האצולה כבר בימי הביניים, ואף קודם לכן במטבח הערבי והיהודי. במשך שנים לא תועדה המנה במקומות נוספים (והדבר לא מפתיע נוכח מחירו מרקיע השחקים של הזעפרן) ואז שבה והופיעה במאה ה-19. המתכון הרשמי, השמור בלשכת המסחר של מילאנו, קובע כי מי שרוצה להכין ריזוטו מילאנזי אמיתי חייב להשתמש בציר (ולא באבקת מרק), מוח עצם וחמאה כדי להעשיר את הריזוטו, ובזעפרן אמיתי, כמובן. הריזוטו מוגש בכל המסעדות המסורתיות האיכותיות במילאנו – או כמנה בפני עצמה, או כתוספת לאוסובוקו המפורסם. למתכון שלנו לריזוטו זעפרן . אוסובוקו – Ossobuco alla Milanese האוסובוקו (מילולית: עצם עם חור) הוא תבשיל הדגל של מילאנו ושל מחוז לומברדיה בבכלל. לצורך הכנת האוסובוקו יש להשתמש בפרוסות שוק של עגל (עם מוח העצם, כמובן). לאחר בישול ארוך עם ירקות ויין, מגישים את האוסובוקו עם גרמולטה (רוטב ירוק העשוי פטרוזיליה לימון ושום), בליווי ריזוטו מילאנזי או לחילופין על מצע פולנטה. בעבר היתה נפוצה גרסה נוספת למנה – אוסובוקו "לבן" (Ossobuco in bianco), בה נעשה שימוש ביין לבן וקינמון, אך עם השנים זו נעלמה כמעט לגמרי וכיום הגרסה הכוללת עגבניות וירקות היא זו שזוכה להצלחה. כל מסעדה מילאנזית מסורתית שמכבדת את עצמה תציע אוסובוקו בתפריט. נסו למשל את האוסובוקו ב- Osteria Conchetta . - למתכון שלנו לאוסובוקו מילאנזי . קוטולטה אלה מילאנזה – Cotoletta alla Milanese ובמילים אחרות: שניצל. השניצל של המילאנזים עשוי מבשר עגל, והגיע ללומברדיה ביחד עם צבאו של נפוליאון בסוף המאה ה-18. המנה בהשראה צרפתית עברה תהליך איטלקיזציה מואץ, ונחשבת כיום לאחת מהמנות המזוהות ביותר עם מילאנו. עם זאת, המהדרין יזדרזו לציין שמנה דומה הוגשה כבר בימי רומא העתיקה. כנראה שטבע האדם הוא לטבול דברים בפירורי לחם ולטגן אותם... ממילאנו, אגב, נדדה המנה לאוסטריה, והפכה לשניצל הוינאי המפורסם. בדומה לאוסובוקו ולריזוטו, אין מסעדה מילאנזית מסורתית אמיתית שלא תכלול את הקוטולטה בתפריט שלה. נסו למשל את Antica Osteria di Ronchettino . פיצוקרי - Pizzoccheri המטבח הלומברדי לא מוגבל רק לאזור מילאנו, כמובן, וכמה מהמנות המעניינות ביותר מגיעות מההרים, וליתר דיוק מנפת ואלטלינה היפהפיה. זהו אזור נפלא ליינות, וגם לכמה מאכלים דשנים. הפסטה הידועה ביותר שמגיעה מהעמק היא פיצוקרי (pizzoccheri), ובשמה המלא: pizzoccheri alla valtellinese (כלומר פיצוקרי בסגנון ואלטלינה). את הפסטה הזאת מכינים מקמח כוסמת, כך שהיא מתאימה גם למי שנמנעים מגלוטן. והטעם? אגוזי ועמוק. את הפיצוקרי מקובל להגיש ברוטב לא דיאטתי במיוחד, שהולם את מזג האוויר הקר שבהרים: עם כרוב, חמאה מומסת, שפע של גבינה, ותפוחי אדמה. אם אתם מרגישים שהכולסטרול עולה רק מקריאת התיאור הזה, דעו שאחרי יום של סקי, גם אתם תשמחו לראות מנה לוהטת של פיצוקרי מסורתיים על השולחן... קסוולה – Cassoeula כדאי להקדים ולומר – את המנה הזאת קשה להגות וקשה כנראה גם לאכול. יהיה מי שיאמר שזו מנה לאמיצים בלבד... בדומה לכל שאר מחוזות איטליה, גם המטבח הלומברדי עשיר במנות "עניות" שנולדו במטבחי האיכרים. בימים של מחסור נאלצו הנשים לאלתר, ולהשתמש בכל פיסת מזון שיכלו להשיג על מנת להאכיל את המשפחה. כך נולדו מתכונים העושים שימוש בחלקי פנים וגם בחלקים שהיום מקובל לזרוק, ובמקרה הזה – אוזני חזיר ורגלי חזיר. את האוזניים והרגליים מבשלים בישול מקדים, ואז מוסיפים לשאר המרכיבים – נקניקיות, כרוב סבוי (ובאיטלקית: ורזה verza), צלעות חזיר, בצלים וגזרים. ואם בדעתכם להזדעזע, כדאי לציין שדווקא מתכונים מסוג זה, העושים שימוש בכל חלקי החיה ומכבדים את המטבח המקומי, הרבה יותר ידידותיים לסביבה וראויים לכבוד מאשר מתכונים אופנתיים המשתמשים בנתח טרנדי זה או אחר, ומשליכים לפח את כל השאר. גרסה דומה למאכל זה נפוצה גם בפאביה (Pavia), בשם Ragò. מתוקים, ולא רק פאנטונה! על הפאנטונה ( Panettone ) כבר דיברנו במאמר המוקדש למאכלי חג המולד באיטליה, אבל מחוז לומברדיה ידוע בעוד כמה מתוקים... בקרמונה, חובה לנסות את הטורונה (torrone), מעדן רנסנסי המוגש עד היום ומבוסס על חלבונים מוקצפים, דבש, ושקדים. הנוגט הזה מזוהה עם העיר, ובצדק! בפאביה, נסו את הקולומבה (colomba), הדומה מאד לפאנטונה. בעיר ברשה , נסו את הבוסולה (Bossolà), עוגה פשוטה למראה אך מורכבת להכנה, הדורשת לא פחות מארבעה סוגי בצק ויומיים שלמים להתפחה. בקרמונה ובמנטובה נסו את הזבריסולונה (sbrisolona) – עוגת הפירורים הפריכה המבוססת על קמח תירס שתושבי הצפון מעריצים. בלודי (Lodi) נסו את הגרסה המקומית לעוגה הנ"ל – טורטיונאטה (Tortionata), עוגה פריכה העשויה בצק שקדים (ללא קמח תירס). כדאי מאד לנסות גם את עוגיות הפאן מיינו (pan meino), המוכרות גם בשם פאן דה מיי (pan de mej), שהוכנו בעבר מקמח דוחן וכיום עשויות מקמח תירס. באופן מסורתי, הכינו את העוגיות האלה בחודש אפריל, לרגל חגו של סן ג'ורג'ו. מעניין לנסות גם את הבישולה (bisciola), גרסה טעימה ומעניינת לפאנטונה המגיעה מאזור ההרים האלפים, ואת הפרסיקטה (persicata), כמובן – חצי ריבה חצי ממתק העשוי מאפרסקים בשלים שבושלו עם סוכר. זהו מעדן חובה בברשה! צילומים: Depositphotos, Public domain פולנטה, פולנטה, ושוב פולנטה – Polenta הפולנטה עומדת בלב המטבח של צפון איטליה (עד כדי כך שכינוי "גנאי" לתושבי הצפון הוא "פולנטוני". כינוי גנאי משונה לטעמי, פולנטונה זה טעים!). מגוון מפואר של מנות כולל בתוכו פולנטה, לא רק בלומברדיה אלא בצפון כולו. נסו למשל את הפולנטה טאראניה (polenta taragna), הגרסה הפשוטה ביותר, המוגשת לעיתים קרובות ב"סגרות" (sagre), כלומר פסטיבלי אוכל: את הפולנטה הזאת מכינים משילוב של קמח תירס וקמח כוסמת, ומוסיפים לה כמות נדיבה של חמאה וגבינה. אפשר לטעום פיסות פולנטה מטוגנות, או פולנטה המשמשת מצע לתוספת בשר, כמו במנה הקלאסית פולנטה אה אוזיי (polenta e odei), כלומר פולנטה וציפורים, המגיעה מאזור ויצ'נזה ( Vicenza ), ברשה ( Brescia ) וברגמו ( Bergamo ) אך פופולרית מאד גם במחוז ונטו (Veneto). קיימות שתי גירסאות למנה: מתוקה ומלוחה. הגרסה המלוחה כוללת מצע של פולנטה ועליו בשר ציפורים (שליו, קיכלי, זרעית השדה, אדום החזה ועוד) שנצלו על שיפוד ולאחר מכן תובל בלארדו (שומן חזיר) ועלי מרווה. כאמור – אלה מנות שנולדו במטבחי האיכרים, ועניי הארץ לא בחלו בשום מזון. הגרסה המתוקה למנה מגיעה מהעיר ברגמו (Bergamo) ובמקרה הזה השימוש בציפורים הוא מטפורי בלבד: זהו קינוח העשוי בסיס פולנטה ועליו שכבה של בצק שקדים, ומעל "ציפורים" העשויות משוקולד. נקניק ברזאולה (Bresaola) וגבינת ביטו (Bitto) רובם המוחלט של הנקניקים באיטליה עשויים מבשר חזיר, אך נקניק הברזאולה (bresaola) הוא שונה. זהו הנקניק הלומברדי המפורסם ביותר, גאוות הוואלטלינה – אחד העמקים היפים ביותר בצפון איטליה (ואזור המפורסם גם בזכות היינות שלו). את הנקניק מייצרים מירך בקר, העוברת יישון ארוך. בזכות אחוז החלבון הגבוה ואחוזי השומן הנמוכים, נקניק הברזאולה נהנה מעדנה בשנים האחרונות, ופופולרי גם בקרב מי שנטשו את הפרושטו (השמן יותר) לאנחות. גבינת ביטו (Bitto) היא אחת מגבינות הדגל של המחוז – גבינה קשה, המיוצרת בהרי האלפים בשיטות מסורתיות מאד, ונהנית ממעמד כמעט מיתולוגי בקרב חובבי גבינה בארץ המגף בזכות טעמה המורכב והאגוזי. הגבינה מיוצרת מחלב פירות שלא עובר פסטור, מיושנת במשך 70 יום לפחות, ומיוצרת בבקתות בהרים עוד מהימים שבהם השבטים הקלטים שלטו בשטח. אם יזדמן לכם לעבור במעדנייה איכותית, נצלו את ההזדמנות ובקשו שיחתכו לכם קצת ביטו... קאזונצ'לי – Casoncelli מנת הפסטה הממולאת הזאת מגיעה מאזור ברשה וברגמו, שתי ערים שבהם היא מככבת בכל מסעדה מסורתית. המילוי הוא ימי-ביניימי למדיי בטעמיו, ומשלב בשר עגל צלוי, עוגיות אמרטי, גבינה מגוררת, אגסים, קליפת לימון ותבלינים. אל דאגה: התוצאה מתקתקה באופן עדין, אבל אף פעם לא מתוקה. ואם במקרה תהיתם, התשובה היא כן: כן, יש מתכון רשמי מאושר, והוא שמור בלשכת המסחר של ברגמו. אם אי פעם תרצו להכין קאזונצ'לי אמיתי בסגנון העיר ברגמו, זה המתכון שעליכם לבצע . אם יצא לכם לבקר בברגמו, כמה מסעדות מתמחות במנה המקומית הזאת – נסו למשל את Trattoria dei Casoncelli , או את Antica trattoria la colombina . מנות מדגי האגם – מאגם קומו ועד אגם מאג'ורה מקובל לחשוב על מנות בשריות וכבדות כשחושבים על המטבח הלומברדי, אבל האמת היא שבלומברדיה ישנם כמה וכמה אגמים: אגם קומו , אגם מאג'ורה , אגם איזאו, אגם וארזה וחלק מאגם גארדה נמצאים במחוז, כך שקל למצוא שפע של מנות המבוססות על דגי מים מתוקים. באגם קומו לדוגמה, אהובה במיוחד מנה בשם מיסולטיני (missoltini). כדי להכין אותה יש לדוג דגי אלוזה (Alosa - דג ממשפחת הסרדיניים החי במים המתוקים) ולייבש אותם לחלוטין. בעבר נהגו להמליח ולייבש את הדגים תחת השמש, אך כיום הם מיובשים בחדרי יבוש מקצועיים, בתנאים היגיינים מבוקרים. את הדג המיובש צולים על הגריל, ומגישים עם פולנטה, כמובן (אלא מה?). מנות נוספות מבוססות על דג הפרקה (persico) הפופולרי, המוגש לרוב עם אורז, ודג לבן בשם לאווארלו (lavarello) ממשפחת הסלמון, הזוכה לרוב לטיפול ונציאני בסגנונו ומבושל בחומץ ובצלים. המנות האלה נפוצות ואהובות גם באזור אגם מאג'ורה, ואליהן מתווספות כמה מנות קלאסיות נוספות כמו ריזוטו עם דג טרוטה (Risotto alla trota), וטליוליני עם דגי האגם (tagliolini al Lucioperca). ברושיט – Brüscitt זוהי מנה בשרית מסורתית מאזור וארזה ( Varese ), המבוססת על נתחי בשר גדולים שהתבשלו כל היום כך שהיו מוכנים בשעות הערב, כאשר האיכרים חזרו הביתה מהעבודה בשדות. וכמובן שבווארזה, השוכנת לגדות האדם הידוע, תוכלו למצוא גם שפע של מנות המבוססות על הדגה המקומית. ריזוטו עם נקניק לוגאנגה - Risotto con la luganega אם במקרה תגיעו למונצה (Monza) כדי לצפות בגרנד פרי האיטלקי (אחד ממרוצי הפורמולה 1), תהיו חייבים לאכול משהו. ואם כבר אוכלים, למה לא לנסות את המנה המפורסמת ביותר של העיר? למילאנו יש את הריזוטו עם זעפרן, ואילו מונצה גאה במיוחד בריזוטו קצת אחר: Risotto con la luganega, המכונה גם בפשטות ריזוטו בסגנון העיר מונצה (risotto alla monzese). את הריזוטו מכינים מאורז מזן קרנרולי (כמובן), ומעשירים אותו בסוג של נקניק טיפוסי ללומברדיה בשם לוגאנגה (Luganega). הלוגאנגה נחשב מעדן בפני עצמו ומככב בשלל מתכונים. יש מי שמשדרגים את המנה עם שלל תוספות יצירתיות, החל מרדיקיו (עולש) וכלה בגורגונזולה ( גבינה כחולה המיוצרת במחוז לומברדיה ). צפרדעים מטוגנות מפאביה – Rane fritte di Pavia לפני שאתם מזדעזעים, זכרו שהצפרדעים היו מקור חשוב וזמין לחלבון עבור האיכרים שעבדו בפרך במשך שעות ארוכות בשדות באורז. והנה לכם דוגמה נוספת, בפעם המיליון, למנה שנולדה מתוך מצוקה והפכה למעדן מקומי. ולמי שתוהה איפה אפשר להשיג צפרדעים בפאביה: בחנות הדגים. את רגלי הצפרדעים מקמחים ומטגנים, כמו שניצל. מארוביני – Marubini כפי שראינו לכל עיר בלומברדיה יש את מנת הפסטה ממולאת שלה, וקרמונה (Cremona) גאה במיוחד במארוביני: מתכון מפואר למדיי המככב על השולחן בארוחות החג. את המילוי למארוביני מתקינים מבשר בקר שעבר בישול ארוך, והועשר בנקניק (נקניק בסגנון העיר קרמונה, כמובן), גבינת גרנה פאדאנו (grana Padano) ואגוז מוסקט. לאחר שממלאים את כיסוני הפסטה יש לבשל אותם בציר משולב, המורכב מציר בקר וציר תרנגולת גם יחד. טורטלי במילוי דלעת ממנטובה – Tortelli di Zucca di Mantova אי אפשר לבקר במנטובה היפה מבלי לטעום לפחות פעם אחת (ורצוי יותר) את גאוות העיר: טורטלי ממולאים בדלעת. המילוי מתקתק (אבל לא מתוק) וכולל דלעת, עוגיות אמרטי, אגוז מוסקט וגבינת גראנה פאדאנו. לאחר בישול זריז הטורטלי מוקפצים ברוטב חמאה רוחש וגועש. הטעם הסופי הוא עדין, מורכב, ומשובח להפליא. המנה מזוהה במיוחד עם מנטובה, אבל נפוצה בכל רחבי לומברדיה. מוניגילי – Munighili הקציצות הגדולות האלה אהובות בכל לומברדיה, אבל מזוהות במיוחד עם העיר פאביה. גם כאן הגישה חסכנית, ואת הקציצות נהגו להכין משאריות בשר שנותרו מתבשילים אחרים. היום הגישה השתנתה, ומקובל להכין את הקציצות מבשר טחון, תפוחי אדמה ותוספת של נקניק מורטדלה וגראנה פאדאנו, כמובן. בתיאבון לכולם!

נאפולי הסוערת, המסובכת, האלימה והיפה הציתה את דמיונם של סופרים ובימאים רבים. בעשורים האחרונים שלוש יצירות הצליחו להשפיע על הקהל הרחב באופן מיוחד, ולהפוך את נאפולי לכוכבת בלתי מעורערת – ארבעת ספרי "החברה הגאונה", רומן התחקיר הנוקב "גומורה", והסרט "יד האלוהים". במאמר זה נבקר במקומות בעיר המככבים בספרים ובסרטים נאפולי מככבת בספרות ובקולנוע מזה עשרות שנים, אבל לאחרונה, שני ספרים במיוחד הצליחו לכבוש את המצעדים: " החברה הגאונה " מאת אלנה פרנטה, ו" גומורה " מאת רוברטו סביאנו. בספרים אלה הפכה העיר נאפולי לחלק בלתי נפרד מהסיפור. השכונות, הדיאלקט, המסורות, והטיפוסים המקומיים נוכחים בכל דף ודף. הספרים בסדרת "החברה הגאונה" והרומן הקשוח "גומורה" הצליחו לשאוב את הצופה לתוך העולם המורכב שנקרא נאפולי, וחשפו את המציאות המורכבת של העיר. לאחרונה, התווסף לרשימה הזאת גם סרטו המועמד לאוסקר של פאולו סורנטינו – "י ד האלוהים ", המאיר את העיר בגוון אחר. החברה הגאונה – יצירתה של סופרת מסתורית שכבשה את העולם סדרת ספרי החברה הגאונה נכתבה על ידי אלנה פרנטה (Elena Ferrante) , הסופרת המסתורית שעד היום איש לא יודע בוודאות את זהותה (תחקיר שנערך בשנת 2016 קבע כי כפי הנראה מדובר במתרגמת אניטה ראג'ה, אבל פרנטה הכחישה). ארבעת ספרי הסדרה עובדו לסדרת טלוויזיה מצליחה בהפקת רשת HBO. לילה ולנו הן גיבורות הסיפור שמתפרש על פני כ-60 שנות חברות, משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד לימינו. לאורך ארבעת כרכי הסדרה מנתחת לנו באיזמל מנתחים, שלב אחר שלב, את חייה ואת הקשר החזק והמורכב עם חברתה (הגאונה) לילה. לילה, החברה המבריקה שחיה במבוי סתום, ללא דרך לחמוק מהעוני ולנו, שניזונה מחברתה, משתמשת בה כגירוי והשראה, ומצליחה לצאת החוצה מהרובע העני, ולברוח. הקשר בין השתיים הוא נדנדה של עליות ומורדות, רגעים של אהבה-שנאה, התרחקות והתקרבות מחודשת, מסלול שלאורכו הן מגלות זו את זו שוב ושוב. נאפולי הענייה והטרגית עומדת בלב הסיפור, לכאן חוזרים כולם וממנה כולם נמלטים. המנהרה שדרכה בורחות הילדות מהרובע העני לעבר הים ממוקמת בוויה אמנואלה ג'אנטורקו (Via Emanuele Gianturco). ליבו של הרומן מתרחש ברובע לוצאטי די ג'אנטורקו (Rione Luzzatti di Gianturco) , הממוקם בפריפריה המזרחית של נאפולי, במרחק שני קילומטרים בלבד ממרכז העיר – האזור שעליו משקיפות הגיבורות תמיד מרחוק ובערגה. זהו אזור פשוט, שבו התושבים חיים בעוני בבתים משנות החמישים המקובצים יחדיו באזור המכונה דלי סטאני (degli stagni). בין מרתפי הרובע שתי הילדות משחקות ומספרות זו לזו סודות בזמן שמסביבן מתרחשות רציחות אכזריות ובגידות, רגעים של כאב וניסים קטנים. אלנה פרנטה שאבה השראה מהחיים האמיתיים כדי לתאר את הרובע. סיפורו של מאסטרו פררו (Maestro Ferraro), שמנסה לגרום לצעירים ולילדים לפתוח ספר מבוסס על סיפור אמיתי, ולמעשה כך גם נולדה הספריה הניידת העירונית, בזכות עבודתו של פרופסור לואיג'י קולינה (Luigi Collina). בהקשר זה מומלץ לבקר גם בספריית אנדראולי (ביבליוטקה אנדראולי – Biblioteca Andreoli), שם תמצאו ציור קיר גדול ומרשים שצייר צלם הסדרה "החברה הגאונה". ואם תרגישו רעב, תוכלו להיכנס לאחד המקומות בשכונה ולהזמין פניוטלה (Pagniutelle), מאכל רחוב נפוליטני שגיבורות הספר אוכלות לעיתים קרובות. סצינה מתוך העונה הראשונה של הסדרה, שצולמה ברובע לוצאטי לילה ולנו מתבגרות ברובע העני, והנאפולי שבה הן חיות רחוקה שנות אור מאזור המרג'לינה (Margellina), המקום שאליו הן חלמו להגיע כילדות בכל פעם שחצו את המעבר התחתי המחבר את הרובע לעיר. הנאפולי שהן מכירות היא אלימה ומטונפת, ואם יש משהו שבזכותו עלינו להכיר לאלנה פרנטה תודה, זה בזכות העובדה שהיא הצליחה להסביר לקהל בספריה את חלקיה הפחות מוכרים של העיר בצורה בלתי נשכחת, שקשה למצוא במקום אחר. לנו, שיכולה להרשות לעצמה לרכוש השכלה, מתיישבת על ספסל הלימודים בפורטה אלבה (Port’Alba) . לילה, לעומתה, ממציאה את עצמה מחדש כאשת עסקים. אם תרצו לראות היכן זה קרה, תוכלו לבקר ברובע קיאיה (Chiaia ) האופנתי ושוקק החיים. בלב הרובע, בפיאצה דיי מרטירי (Piazza dei Martiri), פעלה חנות הנעליים שניהלה לילה, בתו של סנדלר שדחפה את החנות של בעלה סטפנו להצלחה מסחררת, והפכה את היצירות שלו לנחשקות ביותר בנאפולי. ואילו ב קורסו אומברטו הראשון (Corso Umberto I) , רחוב ישר וארוך המלא בחנויות, לילה רוכשת את שמלת החתונה שלה. הפער בין העוני המחוספס של שכונת ילדותן של הגיבורות לרחובות האלגנטיים ומלאי הבוטיקים שבאזור זה מדגים היטב את חוויית החיים של הגיבורות, ואת הפער בין המציאות שבה חיו למציאות שאליה השתוקקו. אם תרצו לבקר במקום שבו התחתנה לילה, תוכלו לבקר בפאלאצו דונה אנה אה פוזיליפו (Palazzo Donn’Anna a Posillipo ), גבעה ירוקה ועליה וילות. העומדים כאן יכולים ללכוד במבט אחד בלבד את הנוף המרהיב של מפרץ נאפולי כולו. לונגומארה קראצ'ולו (Lungomare Caracciolo) הוא הרחוב המהודר שבו הגברות פוסעות – הרחוב שלילה מסתכלת עליו בהערצה, ואילו לנו בלעג. בגלריה אומברטו הראשון (Galleria Umberto I) מתנגשים עולמותיהן של הנערות העשירות והעניות, ובזמן שלילה רוצה ובוחרת להישאר ברובע, לנו חולמת לברוח, ולהגיע לפיאצה קרלו השלישי (Piazza Carlo III), ויה פוריה (Via Foria) וטולדו (Toledo). בספר השני האי איסקיה (Ischia) וחוף מארונטי (Spiaggia dei Maronti) משמשים כרקע לעלילותיהן של לנה ולילו. האי איסקיה משמש כגשר עבור לנו, שבתחילה בורחת מנאפולי בחיפוש אחר שמש ואוויר נקי אבל אז נאלצת לשוב לעיר כדי להציל את חברתה לילה מבעיות משפחתיות ואהבה נכזבת. צופי הסדרה בוודאי זוכרים את הסצינה שבה רואים את לנו על המזח, לפני שהיא מסובבת את גבה אל הרובע, ומביטה אל אי החלומות שלה. גומורה: רומן חקירה שהפך לסדרה וסרט רוברטו סביאנו (Roberto Saviano) בחר לספר באמצעות הרומן שלו, "גומורה" (Gomorra) צד מושתק של נאפולי. זהו רומן חקירה, שעוסק בפשע המאורגן ובארגון המאפיה הידוע בשם "הקאמורה" – נושא שעד לאותו הרגע דיברו עליו כמעט אך ורק בחדשות, במאמרים ובראיונות. שם הספר מהדהד את שמה של המאפיה השולטת באזור, ומבוסס על השם האיטלקי לעיר "עמורה" בעברית (סדום ועמורה). לאורך השנים מכר הספר מיליוני עותקים, באיטליה ובחו"ל. הקאמורה הוא ארגון הפשע העתיק ביותר באיטליה, ושורשיו במאה ה-17. בשונה מהמאפיה הסיצילאנית, המבנה הארגוני של הקאמורה מבוסס על קבוצות קטנות, המכונות "קלאן" (שבטים, באיטלקית), שבראש כל אחד מהם עומד בוס. הקלאנים נמצאים במלחמות אינסופיות זה מול זה, ועוסקים בעיקר בסחר בסמים, זנות, סחורה מזוייפת, נשק, הלבנת הון, וסחיטה באיומים. בעקבות ההצלחה הגדולה של הספר החליט הבימאי מתאו גארונה (Matteo Garrone) לעבד אותו לסרט, שזכה בפרסים רבים. בהמשך עובד הסרט גם לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה בלמעלה מ-190 מדינות. מיליוני צופים נמשכו לתיאורים הריאליסטיים ולעיתים אכזריים של החיים בשוליים האלימים של נאפולי. גומורה עוסק במלחמה בין קלאנים שונים של הקאמורה, והדמויות הראשיות הן צ'ירו די מארציו (Ciro di Marzio) המכונה האלמותי, וג'נארו (ג'ני) סווסטאנו (Gennaro Savastano), הבן של הבוס פייטרו סווסטאנו (Pietro Savastano). המקומות שבהם הסדרה צולמה הפכו ליעדים המושכים אליהם תיירים – מטיילים שרוצים לראות לא רק את האוצרות של העיר, אלא גם את הפריפריה מעוררת הפחד. שם, בפריפריה של נאפולי, נמצא רובע סקמפיה (Scampia), ובאופן ספציפי פרוייקט ברובע שנולד כתוכנית פוטוריסטית והפך לבסוף לגטו – לה ולה די סקמפיה (le vele di Scampia) , האזור שעומד בליבם של הספר והסרט. הפרוייקט תוכנן במקור על ידי האדריכל פרנץ די סלבו (Franz di Salvo) כמיזם מודרני הכולל חללים ציבוריים, אזורי מסחר ושירותים, אבל הפך במהרה לשכונת פשע, יעד לפולשים, ופיתרון מגורים זמני-קבוע עבור תושבי העיר אירפיניה (Irpinia) הסמוכה שאיבדו את בתיהם ברעידת האדמה הקשה שהחריבה את העיר בשנת 1980 ונאלצו להתפנות. לאורך השנים הפך הרובע לאזור אלים, שבו נמכרו סמים קשים לאור יום בכל סימטה ורחוב. כיום זהו אזור סגור וכמעט משוריין, שבו מתנהל סחר בלתי חוקי מכל סוג אפשרי. כאן, בסקמפיה, אחזה ואוחזת הקאמורה בחיי התושבים באגרוף ברזל. המפעל שבו פסקואלה מנסה ללמד את הפועלים הסינים איך לעבוד ואיך לייצר בגדים באופן בלתי חוקי נמצא בטרציניו (Terzinio). שני צדדים הפוכים של המציאות נפגשים במקום המסובך הזה, שבו מצד אחד המאפיה הסינית פועלת ללא הפרעה, ומצד שני ידוע בזכות תעשיית העגבניות והיין המסורתי של האזור. זהו אזור קשה, שבמשך שנים ארוכות שימש כמזבלה לא חוקית, ובו ננטשו פסולת תעשייתית ושאר חומרים מסוכנים ומסרטנים שאם יקובצו יחדיו יוכלו ליצור הר רעיל בגובה 14600 מטרים. אזור נוסף המופיע בסרט ובסדרה הוא וילאג'ו קופולה. כשראה במאי הסרט והסדרה מתאו גארונה את ה אקס-וילאג'ו קופולה (l’Ex villaggio Coppola) הוא הבין מיד שזהו לוקיישן מושלם לסצינות המראות את כוחה של הקאמורה בפריפריות הנטושות. אלה אזורים שנפלו קורבן להזנחה מתמשכת, ונשלטים כבר שנים ארוכות על ידי ארגוני הפשע. גם הרובע הזה, בדומה לוולה די סקמפיה, נולד מתוך כוונות טובות – הוא אמור היה להיות כפר נופש, עם בריכות ומתחמי ספורט, ונבנה באופן שאמור היה לייצר מרקם חברתי שוקק. בפועל, ההצלחה היחסית של הפרוייקט בתחילת דרכו עוררה את עניינה של המאפיה, והיא הזדרזה להניח עליו ידיים ולהפוך אותו לשלה. לוקיישן נוסף שבו צולמו סצינות הוא פארק סרצ'נו די פינטאמארה (Parco Saraceno di Pinetamare ) – המקום שבו מרקו וצ'ירו חולמים על חיים אחרים, כמו באמריקה. מעריצי הסדרה בוודאי זוכרים גם את פיצרייה קאפאסו (Pizzeria Capasso) שמנהלת כרמלה. הפיצריה האמיתית ממוקמת ברובע פורצ'לה (Forcella). זהו לא אזור תיירותי, וכמעט שלא מגיעים הנה מבקרים, אבל בשנים האחרונות המצב השתנה מעט, ומספר הולך וגדל של סקרנים מגיעים גם לכאן, כדי להציץ. בעונה השנייה והשלישית של הסדרה, רוב הסצינות מצולמות ברובע שנקרא ריונה סניטה (Rione Sanità). אחד האזורים התיירותיים החשובים של נאפולי . המתחם הזה מכונה "המייל הקדוש" (il miglio sacro) ומתפתל בין אתרים מרתקים כמו הקטקומבות של נאפולי ו כנסיית הגולגלות הידועה. בעיר כמו נאפולי, כמה מהרובעים המסוכנים ביותר הם דווקא אלה שצמודים לרובעים העשירים, כמו לדוגמה רובע פוזיליפו (Posillipo) העשיר (המככב גם בספרי החברה גאונה) ורובע וומרו (Vomero) העני שצמוד אליו. בעונה הרביעית מככבים שני הרובעים האלה, המשמשים כרקע לסיפור ההולך המסתבך ולמתחים בין אלה שיש להם, לאלה שאין להם. אם תסיירו באזור זה, תזהו בוודאי כמה מהסימטאות ששימשו כתפאורה ורקע לשלל מעשי רצח ואיומים, ומאבקי כוח בין הקלאנים השונים. רובע פורצ'לה בנאפולי – אחד הרובעים שבהם צולמה הסדרה גומורה ההצלחה התקשורתית המשמעותית של הספר, הסדרה והסדרה עוררו דיונים קשים באיטליה, וגם בקרב תושבי נאפולי עצמה, שחששו מהזיהוי שנוצר בין העיר לבין הפשע המאורגן. אין ספק שרוברטו סביאנו, מחבר גומורה, שילם מחיר כבד על ההחלטה לחשוף את נאפולי במערומיה, ולהראות לעולם את הפשע ששולט בעיר. סביאנו בן ה-42 חי כבר 15 שנה תחת הגנה משטרתית, בשל האיומים הרבים על חייו מצד הקאמורה. חייו אינם חיים רגילים, והוא ממשיך להסתתר, להחליף דירות וחברים, ולנוע ממקום למקום עם מאבטחים חמושים. הוא התוודה בראיונות שהוא יודע שהעתיד לא ודאי ובמוקדם או במאוחר יהרגו אותו. בראיון אחר הוא הכריז שהעובדה שזכה לחגוג את יום הולדתו הארבעים היא ניצחון על הקאמורה. תושבי נאפולי, ובמיוחד אלה שגרים באזורים שעליהם מדבר סביאנו, לקחו את הנאמר בספר בצורה קשה. אחרים תקפו את הספר מסיבה אחרת – בשל החשש שצעירים יקראו על הקאמורה והמלחמות בין הקלאנים, יתלהבו וירצו לחקות את הכתוב. ואכן, לא מדובר על חשש דימיוני – בעקבות הצלחת הסדרה צעירים רבים החלו לאמץ את אוצר המילים ושפת הגוף של הדמויות בסדרה, ומה שנולד כספר-תחקיר על הפשע שמחריב את דרום איטליה תרם במידה מסויימת לרומנטיזציה ומיסטפיקציה של עולם הפשע, והפך את המאפיה לתופעה תרבותית הזוכה לחיקוי והערצה. התגובה של סביאנו ושחקני הסדרה לא איחרה לבוא – מי שמחקה את הסדרה, ומי שמחקה את עולם הפשע בעקבות הצפייה בסדרת טלוויזיה, עושה זאת משום שהוא כבר חי בתוך המציאות הזאת. המציאות היא זו שיוצרת את המציאות. לא הקולנוע. יד האלוהים – נאפולי של פאולו סורנטינו פאולו סורנטינו הוא אחד הבמאים המובילים כיום באיטליה, וסרטו החדש, "יד האלוהים", הצליח לרגש צופים רבים. הסרט, המועמד לאוסקר, מתאר את סיפור התבגרותו של הבמאי בנאפולי של שנות ה-80. ארוחות משפחתיות סוערות בכפר, נופים שמרחיבים את הלב, וסיפור מותם הטרגי של הוריו של הבמאי משולבים זה בזה ליצירה בלתי נשכחת. אם תרצו לסייר בעקבות הנאפולי המוצגת בסרט – תמימה, חמה ואוהבת יותר מאשר הנאפולי הענייה, אלימה והמחוספסת המופיעה בשתי היצירות האחרות – כדאי לכם לבקר בכמה יעדים: ויה סן דומניקו (Via San Domenico) הוא הרחוב שבו גדל הבמאי, בלב שכונת וומרו (Vomero), בדירה קטנה שבה כולם ראו את כולם, וכל השכנים התיישבו במרפסות כדי לצפות ביחד במשחקי הכדורגל. מעניין לדעת שהדירה בסרט אמנם איננה דירת ילדותו של סורנטינו, אבל הבניין שבו נערכו הצילומים הוא כן אותו בניין. בגלריה אומברטו פרימו (Galleria Umberto I) מתאהב סורנטינו הצעיר בעולם הקולנוע, בעקבות מפגש מקרי עם הבמאי אנטוניו קאפואנו (Antonio Capuano), שצילם במיקום המרשים סצינות מתוך אחד מסרטיו. שם, בחלל המפואר שעיצב האדריכל אמנולה רוקקו בשנת 1890, ניצתה בסורנטינו התשוקה לאומנות. סצינת הפתיחה של הסרט, בה מופיעה בעירום מלא דודתו של הבימאי, צולמה בפיאצה פלבישיטו (Piazza Plebiscito) הידועה, ואילו בוויה אוראציו (via Orazio) סורטינו הצעיר רואה את הכדורגלן המיתולוגי דייגו מרדונה, בזמן שהוא תקוע בפקק תנועה (סיפור שקרה באמת, כפי שסיפר הבמאי בראיונות לעיתונות). הסצינות בבית החולים לחולי נפש שבו מאושפזת דודתו האהובה של סורטינו לא צולמו בבית חולים פסיכאטרי אמיתי אלא באיסטיטוטו מרטושלי (Istituto Martuscelli) , מרכז סיוע ולימוד לעיוורים. הסצינות בים צולמו ברובן באזור פוזיליפו (Posillipo) היפה, או מחוץ לנאפולי עצמה – באזור אמלפי, קפרי, סטרומבולי (Stromboli) ובפונטה קמפנלה (Punta Campanella) לא רחוק מסורנטו (Sorrento). ולבסוף, אחת הסצינות הידועות בסרט – הארוחה המשפחתית הסוערת בווילת המשפחה שבכפר – צולמה בווילה דל קארדינלה (Villa del Cardinale) הממוקמת בעיירה טורה דל גרקו (Torre del Greco). אזהרה - המקומות המוזכרים במאמר עלולים להיות מסוכנים לטיול, אתר באיטליה אינו ממליץ לטייל בהם ומסיר כל אחריות ממי שבוחר לעשות כן.

המאמר הראשון בסדרה על נאפולי התמקד באתרים המרכזיים בעיר, ובמקומות היפים והמרשימים ביותר בעיר שכל תייר צריך לבקר בהם. אבל זה לא כל הסיפור... על מנת להבין את נאפולי, חובה לדבר על צד נוסף של העיר – הטקסים והפולחנים שהפכו לחלק בלתי נפרד מה-DNA של העיר. משום שזוהי נאפולי: עיר של מסורות עתיקות שהשתמרו לאורך מאות שנים, אמונות תפלות וסיפורים עממיים ששזורים בהיסטוריה הרשמית. במאמר זה נצלול לתוך כמה מהמסורות הנפוליטניות שממשיכות גם היום לעצב את העיר פולחן הגולגלות והנשמות האומללות פולחן הנשמות (Il culto dei teschi) ושל הנשמות האומללות (anime pezzentelle) הוא אחת התופעות הביזאריות והמרתקות בעיר. כפי שכבר הסברנו, נאפולי היא עיר של סתירות פנימיות אינסופיות. עיר של קדושה וחול, עיר שבה הטקסים הדתיים הקתוליים והטקסים הפגאניים, שלכאורה סותרים זה את זה, מתערבבים זה בזה ללא הרף. אחד הפולחנים הידועים בעיר הוא פולחן הנשמות האומללות, שנאסר, למעשה, על ידי הכנסייה הקתולית בשנת 1969. זה אולי נראה כמו פולחן מקברי אבל הוא מסמל באופן מושלם את מערכת היחסים בין הנפוליטנים לעולם הבא. אמץ לך מת בתי הקברות בעיר נבנו רק בתחילת המאה ה-19, ולפני כן נהגו לקבור את המתים בכנסיות: בקפלה המשפחתית, אם היה מדובר על משפחת אצולה, או בהיפוגאום (קבר תת קרקעי) אם המת השתייך למסדר דתי, או בקברי אחים, אם היה מדובר בפשוטי העם. בזמן מגיפת הדבר השחור בתחילת המאה ה-17, כמעט שליש מהאוכלוסיה של נאפולי מתה, וגופות רבות ננטשו ברחובות. לאט לאט החלו נשים בעיר "לאמץ" את המתים האבודים והאנונימיים האלה, שאיש לא התפלל לעילוי נשמתם. אך האימוץ לא היה תיאורטי – הנשים אספו פיזית את הגולגלות של המתים (קאפוצלה, בנפוליטנית, capuzzella) כאילו היה מדובר על שרידיו של אדם יקר להן באופן אישי, ובנו מקדשים קטנים עבור המתים. הן התפללו עבורם, וביקשו בתמורה לתפילה את חסדי השמיים (ולעיתים קרובות הרבה יותר – לקבל רמז אלוהי למספרים הזוכים בלוטו...). בכל פעם שביקשו הנפולטנים טובה מהגולגלות, הם הביאו איתם מתנה קטנה בתמורה. כך נוצרו מקדשים של ממש סביב הגולגלות. המקומות המזוהים ביותר עם הפולחן הזה הם כנסיית סנטה מריה דלה אנימה (La Chiesa di Santa Maria delle Anime), ובית הקברות דלה פונטנלה (Cimitero delle Fontanelle). הכנסייה ממוקמת בוויה דיי טריבונלי (via dei Tribunali), וקל מאד לזהות אותה בזכות המספר המבהיל של גולגלות הניצבות בכניסה למבנה. כאן נמצאת גם הגולגולת המפורסמת של לוצ'יה, הלובשת הינומה – גולגולתה של נערה צעירה שמתה מיד לאחר שהתחתנה. בית הקברות פונטנלה נמצא ברובע מטארדיי (Materdei), ומדובר על מערת טוף, שבה שמורות למעלה ממיליון (!) גולגלות. האגדה על סנטה לוצ'יילה והגולגלות עם האוזניים סיפור ידוע בנאפולי עוסק בפולחן הגולגלות בעיר. זהו סיפור שמצד אחד מעלה חיוך על הפנים, ומצד שני מדגים את מורכבות האמונות הפופולריות הנפולטיניות. האגדה עוסקת בכנסיית סנטה לוצ'יילה, ובגולגולת עם האוזניים השמורה בכנסייה. הכנסייה עצמה היא אוצר ארכיטקוני קטן משנת 1327, וממוקמת בלב העיר. בקברים שמתחת לכנסייה נמצאת גולגולת נדירה עם סחוסים שעברו תהליך מומיפיקציה. הגולגולת המוזרה הפכה לשריד מקודש בעיני המאמינים, והם החלו לשטוח בפניה תחינות, בתקווה שהיא תוכל להפנות את התפילות שלהם הישר אל השמיים. זהותו של הגבר שלו השתייכה הגולגולת עדיין עטופה במסתורין, והדבר היחיד שהחוקרים הצליחו לקבוע הוא שמדובר בגולגולת מהמאה ה-17. חג הפסחא בנאפולי – מסורות עתיקות ואגדות אחת התקופות המרתקות של השנה בנפאולי היא התקופה שסביב חג הפסחא. זהו רגע מעניין, שבו הלב והבטן נהנים שניהם מאוסף המסורות של העיר. לרגל חג הפסחא נערכות בעיר תהלוכות דתיות, שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהפולקלור המקומי. התהלוכות הן רגע מפגש חשוב בין התושבים, ואחת הדרכים היפות והמעניינות לשמר את המסורות שעיצבו את העיר. אלפי אנשים נשפכים לרחובות כדי לחגוג את תחיית המתים של ישו, אבל הדרך העיקרית שבה חוגגים הנפוליטנים היא מסביב לשולחן. שתי המנות הטיפוסיות ביותר לחג הן הקסטיילו (casatiello) והפסטיירה (pastiera). הקסטיילו הוא מאפה הממולא בגבינה, שומן חזיר וסוגים שונים של נקניקים, ומעוטר בביצים קשות. רצועות הלחם שנפרשות מעל הביצים מסמלות את הצלב שעליו מת ישו, והצורה המעוגלת של המאפה מסמלת את המחזוריות של המוות והקימה בחזרה לחיים. הפסטיירה לעומת זאת עשויה ממרכיבים המסמלים את הסירנה פרתנופה, סמל העיר נאפולי. על מנת להודות לסירנה על שירתה המלודית, נהגו הנפוליטנים למנות בטקס מסתורי שבע נשים שיעניקו לה מתנות מהטבע: קמח, ריקוטה, ביצים, חיטה מבושלת בחלב, מים מבושמים בפרחי התפוז, קינמון, וסוכר. פרתנופה העניקה את המתנות לאלים, והם אלה שערבבו את החומרים ויצרו מהם את המאפה הנפוליטני המתוק. קפה – הזהב השחור של נאפולי קפה בנאפולי הוא טקס של ממש, ופולחן לכל דבר. אם מציעים לכם קפה בנאפולי, אסור לכם לסרב! הנפוליטנים לוקחים את הקפה שלהם מאד ברצינות, ועל מנת להעריך את הטעם, את הארומה האינטנסיבית ואת הקרמיות, הם מבהירים שיש לשתות אותו אך ורק בכוס קרמיקה לבנה, עבה, וללא קישוטים. איך הקפה הגיע לנאפולי? אחת הערים הראשונות שהכירו בטעמו המיוחד והעשיר של הקפה הייתה וינה שבאוסטריה, וזאת למרות שרבים התייחסו לקפה בחשדנות, בשל צבעו השחור שגרם לו להיראות כמו המשקה של השטן. מריה קרולינה מאוסטריה, אשתו של פרננדו הראשון מלך שתי הסיציליות, הביאה איתה את הקפה מווינה לארמון קאזרטה והגישה אותו במסיבות. היא גם היתה זו שהביאה לנאפולי את הקורנטו (cornetto), גרסה של קרואסון שהיא גילתה בזכות אחותה – מאי אנטואנט מלכת צרפת. השילוב בין קפה לקורנטו הפך לשילוב מנצח עבור הנפוליטנים, ועד היום מגישים מיטב בתי הקפה בעיר מגוון מאפים מעולים, לצד קפה קלוי טרי ומושלם. בשנת 1819 הגיעה גם הקוקומלה (cocumella) לבתי הנפוליטנים – זוהי המקינטה הנפוליטנית, המשלבת את שיטת ההכנה של הקפה הטורקי עם השיטה הוונציאנית. בתקופה זו הפכו ה"קפאוס" (kaffeaus) הנפוליטנים למרכזי תרבות לכל דבר. כולם הגיעו אליהם כדי לראות ולהיראות, לשתות ולאכול, להתווכח ולרכל. בשנת 1860 נפתח בוויה טולדו (via Toledo) הגראן קפה גמברינוס (Gran Caffè Gambrinus), שכונה גם הקפה בעל שבע הדלתות, ונחשב לאחד היפים בעולם. בנאפולי נולד גם המנהג המפורסם שנקרא "קפה סוספזו" (caffè sospeso), כלומר האפשרות לשלם מראש עבור יותר מקפה אחד, וכך להזמין לקפה את מי שידו אינה משגת. להכין קפה איטלקי אמיתי במוקה איטלקית הדמויות בסצינת המולד הנפוליטנית במהלך מסלול הביקור שלנו בנאפולי כבר ראינו את ויה סן גרגוריו ארמנו, הרחוב שבו חג המולד נחגג לאורך כל השנה. רמזנו גם שאחד המאפיינים הייחודיים של המקום, הוא סצינות המולד האלטרנטיביות שאמנים פה יוצרים... ואכן, מה שמייחד את האמנים ברחוב, הוא הדמויות שהם בונים עבור סצינות המולד שלהם. בכל שנה יוצרים האמנים, לעיתים ברצינות ולעיתים כדי להשתעשע, פסלים קטנים של אינספור דמויות, ומערבבים שוב ושוב בין קודש לחול, בין מסורת לטרנדים. זו אולי נשמעת כמו מסורת חדשה, אבל למעשה הנפוליטנים החלו להעשיר את סצינות המולד שלהם באלמנטים מחיי החול כבר במאה ה-17, ויצרו פסלונים מרהיבים בסגנון הבארוק שזכו לפרסום בכל רחבי היבשת. כך, לצד הדמויות המסורתיות המופיעות בסצינות המולד בכל רחבי העולם הנוצרי (כמו ישו, יוסף, מרים, ושלושת המלכים), תוכלו למצוא גם דמויות של כדורגלנים, זמרים, פוליטיקאים ועוד, וכל המרבה הרי זה משובח. בנוסף, כדאי לדעת שבכל סצינת מולד נפוליטנית אמיתית, יופיעו תמיד כמה דמויות חשובות: המשפחה הקדושה (ישו, מים ויוסף), רועה הצאן בנינו (Benino), מוכר היין צ'יצ'י באקו (Cicco Bacco), הדייג, החברים שמשחקים קלפים (אי דואה קומפרי – I due compari), הצוענייה, ולפחות 12 מוכרים, כמספר חודשי השנה. סצינות המולד הנפוליטניות ידועות בזכות הפאר הרב שלהן, והן נחשבות למורכבות ולעשירות ביותר באיטליה. מעניין לדעת שברחוב סן גרגוריו ארמנו ניצב פעם המקדש שהוקדש לאלה קרס (המקבילה הרומית לאלה היוונית דמטר) – אלת התבואה והפוריות. בעת העתיקה נהגו תושבי המקום להביא למקדש פסלוני טרקוטה, ואילו היום הרחוב מלא בחנויות שבהן מוכרים פסלוני טרקוטה קטנים עבור סצינות המולד. הדייג: אחת הדמויות שחייבות להופיע בסצינת המולד הנפוליטנית פולחן האל מיתרה לנאפולי יש מערכת יחסים מורכבת עם העולם האיזוטרי, ובמיוחד עם פולחן האל מיתרה. תושבי העיר הם קתוליים מאמינים, והעיר מלאה בכנסיות רבות. למעשה זוהי אחת הערים עם מספר הכנסיות הגבוה ביותר באירופה. אבל במקביל היו בנאפולי תקופות שבהן אלים אחרים הכתיבו את האמונה. שורשיו של פולחן האל מיתרה בעיר מגיעים מהתקופה ההלניסטית. באותם הימים האמינו התושבים שהכוכבים היו אלה שקבעו את הגורל, ושהאל מיתרה יכול היה לשלוט על העולם כולו. בחללים תת קרקעיים בנפאולי אפשר עדיין למצוא שרידים לפולחן הקדום: פרסקאות ותבליטים שבהם מופיע מיתרה, האל ההודי-פרסי-יווני שחדר גם לתרבות האירופאית, בעודו עומד להקריב שור. מותו של השור סימל את החיים ואת שגשוג האדמה. הדמות הסמוכה, של הנחש, סימלה את הרוע, בדיוק כמו בדת הקתולית. מי הייתה דונה מריאנה? נאפולי משופעת בסיפורים ואנקדוטות על הדמויות הססגוניות הרבות שמילאו את העיר, ואחד הסיפורים המוכרים הוא על דונה מריאנה – האישה הלוחמת. מדובר על פסל בעל מאפיינים נשיים, ורוב החוקרים מאמינים שמדובר כנראה על פסל של האלה אפרודיטה, מהתקופה שבה נאפולי הייתה עדיין נאפוליס העתיקה. כאשר התגלה הפסל, הנפוליטנים לא החמיצו הזדמנות ללעוג למראהו הגרוטסקי. במהרה נפוצה השמועה שראש הפסל מייצג את נאפולי של העניים – אסימטרי וחסר חן. בשנת 1674 התמרדה אוכלוסיית נאפולי נגד הגזרות הכלכליות שהטיל המשנה למלך, ובראש המהפכה עמד מוכר הדגים תומאסו אניילו (Tommaso Aniello), שכונה "מאסאניילו" (Masaniello). במהלך המהפכה שהוביל, שזכתה לכינוי "קרב מאסאניילו", נשבר האף של הפסל. מכיוון שהפסל נחשב לסמל של ממש בעיר, הוכרז יום אבל עירוני. ראש הפסל מכונה היום אה קאפ אה נאופלה (ACap e Napule), כלומר הראש של נאפולי, בדיאלקט המקומי. ומדוע מכנים את הפסל "דונה מריאנה"? לא ברור, אך זו המסורת שהשתרשה. מה שנותר מהפסל מוצג היום, לאחר עבודות שחזור, בפאלאצו סן ג'אקומו (Palazzo San Giacomo). פולחן סן ג'נארו בראש רשימת הפולחנים בעיר ניצב כמובן הפולחן הקדוש מכולם – פולחן סן ג'נארו, הקדוש המגן של העיר. ג'נארו היה בישוף וקדוש נוצרי, והפולחן שהתפתח סביבו הוא עתיק. שורשי הפולחן מתוארכים לתקופה שבה ג'נארו הוצא להורג, ונובעים מהפופולריות הגדולה שלה זכה כבר בחייו. כיום נחות עצמותיו של הקדוש בתוך הקריפטה המוקדשת לו (קריפטת סן ג'נארו), מתחת למזבח של הדואומו. חלק חשוב בפולחן הוא הסגידה לשתי אמפולות שלפי המסורת מכילות את דמו של הקדוש. הדם נאסף על ידי אישה בשם אאוזביה (Eusebia), שנכחה במקום בזמן שהוא הוצא להורג. שלוש פעמים בשנה (ביום ראשון הראשון של חודש מאי, ב-19 בספטמבר וב-16 בדצמבר) נשלפות האמפולות ומוצגות בראש תהלוכה דתית מרשימה. בכל פעם בודקים אנשי הדת את תוכן האמפולות ובוחנים את הדם – אם הדם חוזר למצב נוזלי, זהנחשב לסמל למזל טוב, ואם הדם נשאר קרוש, זהו סימן שמזל רע עומד לפקוד את העיר. אם יוצא לכם לבקר בנאפולי ב-19 בספטמבר, בזמן שהעיר חוגגת את חגו של הקדוש המגן שלה, תוכלו גם אתם להשתתף באירועים הרבים. מעניין לדעת שהחג היה כה חשוב עבור הנפוליטנים, שגם תושבי העיר שהיגרו לניו יורק המשיכו לחגוג אותו. למעשה, גם היום מתקיים פסטיבל סן ג'נארו ברובע איטליה הקטנה, במנהטן. העוצמה והצבעוניות של הפסטיבל משכו את עינם של מספר בימאים, ופסטיבל סן ג'נארו (הגרסה הניו-יורקית) כיכב גם בסרטי הסנדק ובסרט "רחובות זועמים".

מחפשים פינה שלווה ופחות מוכרת בדולומיטים? נמאס לכם מגדודי המטיילים המסתערים על הפינות המפורסמות ביותר בהרים? כדאי לדעת שאזור הדולומיטים הוא נרחב ביותר, ואם מתרחקים מהיעדים ה"רגילים" אפשר בהחלט למצוא כמה פינות שלוות ומיוחדות. אז לאן כדאי ללכת? לנדיה קרישי – שבדיוק חזרה מביקור באגם נבמיה, מצודת סטניקו ופאי דלה פאגאנלה – יש כמה רעיונות מעניינים עבורכם... במאמר זה נדבר על אזור טרנטינו, ועל עמק האגמים המתפרש מצפון לעיירה סארקה (Sarche). האזור הזה עשיר במסלולים יפים: הכבישים מתפתלים בין יקבים שופעים למקווי מים, ולאחר כל עיקול של הכביש נחשפת פנינה קטנה נוספת. נקודת המוצא שלנו תהיה הכביש הידוע בשם "כביש ברנרו" (La strada del Brennero), המגיע עד לעיר רובְרֵטוֹ (Rovereto), ומשם נתקדם לעבר קומאנו תרמה (Comano terme), אנדלו (Andalo) ומולבנו (Molveno). ייחודו של האזור הזה הוא בכך שלמרות שמדובר על שטח הררי בעיקרו (המושך גולשי סקי רבים בחודשי החורף), התחושה כאן היא שאתם נמצאים בליבה של ארץ האגמים, מקום שליו ועשיר במים, שבו אפשר לצאת לשחייה, לזלול כופתאות ממולאות ופורלים טריים מהאגם, ולסייר בכפרים זעירים ומקסימים. השילוב בין האלמנטים האלה הופך את החלק הזה של מחוז טרנטינו לפינה שמצדיקה בהחלט ביקור! סאן לורנצו אין באנאלה, וכרטיס ה - Trentino Card המסלול שלפניכם משלב כפרים מימי הביניים ונקודות עצירה פנורמיות. אם תבחרו גם ללון באחד הכפרים האלה, תזכו לחוות בצורה אינטימית ואותנטית יותר את המקום. יש דברים שאפשר לראות, לחוות ולהבין רק אם תישארו מספיק זמן במקום אחד, ותראו אותו גם אחרי שהתיירים מסתלקים. גם אם אין לכם אפשרות להישאר לישון באזור, משום שתכננתם טיול כוכב, נסו לפחות להאט את הקצב, ולהשאיר שפע של זמן לשוטטות רגועה. זו הדרך הטובה ביותר לגלות הפתעות... פינות קטנות ונסתרות בכפר לורנצו אין באנאלה. צילום: נדיה קרישי נתחיל בסן לורנצו אין באנאלה (San Lorenzo in Banale), המככב ברשימת הכפרים היפים באיטליה. הכפר הוא גם חלק מהפארק הלאומי שמורת אדאמלו ברנטה (Adamello Brenta), ונראה כאילו נלקח מאגדה עתיקה: בין הסמטאות מחכים לכם בתי אבן ואורוות, מזרקות ונופים קסומים, וגם כמה מסעדות כמובן, שבהן תוכלו לטעום את ה-"צ'ויגה" (ciuiga), נקניקיה מסורתית המיוצרת כאן מזה שנים רבות. בעיני הביקור כאן הוא דרך מעולה להטעין את המצברים ולהרגיע את הנשמה. ניחוחות האוכל שעולים מחלונות הבתים, האנשים החברותיים והאווירה של פעם הופכים את הכפר הזה למקום מיוחד אבל גם רגוע לחלוטין. ובסופו של דבר, השלווה תעטוף גם אתכם... שורשיו של סאן לורנצו אין באנאלה מגיעים לתקופה הפיאדולית, והכפר המבוצר מתגאה כיום במספר מבנים היסטוריים ששרדו את תהפוכות הזמן. ישנם מספר B&B בכפר, ובדומה לכל המלונות ובתי ההארחה באזור גם הם יציעו לכם את ה- Trentino Guest Card (ללא תשלום). מדובר על כרטיס המלווה באפליקציה שתצטרכו להוריד לטלפון (האפליקציה נקראת Mio Trentino, ואיננה עולה דבר). כל מה שנדרש מכם הוא לבחור את השפה שתרצו, ולהזין את הקוד שתקבלו במייל. הכרטיס מקנה לכם הנחות במגוון מקומות בילוי ואטרקציות באזור (במקרים מסויימים תוכלו להיכנס למוזיאונים בחינם בעזרת הכרטיס). בכפר סן לורנצו אין באנאלה, לדוגמה, תוכלו לבקר ללא תשלום (בזכות הכרטיס) במוזיאון קטן שנקרא " Casa c’era una volta ", שנמצא ליד משרד התיירות. השלווה כאן מוחלטת, סוריאליסטית כמעט, והבית יאפשר לכם להציץ לחיים כפי שהיו במאה ה-19 בזכות האוסף השמור היטב של כלי בית, רהיטים וכלי עבודה וחקלאות מאותם הימים. השלטים הקטנים ליד כל מוצג מסבירים מהו כל דבר, ואפילו מציינים את שמו של החפץ בדיאלקט המקומי של אזור טרנטינו. אם אתם מתעניינים בחיי הכפר של פעם, המוזיאון הזה, זעיר ככל שיהיה, מומלץ במיוחד. המוזיאון סגור בימי ראשון. לפרטים נוספים תוכלו להתקשר לטלפון: 0465-806666. צילומים: נדיה קרישי אגם נמביה (Lago di Nembia) במרחק כרבע שעה בלבד מסן לורנצו אין באנאלה נמצא אגם נמביה (Lago di Nembia) – אגם קטן ובו מי אזמרגד המבריקים תחת קרני השמש. אפשר לקפוץ פנימה ולשחות (המים נקיים מספיק), אבל אין ספק שמדובר על חוויה המתאימה רק לחסרי הפחד – המים כאן קרים במיוחד! אם לא מתחשק לכם לטבול במים תוכלו להסתפק במסלול הליכה יפה: השביל הטבעתי שמקיף את האגם נמשך לאורך שלושה קילומטרים בלבד, ומתאים לכל המשפחה. בתום ההליכה תוכלו להשתרע על הגדה, לנמנם קצת, ולהניח לקרני השמש ללטף אתכם בשלווה. בסמוך לאגם נמצאת מסעדת נמיביה ( Ristorante Nembia ), המקום המתאים ביותר לארוחת צוהריים נעימה. כדאי לשבת על המרפסת הפנורמית, ליהנות מהנוף, ולהזמין את אחת המנות הטיפוסיות לאזור ה- התפריט משתנה בהתאם לעונה. האגם הוא גם גן עדן לדייגים, והודות למיקרו-אקלים המאוזן ששורר במקום המים לעולם לא קופאים פה כך שניתן לדוג לכל אורך השנה, גם בחורף. דייגי האזור מגיעים לכאן בעיקר בשביל לדוג פורל, אבל ניתן למצוא גם מינים נוספים של דגים, כמו צ'אר ארקטי (דג ממשפחת הסלמונים, החי במים קרים). ניתן לשכור ציוד דיג במקום. בקתת אלפנרוזה ודרך המגלשות אם לא מתחשק לכם לאכול על שפת האגם, ואתם מחפשים חוויה בניחוח "דולומיטי", אני ממליצה לכם לנהוג כמה קילומטרים לעבר כפר זעיר בשם לה רי (Località La Rì), בגובה 1080 מטרים מעל פני הים. כאן מתחבאת מסעדה בתוך בקתת הרים שנקראת ריפוג'ו אלפנרוזה (Rifugio Alpenrose) – פנינה קטנה בחלק זה של הדולומיטים. כבר הדרך לבקתה תכניס אתכם למצב הרוח המתאים: דרך צרה וטובלת בירוק, מוקפת בנופים. הבקתה עצמה נראית כמו בית מהאגדות, קטנה וקסומה ומסבירת פנים. האוכל עצמו פשוט אבל טרי מאד, ומגיע כולו מהאזור. אם יש לכם את ה-Trentino card, תוכלו לקבל הנחה בגובה 5% מהחשבון. הבקתה איננה רק מסעדה אלא גם בית הארחה זעיר (20 מיטות בלבד). לפרטים נוספים על השירותים שהם מציעים, בקרו באתר אלפנרוזה . מימין לשמאל: הנוף הנשקף מבקתת אלפנרוזה, המסעדה, פשטידת ירקות האזור בבצק עלים פריך. צילומים: נדיה קרישי בקתת אלפנרוזה ממוקמת לאורך דרך המכונה "דרך המגלשות" (la strada delle slitte), ששימשה את תושבי המקום כדי להוביל במורד ההר עשב טרי באיכות גבוהה מהמרעה עבור העיזים והפרות שבעמק. הדרך מתחילה בפראדה (Prada), מאזור המכונה Terrazza fiorita, ונמשכת לאורך כשישה קילומטרים. ניתן להשלים את המסלול (בעלייה) בחודשי הקיץ, אבל חובה להזמין מקום מראש בטלפון 0465-734040. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי . אנדאלו, פאי דלה פאגאנלה, וגראפה! התחנה הבאה במסלול היא אנדאלו (Andalo), כפר מקסים שנמצא על הדרך לאגם מולבנו (ראו בהמשך). אם אתם מחפשים כפר דולומיטי קטן אבל נגיש ונוח, זה המקום בשבילכם. האטרקציה המרכזית כאן היא הרכבל (פוניביה – funivia באיטלקית) שבחודשי הקיץ והחורף יוביל אתכם במעלה ההר עד לנקודה פנורמית בפאי דלה פאגאנלה ( Fai della Paganella ). עבור חובבי סקי זהו אתר שאסור להחמיץ, והמסלול הזה נחשב לאחד הטובים באיטליה (בחודשי החורף פועל כאן גם פארק מגניב לילדים ). בחודשי הקיץ זהו אתר פופולרי בקרב מטיילים מנוסים. טיפ : אם אתם מטיילים עם בני נוער, או שאתם פשוט חובבי אופניים ומחפשים דרך מעניינת לטייל ולפרוק אנרגיה, פארק האופניים Paganella Bike הוא המקום המושלם עבורכם. 20 מסלולים מקצועיים ופארק אתגרי לרוכבים הופכים את הפארק הזה לאחד הטובים באירופה! ניתן גם להצטרף לטיולי אופניים מודרכים. העיירה אנדאלו (Andalo) ממוקמת בגובה 1309 מטר מעל פני הים. השאירו את הרכב בחנייה המסודרת שבכניסה לכפר, והתקדמו משם ברגל. קל ונעים לסייר במרכז ההיסטורי הזעיר, לבקר בחנויות המוכרות מעדנים מקומיים (בעיקר גראפה איכותית – הגראפה הידועה ביותר מגיע מ-Distilleria Massenza). אם אתפ מחפשים חנות המתמחה בגראפה ובמוצרים נוספים המיוצרים בעבודת יד בהרים, נסו את L’alambicco, הממוקמת ב-Piazza Dolomiti 4. הכל פה יפה, ובעיקר טעים! מימין גראפה איכותית שמייצרת מזקקת Massenza. משמאל כנסיית אנדאלו (Chiesa di Andalo). צילום: נדיה קרישי העיירה מולבנו ואגם מולבנו לאחר שהשארתם מאחוריכם את אנדאלו, המשיכו לעבר העיירה מולבנו (Molveno), השוכנת לצד אגם הנושא את אותו השם (Lago di Molveno). מולבנו נמצאת במרחק כ-15 דקות בלבד מאנדאלו, וממוקמת בגובה כ-1100 מטרים מעל פני הים. למרות מיקומה בין ההרים, למובלנו יש את כל המאפיינים של עיירת נופש קלאסית לגדות האגם – קל לנוע ממקום מקום, העיירה עצמה קטנה ונגישה, ויש שפע של מסעדות טובות ופעילויות לכל המשפחה. בעיני מולבנו היא פנינה קטנה, והמרכז ההיסטורי הזעיר מתאפיין בשילוב הקבוע והמקסים של סמטאות צרות ומתפתלות במעלה ההר וחנויות מעניינות (כדאי לבקר בחנויות של חרשי הברזל ואומני העץ, שמשמרים את המסורות העתיקות של האזור). כמובן שתוכלו למצוא שפע של בוטיקים שמוכרים מעדנים מקומיים (בעיקר דבש מעולה מהיערות, וגראפה כמובן). המקום הטעים ביותר לארוחת הצוהריים, לדעתי, הוא מסעדת Aquila Nera – אין כמו הניוקי ברוטב שרימפס ופטריות פורצ'יני שלהם! ואת הארוחה חייבים לסיים בקינוח רציני – פרוסת עוגת זאכרטורט, ושוט של גראפה תוצרת בית, כמובן. אגם מולבנו הוא יעד אהוב על משפחות, המים לא קרים מידי, והחופים נעימים ומצוידים. לפרטים נוספים כדאי לבדוק את האתר הרשמי . מבצר סטניקו (Castello di Stenico) המסלול שלנו מסתיים באתר יפה במיוחד – מצודת סטניקו (Castello di Stenico). במרחק 25 דקות נסיעה ממולבנו נמצאת עיירה קטנה בשם סטניקו, שבליבה עומדת מצודה מרשימה ודומיננטית החולשת על האזור כולו. המצודה היא הדבר הראשון שתראו כאשר תתקרבו לעיירה – מאסיבית אך אלגנטית, ומזמינה ביקור. המצודה שימשה כמעון הקיץ של הנסיך הבישוף של טרנטו, ברנרדו קלזיו (Bernardo Clesio), והחללים הפנימיים מעוטרים בציורי קיר ופסלים יפים. טיפוס קצר ברגל יוביל אתכם לכניסה למצודה (אם השגתם מראש את כרטיס Trento Card, הכניסה למקום בחינם. ללא הכרטיס תצטרכו לשלם כ-7 יורו דמי כניסה). בעזרת המפה שתקבלו בקופה תוכלו לסייר לאורך המסלול המסומן, ולחלוף על פני אולם הפעמונים העתיק, הקפלה (Cappella di San Martino), המטבח, אולם הנשק, וגם חדריו של הנסיך. באולם הפעמונים מוצגים 20 פעמונים עתיקים, ותוכלו לצפות בסרט וידאו העוסק בסיפורה של המצודה. אחד הסיפורים המעניינים שגיליתי בזמן שביקרתי במקום הוא שבתקופת מלחמת העולם הראשונה, תכננו מפקדי הצבא להתיך את הפעמונים מכנסיות העיר ולהשתמש בברזל כדי להכין כלי נשק. בסופו של דבר התוכנית בוטלה, ו-21 הפעמונים העתיקים ניצלו אך מעולם לא חזרו לכנסיות המקוריות שמהן נלקחו, משום שבינתיים כבר הוחלפו בידי פעמונים אחרים. כך הועבר האוסף למצודה. המצודה מארחת לעיתים קרובות תערוכות מתחלפות. מומלץ גם לבקר בכמה מהמבצרים והמצודות הסמוכים: בעיר טרנטו (Trento), כדאי במיוחד לבקר בארמון Castello del Buonconsiglio שנמצא בלב העיר ממש. מבצר ענק ומרשים נוסף הוא מבצר בזנו (Castello di Beseno) – גם הוא נמצא בקרבת מקום, ומצדיק בהחלט ביקור. שני אתרים נוספים הם Castello di Caldes, ו-Castello di Thun. לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי המשותף לכל המבצרים והמצודות . מימין לשמאל: העליה המובילה למצודה, המצודה עצמה והנוף מהמצודה - צילומים: נדיה קרישי עוד משהו קטן... האזור הזה בטרנטינו עשיר בפסטיבלים וחגיגות מכל הסוגים: אירועי מוזיקה וספורט, פסטיבלי אוכל וחגיגות דתיות. בחודשי הקיץ תוכלו להשתתף בפעילויות שונות (לחלוב פרה בחווה או לצאת למסלול מודרך) ובחודשי הסתיו מארגנת לשכת התיירות המקומית סיורים ביקבים וטיולים בעקבות צבעי השלכת. אני ממליצה לכם לבדוק את האתר הרשמי , ולגלות מה מתוכנן בזמן ביקורכם!

מה ההבדל בין גבינת גרנה פאדאנו לפרמיג'אנו רג'אנו? (ומה זה בכלל פרמזן), מי המציא את הבוראטה ואיך מכינים גורגונזלה? למה יש כל כך הרבה סוגים של פקורינו? והאם יש קשר בין קשקבל לאיטליה? אריאלה בנקיר סומלייה גבינות החליטה לעשות לנו סדר! הנה עשר הגבינות הידועות ביותר באיטליה 1. פקורינו - Pecorino בוודאי ציפיתם שאתחיל את הרשימה הזאת בהסבר על הגבינה האיטלקית המפורסמת ביותר בעולם: פרמיג'אנו רג'אנו. אל דאגה, עוד נגיע אליה. אבל אני דווקא רוצה להתחיל מגבינה אחרת – גבינת איכרים אמיתית, ששורשיה עתיקים במיוחד, והיא חלק בלתי נפרד מהמטבח המקומי. אני מדברת על גבינת הפקורינו, כמובן. הדבר הראשון שכדאי לדעת, הוא שגבינת פקורינו, מעצם הגדרתה, היא גבינה מחלב כבשים. המילה "פקורינו" מגיע מהמילה פקורה (pecora), כלומר כבשה באיטלקית, ואת הגבינה הארומטית והמיוחדת הזאת, הנפוצה בכל מרכז ודרום איטליה, מייצרים תמיד מחלב כבשים. עדרי צאן היו חלק מהנוף האיטלקי גם לפני אלפי שנים, ולכן אך טבעי שגבינות מחלב כבשים היו חלק מהתפריט של העמים העתיקים שגרו באזור. האטרוסקים ידעו לגבן גבינות דומות, והרומאים התמחו בהן. למעשה, הפקורינו רומאנו היה חלק מתפריט החיילים הרומאיים, והליגיונרים זכו לקבל מידי יום, על פי חוק, כ-30 גרם גבינה ביחד עם הלחם שלהם. הדבר השני שכדאי לדעת, הוא שבאיטליה אין דבר כזה "פקורינו" וזהו. ישנם סוגים שונים של גבינת פקורינו, והם שונים למדיי זה מזה, הן בטעם והן בתהליך ההכנה. ולכן, כאשר אתם מבקשים "פקורינו" במעדנייה, כדאי לפרט ולהסביר לאיזה סוג של גבינת פקורינו אתם מתכוונים: פקורינו טוסקנו (pecorino Toscano), המיוצר בגבעות טוסקנה? פקורינו רומאנו המלוח ועז הטעם, שלמרות שמו כבר לא מיוצר ברומא אלא דווקא בסרדיניה? פקורינו המיושן בשיטת ייחודית (במערה, או עטוף בעלי עץ אגוז, או אגס)? ישנם לפחות 30 סוגים של פקורינו באיטליה, אבל רק שמונה מהם זכו למעמד רשמי ומוכר מהאיחוד האירופאי, ומוגנים תחת הכותרת DOP. משמעות הדבר היא שרק מי שמייצר את הגבינה באזור מסויים, לפי מתכון מסויים ומוכר, רשאי לקרוא לה בשם הנחשק. טעמה של גבינת הפקורינו מושפע ממספר פקטורים, ואחד החשובים שבהם הוא זמן היישון. גבינת פקורינו צעירה, שיושנה פרק זמן קצר (שבועיים, לדוגמה) תהיה עדינה וטעמי החלב יהיו מודגשים במיוחד. פקורינו שעברה יישון ממושך יותר תהיה עזת טעם בהרבה, ותתאים לגירור על הפסטה. אחד מסוגי הפקורינו הידועים ביותר הוא פקורינו רומאנו. הגבינה המלוחה והדומיננטית הזאת, המיושנת במשך חמישה חודשים לפחות, היא חלק בלתי נפרד מהתפריט הרומאי, ומככבת במנות הפסטה החשובות ביותר בעיר: פסטה אמטריצ'אנה, פסטה קאצ'ו אה פפה ופסטה ברוטב קרבונרה , כמובן. היסטורית, הגבינה אכן יוצרה באזור רומא והמחוז שמסביבה ( מחוז לאציו ), אבל ב-200 השנים האחרונות עבר הייצור באופן כמעט בלעדי לסרדיניה – האי הידוע בזכות עדרי הצאן הרבים שבו (בדומה לניו זילנד, גם בסרדיניה יש יותר כבשים מבני אדם). לצד הפקורינו רומאנו קיימים סוגים של גבינת פקורינו המתאפיינים בטעמים מעודנים, מתוקים ואגוזיים יותר, כמו פקורינו טוסקנו (pecorino Toscano) ופקורינו רוסו (pecorino rosso), המפורסם בזכות קליפתו האדומה. חובבי הז'אנר בוודיא מכירים גם את הפקורינו סרדו (pecorino sardo), גבינה בעלת טעם חריף ודומיננטי, המזוהה עם האי ונמכרת בשתי גירסאות: דולצ'ה, כלומר מתוק, ומאטורו, כלומר בשל. הפקורינו ה"מתוק" מיושן במשך פרק זמן קצר בהרבה (עד 60 יום) והתוצאה היא גבינה עדינה יחסית אבל בעלת פרופיל טעמים מורכב ומרתק. אם יוצא לכם לבקר בסרדיניה, כדאי לכם לטעום חתיכה, ורצוי לצד כוס יין מקומי כמו וורמנטינו די גאלורה – Vermentino di Gallura. גבינות פקורינו - צילום: אריאלה בנקיר 2. פרמיג'אנו רג'אנו – Parmigiano Reggaino מלכת הגבינות, קיסרית מוצרי החלב, והגבינה המפורסמת ביותר בארץ המגף. אני מדברת על הפרמיג'אנו רג'אנו, כמובן! למרות המוניטין המפואר מדובר על גבינה עתיקה פחות מאשר הפקורינו, המיוצרת "רק" מאז ימי הביניים. בחו"ל מקובל למצוא את הגבינה תחת השם "פרמזן", אבל כדאי לנפץ כאן מיתוס: פרמזן זו מילה פיקטיבית, שיבוש לשוני שלא מתאר שום מוצר איטלקי אמיתי. אם תבקשו פרמזן באיטליה, איש לא יבין על מה אתם מדברים. על פי חוק, מותר לייצר את הפרמיג'אנו רג'אנו אך ורק בפרובינציות מסויימות באזור אמיליה רומאניה, ותהליך הייצור כולו הוא מורכב ומדוקדק להפליא. כל שלב בתהליך זוכה לתשומת לב מלאה, החל מהמזון שמותר לפרות לאכול ועד לתהליך הגיבון והיישון. בנוסף, כל גלגל גבינת פרמיג'אנו רג'אנו נבדק על ידי מומחה מטעם הקונסורציום המפקח על הגבינות, שמקיש עליו בעזרת פטיש מיוחד כדי לשפוט אם הגבינה מוכנה לאכילה. ואם אתם תוהים מה הקשר בין פטיש לגבינה, ליצרנים יש הסבר: לדבריהם, ההד שמשמיעה הגבינה כשמקישים עליה מבהיר למומחה עד כמה היא הבשילה. גבינת פרמיג'אנו רג'אנו שהתיישנה במשך 12-18 חודשים מוגדרת כבשלה (מאטורו – maturo), 18-24 חודשים מוגדרת כווקיו (Vecchio) ואילו גבינה שהתיישנה במשך שני קייצים לפחות (מינימום 24 חודשים) מוגדרת כסטראווקיו (stravecchio). לדעתי אין באמת סיבה לקנות גבינת פרמיג'אנו רג'אנו בת פחות מ-24 חודשים. עושר הטעמים שמציעה גבינת פרמיג'אנו עם פז"ם – המתיקות המאוזנת לצד המליחות, טעמי האומאמי והניחוחות – הם לא פחות ממהפנטים, ואת זה קשה עד בלתי אפשרי למצוא בגבינה צעירה יותר. באופן אישי, אני לא קונה גבינת פרמיג'אנו בת פחות מ-36 חודשים, ולאורך השנים טיפחתי קשרים עם ספקים ששולחים לי גם גבינות בנות 72 חודשים. הפרמיג'אנו רג'אנו מככבת באינספור מנות מסורתיות וגם חדשניות, ואף חלק מהגבינה לא נזרק. גם את הקליפה לא משליכים לפח, אלא משתמשים בה כדי להעשיר מרקים. בעיני האיטלקים גבינת הפרמיג'אנו רג'אנו מתאימה לכל סיטואציה, כמעט. הדבר היחיד שאסור לעשות הוא לגרר את הגבינה על דגים. אם תבצעו את הפשע המחריד הזה, התגובה האיטלקית תהיה מזועזעת ונזעמת גם יחד, ועל כך יעיד סיפור שהתפרסם לפני כמה שנים בעיתונות המקומית: לקוח בריטי שסעד במסעדה איטלקית ביקש מהמלצר פרמיג'אנו ביחד עם מנת הדגים שהזמין. המלצר ההמום קרא לשף, השף הזדעזע וסירב, הלקוח התרגז, וכתב ביקורת שלילית על המסעדה באינטרנט. בתגובה התפוצץ השף מכעס, וכתב תגובה חריפה משל עצמו, בה הכריז שהוא הציל את הלקוח מביצוע פשע קולינרי (לא פחות!), ובמקום להודות לו, הלקוח החצוף החליט לכתוב ביקורות שליליות... ובלי שום קשר לדגים, כדאי לדעת שכולם יכולים להנות מהגבינה הזאת, גם הרגישים ללקטוז. במהלך תהליך ההבשלה והיישון רובו המוחלט של הלקטוז נעלם, כך שהגבינה הנמכרת בחנויות היא כמעט נטולת לקטוז באופן טבעי! 3. גורגונזולה – Gorgonzola אחחח, הגורגונזולה. יש מי שאוהבים את הגבינה הכחולה הזאת (אני!), ויש מי ששונאים אותה (אנשים שלא מבינים שום דבר). אבל דבר אחד בטוח – אף אחד לא אדיש כלפיה. לצרפתים יש את הרוקפור, ואילו לאיטלקים יש את הגורגונזולה – גבינה קרמית ועשירה העשויה מחלב פרה, מיוצרת בצפון המדינה לא רחוק ממילאנו, ומפורסמת בזכות הרשת המסועפת של עורקי עובש כחולים-ירוקים שחוצים אותה. העובש עומד בלב זהותה של הגבינה: במהלך תהליך הייצור מוסיפים לחלב עובש מסוג פניצילום גלאוקום, שיתפתח בתוך הגבינה בזמן תהליך ההבשלה, ויעניק לה את המרקם, הטעם והריח הייחודיים לה כל כך. הגורגונזולה נולדה באזור העיירה גורגנזולה Gorgonzola שבמשך מאות שנים שימשה כצומת חשוב לסוחרים ולחקלאים. בניגוד לגבינת הפרמיג'אנו, הנהנית ממעמד של כוכבת על, גבינת הגורגונזולה נחשבת עדיין במידה רבה לגבינה נישתית, וחבל. כדאי לדעת שישנם למעשה שני סוגים של גורגונזולה: דולצ'ה (Dolce), כלומר מתוקה, המיושנת לא יותר מאשר 50 יום ונותרת קרמית ועדינה מאד בטעמה, ופיקטנה (piccante), גבינה לאמיצים, המתאפיינת בריח עז מאד ובטעם חריף כמעט, מלוח ודומיננטי, שבוודאי לא מתאים לכל חיך. הגורגונזולה מככבת בשלל מתכונים במחוז לומברדיה, החל מריזוטו עם גורגונזולה וכלה בפסטה עם גורגונזולה ואגוזים, אבל אחת הדרכים הטעימות ביותר להינות ממנה היא כחלק ממגש גבינות. כדאי להגיש אותה לצד פירות עסיסיים (משמשים בשלים או אגסים, לדוגמה), כך שמתיקות הפרי תאזן את הדומיננטיות של הגבינה. דרך מוצלחת נוספת לטעום גורגונזולה כמו איטלקים אמיתיים היא עם כוס יין מתוק, כמו יין מרסלה, או פסיטו (passito) איכותי. 4. טאלג'ו – Taleggio אין חובב גבינה שלא מכיר את הפרמיג'אנו רג'אנו ואת הגורגונזולה, אבל איכשהו דווקא גבינת הטאלג'ו הנהדרת לא מספיק מוכרת בישראל, וחבל. מדובר על אחת הגבינות המוצלחות והטובות ביותר שיצאו מצפון איטליה! תהליך הייצור של גבינת הטאלג'ו הוא ייחודי – זוהי גבינה שטופה (פורמאג'ו לאוואטו formaggio lavato), כלומר גבינה שבמהלך תהליך היישון שלה עוברת סדרה של שטיפות במי מלח, במטרה לעודד את צמיחתה של אוכלוסיה חיידקית מסויימת על הגבינה. החיידקים משפיעים על תהליך ההבשלה והיישון כמובן, ובזכותם מתפתחת גבינה עשירה ונהדרת, עם ניחוח ייחודי מאד (בדומה לגורגנזולה, גם כאן מדובר על גבינה שמצליחה לפלג את העם. יש מי שאוהב אותה, ויש מי ששונא). קל לזהות את גבינת הטאלג'ו – צורתה מרובעת, ומוטבעים עליה ארבעה עיגולים, שבתוך כל אחד מהם האות T. מולדת הטאלג'ו היא האזור המתפרש בין מחוזות לומברדיה , פיימונטה וונטו , אבל הפופולריות שלה הובילה לכך שאפשר למצוא אותה גם בשאר רחבי המדינה. התקופה האידיאלית לאכול את הגבינה העשירה הזאת היא בחודשי החורף, כמובן. דמיינו לכם את הסצינה: אתם יושבים בבקתה קטנה באיטליה, מסביב הכל מושלג. על השולחן שמולכם צלחת עם פולנטה מהבילה, ומעליה חתיכה נדיבה של גבינת טאלג'ו ריחנית, שנמסה לאיטה בחום. מידי פעם אתם לוגמים לגימה מכוס היין האדום המצויין שבחרתם, והאש מתפצחת באח. מה יכול להיות יותר מושלם מזה? 5. בוראטה – Burrata הבוראטה היא שילוב מופלא (ומושחת...) בין מוצרלה לשמנת: חלקה החיצוני של הבוראטה הוא מוצרלה קלאסית, אבל בפנים מתחבא אוצר קטן: חתיכות סטרצ'טלה (Stracciatella), שהיא למעשה מוצרלה מועשרת בשמנת. הבוראטה נולדה מתוך מצוקה, במוחו הקודח של אדם בשם לורנצו ביאנקינו, מהעיר אנדריה (Andria) שבפוליה. ביאנקינו ניהל חנות גבינה, ובדומה לאיכרים רבים באותה תקופה נהג לשמר את החמאה שחבץ בתוך גבינת סקמורצה (scamorzza), הדומה מאד למוצרלה. האגדה מספרת שכאשר נתקע ביאנקינו יום אחד עם כמות גדולה של שמנת שלא ידע כיצד ישתמש בה, צץ במוחו רעיון – אם אפשר לשמר את החמאה בתוך מוצרלה, למה לא לשמר גם את השמנת באותה הצורה בדיוק? אמר, ועשה. ביאנקינו מילא את המוצרלה בשמנת, והבוראטה הפכה להצלחה מסחררת ולאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מחוז פוליה (לצד פסטת האורקייטה המפורסמת, כמובן). דיאטתי? לא. אבל טעים ומשמח? כן! 6. גרנה פאדאנו – Grana Padano כמעט כולם מכירים את גבינת הפרמיג'אנו, כמובן. אבל איכשהו נדמה שגבינה חשובה אחרת – גרנה פאדאנו – נשארה מאחורי הקלעים, וחבל. האם ידעתם, לדוגמה, שזוהי הגבינה הנמכרת ביותר באיטליה? גרנה פאדאנו היא גבינה קשה מחלב בקר, שמתאימה במיוחד לגירור. עליה לעבור תהליך יישון באורך 9 חודשים לפחות לפני שניתן למכור אותה, ואף שיש מי שמתייחס אליה (בטעות) כבת דודתה הפשוטה של הפרמיג'אנו רג'אנו, מדובר למעשה בגבינה טעימה להפליא, שמשדרגת בהצלחה כל מנה. היו אלה הנזירים ממנזר קיאראוולה (Chiaravalle) שפיתחו את המתכון הראשוני לגרנה פדאנו לפני למעלה מאלף שנה, כדרך להשתמש בכמויות הגדולות של חלב שייצרו הפרות באזור. לאורך השנים התפתח המתכון, כמובן, אך הבסיס נותר דומה. בפעם הבאה שאתם מגיעים לאיטליה, קנו לכם חריץ נאה של גרנה פדאנו. אתם בוודאות תתאהבו. 7. מוצרלה די בופאלה – Mozzarella di Bufala אחד הסמלים הקולינריים הידועים באיטליה הוא המוצרלה די בופאלה קמפאנה – הגבינה שמככבת בסלט קפרזה, ועל כל שולחן קיצי במדינה. שם הגבינה מלמד גם על האזור שבו מייצרים את הגבינה ( מחוז קמפניה ), וגם על החלב היחיד שבו אפשר להשתמש כדי לייצר אותה (חלב של נקבת הבופאלו, כמובן). לגבינת מוצרלה שמכינים מחלב פרות יש שם אחר (פיור די לאטה). היו אלה כפי הנראה הכובשים הערביים שהביאו ל סיציליה במאה העשירית עדרי בופאלו, ומשם נדדו העדרים גם לאזור קמפניה. תפקידם המקורי של הבואפלו היה לשמש כחיות עבודה שסייעו בחריש השדות, ולא כחיות משק. רק במאה ה-16 התפתחה תעשיית הגבינות מחלב הבופאלה, ואז גם הופיע לראשונה השם "מוצרלה", שבא מהפועל מוצארה, כלומר לחתוך, על שם תנועת היד הנחרצת שבה חותכים את כדור המוצרלה. את המוצרלה מכינים בטכניקה מיוחדת, העושה שימוש במים רותחים שגורמים למתיחת החלבון שבגבן, כך שהוא נעשה אלסטי. לכן הגבינה משתייכת לקטגוריה הנקראת באיטלקית "פורמאג'י פילאטי" (formaggi filati), כלומר גבינות שמתחו אותן. לקטגוריה זו משתייכות מספר גבינות נוספות המיוצרות בעיקר בדרום המדינה, כמו לדוגמה הקאצ'וקוואלו (ראו בהמשך). כמו את כל שאר הגבינות האיטלקיות המוגנות על פי חוק, גם את המוצרלה די בופאלה יש להכין לפי תהליך מדוקדק, שאין לסטות ממנו. את הגבינה ניתן לרכוש במספר צורות – הכדור הקלאסי, כדורים קטנים, או צמה. המקום המפורסם ביותר לקנות בו מוצרלה די בופאלה אמיתית, הוא בעיירה באטיפליה (Battipaglia) שבמחוז קמפניה בדרום המדינה. ואם כבר השגתם מוצרלה טובה (לכל איטלקי שמכבד את עצמו יש רשת של חברים, בני דודים מדרגה תשיעית ומכרים עלומי שם שיכולים להשיג לו מוצרלה טרייה מהדרום) פתחו גם בקבוק של יין לבן טוב, ותנו לקיץ לסחוף אתכם... 8. קאצ'וקוואלו – Caciocavallo ראשית כל, כדאי להבהיר – גבינת קאצ'וקוואלו איננה גבינת קשקבל. גבינת קשקבל היא גבינת צאן קשה, מלוחה ונהדרת מאזור הבלקן. גבינת קאצ'וקוואלו לעומת זאת היא למעשה שם כולל למספר גבינות המשתייכות למשפחת הקאצ'וקוואלו (וביניהן קאצ'וקוואלו סילאנו, קאצוקוואלו פוודוליקו, ואחרות). אלה גבינות מחלב פרות, המיוצרות בדרום איטליה, בשיטה הדומה לייצור מוצרלה (הגבן נחתך לפרוסות, מוטל לתוך מים רותחים, נמתח ואז מעוצב). לאחר היישון מתקבלת גבינה קשה למחצה, בעלת קליפה צהובה שהולכת ומתקשה (ומתכהה) ככל שזמן היישון מתארך. היא ארומטית (בזכות תזונת הפרות ותהליך היישון), טעימה ואהובה מאד, ומככבת במספר מתכונים בדרום המדינה. מספר אגדות נקשרו בגבינה, בין היתר בשל השם המסתורי (משמעות השם קאצ'וקוואלו הוא "גבינת סוס"). לדברי אחדים מקור השם הוא הסמל בצורת פרסת סוס שסימנו פקידי ממלכת נאפולי על הגבינות. לדברי אחרים, הגבינות נקראו כך משום שניתלו על חבל, אחת מכל צד של הסוס (למעשה עד היום נותר בנאפולי הביטוי "לגמור כמו קאצ'וקאוולו", כלומר תלוי על חבל). לא קל למצוא גבינת קאצ'וקאבלו טובה אם אתם לא נמצאים בדרום איטליה. אבל אם הצלחתם, התייחסו למאורע ברצינות, ותנו לה מקום של כבוד על השולחן. מגיע לה. 9. פונטינה - Fontina הפונטינה היא אחת הגבינות האהובות במדינה, ואחת ההמצאות המוצלחות ביותר שיצאו ממחוז ואל ד'אוסטה הזעיר. ההיסטוריה של גבינת הפונטינה ארוכה, ושורשיה במאה ה-13, לפני כמעט 800 שנה. למעשה, אפשר אפילו לראות ציור של הגבינה הידועה בפרסקו המקשט את קירות מבצר איסונייה, בצפון המחוז. מקור השם לא לגמרי ברור. יש האומרים שהפונטינה נקראה על שם מרעה בהרים בשם פונטין. אחרים טוענים שהשם מבוסס על כך שהגבינה נמסה (fonde) בטמפרטורות גבוהות. את הפונטינה מייצרים מחלב פרה, והגבינה נמכרת בשתי גירסאות – פונטינה מפרות שגדלו במרעה, ומפרות שגדלו ברפת. ההבדלים בין שתי הגבינות מורגשים, אך בשני המקרים מדובר על גבינה קשה למחצה, העשירה בטעם ובניחוחות פרחוניים. הפונטינה היא הבסיס למספר מתכונים טיפוסיים למחוז, החל מפונדו, כמובן, וכלה בגרסה המקומית לקורדון בלו הנקראית קוסטולטה אלה ואלדאוסטנה (costoletta alla Valdostana), ופולנטה קונצ'ה (polenta concia) המועשרת בגבינת פונטינה. 10. אסיאגו - Asiago הגבינה החותמת את הרשימה היא אחת הידועות באיטליה. גבינת האסיאגו (Asiago) היא גבינה קשה (או קשה למחצה – קיימים מספר סוגים של אסיאגו) המיוצרת בפרובינציות ויצ'נזה, פאדובה ו טרוויזו . זוהי גבינה מחלב פרה, המיושנת במשך פרקי זמן שנעים בין 20 יום בלבד (אסיאגו פרסאטו Asiago pressato) ועד ל-15 חודשים (אסיאגו סטראווקיו Asiago stravecchio). להכרה מיוחדת זוכה גבינת האסיאגו המיוצרת בהרים, ומתאפיינת בניחוחות נעימים של פרחים, עשבי בר ושמנת. בימי הביניים אמנם יוצרה הגבינה מחלב כבשים, אך החל מהמאה ה-16 עבר הייצור להתבסס על חלב פרה בלבד. זוהי גבינה מזינה מאד, ואחוז החלבון בה גבוה מאשר בנתח בשר ממוצע (מעל 24% חלבון). אם יוצא לכם לבקר בצפון איטליה באזור העיר ויצ'נזה, אל תחמיצו ביקור בעיירה הכפרית בהרים אסיאגו וכמובן אל תשכחו לטעום גבינת אסיאגו אמיתית!

גם באיטליה היפהפייה והשלווה התרחשו כמה פשעים מזעזעים שטלטלו את הציבור והותירו חותם על מדינה שלמה. כל מי שגדל באיטליה שמע על המפלצת מפירנצה ועל הרוצחת הקניבלית, על הפרשה בוויה פומה ועל הרצח של גוצ'י. אתם מוזמנים לנעול את הדלת, להתחבא מתחת לשמיכה, ולקרוא על כמה מהסיפורים שאף אחד בארץ המגף לא מסוגל לשכוח. חלקם לא פוענחו עד היום... המפלצת ממילאנו – הרוצח הסדרתי הראשון באיטליה אנטוניו בוג'ה (Antonio Boggia), המוכר יותר בשם "המפלצת ממילאנו", היה הרוצח הסדרתי הראשון המתועד באיטליה ופעל בצפון המדינה באמצע המאה ה-19. הוא תואר בפסק דינם של השופטים במילאנו כאדם רגוע, המקפיד על מצוות הדת, אך כמי שחזותו המאופקת הסתירה לב אפל. בוג'ה נולד בפרובינציית קומו, לא רחוק מהגבול עם שוויץ, והחל להסתבך עם המשטרה כבר בגיל 25. הוא נמלט לממלכת סרדיניה ונעצר שוב, והפעם באשמת ניסיון לרצח, אך הצליח להימלט מהכלא, שב צפונה, התחתן, ועבר לגור ביחד עם אשתו בביתה של מי שתהיה אחת מקורבנותיו: אסתר מריה פרוקיו. כאשר יום אחד נעלמה פרוקיו פנה בנה למשטרה, והחקירה חשפה מידע מטריד: בין חפציה של הנעדרת נמצא מסמך מזויף, לפיו פרוקיו מינתה לכאורה את בוג'ה כמנהל היחיד של נכסיה. לאחר ששכניו סיפרו בחקירה שראו אותו סוחב שקים ומתנהג באופן חשוד באזור בזיליקת סנט'אמבורג'ו בעיר מילאנו נערך במקום חיפוש ונמצאה גופתה של פרוקיו, אך זו היתה רק ההתחלה. בחיפוש נוסף שנערך בין חפציו של בוג'ה נמצאו שני מסמכים נוספים, וכך התגלה שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה זייף מסמך המעביר רכוש לרשותו, ואז רצח את הקורבן: במהרה נמצא גם "אישור" של אדם בשם אנג'לו סראפינו שהרשה לבוג'ה למשוך כספים בשמו (סראפינו נעלם), ושל אדם בשם פייטרו מאצה, ש"אישר" לבוג'ה למכור את החנות שלו ואת המרתף שלו בשמו (גם מאצה נעלם). החוקרים הגיעו למרתף של מאצה וכצפוי איתרו שם את גופותיהם של סראיפנו ומאצה, אך לתדהמתם מצאו גם גופה שלישית – של ג'וזפה מרקזוטי, סוחר תבואה שנרצח גם הוא על ידי בוג'ה. לאחר משפט קצר נידון בוג'ה, הרוצח הסדרתי הראשון באיטליה, למוות בתלייה. הוא הוצא להורג באפריל 1862, גופו הועבר לקבורה, ואילו ראשו נשלח למחלקה לאנטומיה, ומשם הועבר למחקר אצל הקרימנולוג הידוע צ'זארה לומברוזו (לומברוזו "חקר" את הראש והשתמש ב"ממצאיו המדעיים" כדי להוכיח את התאוריה שלו, לפיה ישנם אנשים שנולדים פושעים). לאונרדה צ'אנצ'ולו – אשת הסבון והקניבלית המטורפת אם בוג'ה נחשב לרוצח הסדרתי הראשון באיטליה, אזי צ'אנצ'ולו נחשבת לרוצחת הסדרתית הראשונה, ופשעיה, יש לציין, מחרידים במיוחד. לפני שאתם ממשיכים לקרוא – ראו הוזהרתם. סיפורה של צ'אנצ'ולו איננו מומלץ למי שסובל מקיבה רגישה... לאונרדה צ'אנצ'ולו (Leonarda Cianciulli) נולדה בשנת 1894 בסיציליה והתפרסמה בשל העובדה שרצחה שלוש נשים בעיר קורג'ו (Correggio) שבמחוז אמיליה רומניה. כדי להיפטר מהגופות, היא המיסה אותן עם סודה קאוסטית ויצרה מהן סבונים, או שביתרה אותן ואכלה אותן. צ'אנצ'ולו עברה לקורג'ו ביחד עם בעלה לאחר שביתם נחרב ברעידת האדמה שהיכתה באירפיניה בשנת 1930. בתחילה היא חיה חיים נורמליים למדיי, וניהלה חנות מצליחה, אך חייה הושפעו עמוקות מסדרה של אובדנים: אף שהיא נכנסה להריון 17 פעמים, עשרה מילדיה מתו בגיל צעיר והיא עברה שלוש הפלות. בתגובה, היא פיתחה הפרעה נפשית שגרמה לה לגונן באופן אובססיבי על ארבעת ילדיה ששרדו. כאשר הבכור עמד להתגייס לצבא החליטה צ'אנצ'ולו שהדרך היחידה להגן עליו תהיה באמצעות העלאת קורבנות אדם. הקורבן הראשון שלה היתה אישה בשם פאוסטינה סטי, שפנתה לצ'אנצ'ולו בבקשה שתעזור לה למצוא בעל. צ'אנצ'ולו רצחה אותה במכות גרזן ביתרה את גופתה, טחנה אותה, ערבבה אותה עם קמח והכינה עוגות (כך על פי עדותה בפני בית המשפט). הקורבן השני, אישה בשם פרנצ'סקה סואבי, זכתה לגורל דומה. הקורבן השלישי, וירג'יניה קאצ'ופו, נרצחה ומגופתה הכינה צ'אנצ'ולו סבון. היא נידונה בשנת 1946 ל-30 שנה בבית הכלא, ושלוש שנים נוספות באשפוז כפוי בבית החולים לחולי נפש קרימינלים. סיפורה של צ'אנצ'ולו עדיין מפורסם באיטליה, אף שחלפו כשמונה עשורים מאז גזר הדין. ג'ובאנה בונאנו וג'וליה טופאנה – המרעילות טכנית, אפשר לכנות את ג'ובאנה בונאנו (Giovanna Bonanno) וג'וליה טופאנה (Giulia Tofana) הרוצחות הסדרתיות הראשונות, אבל מכיוון שהן לא הרעילו את הקורבנות בעצמן אלא מכרו את הרעל ללקוחות, הן לא הוגדרו באופן רשמי כרוצחות סדרתיות. בנוסף, בניגוד לצ'אנצ'ולו ובוג'ה, השתיים לא נשפטו בפני בית משפט מודרני - הראשונה לא נתפסה בימי חייה ואילו השנייה הואשמה בכך שהייתה מכשפה ונחקרה בעינויים, ולכן קשה לדעת היכן מסתיימת האמת והיכן מתחילה הבדיה. ג'ובאנה בונאנו, המוכרת יותר בכינוי "גברת החומץ הזקנה" הייתה קבצנית מפלרמו שבסיציליה, ונודעה בכך שמכרה חומץ מורעל בארסן לנשים שרצו לרצוח את בעליהן. בונאנו נשפטה (היא הואשמה בכך שהייתה מכשפה), והוצאה להורג בשנת 1789. ג'וליה טופאנה, שנולדה בתחילת המאה ה-17 ונפטרה בשנת 1651, נודעה בכך שמכרה "אקווה טופאנה" – מים מורעלים לנשים שרצו לרצוח את בעליהן. לא הרבה ידוע עליה, אבל מעריכים שהיא הייתה בתה של מרעילה ידועה אחרת בשם טופאניה ד'אדאמו, שנולדה בפלרמו, עברה לרומא, ופעלה כנראה ביחד עם נשים נוספות שמכרו רעל. תחת עינויים, טענה טופאנה שמכרה רעל שהוביל למותם של למעלה מ-600 גברים. היא הוצאה להורג בקמפו די פיורי ברומא . המפלצת מפירנצה אחת מהפרשות הידועות ביותר, שהחרידו במשך שנים ארוכות את האיטלקים, היא פרשת המפלצת מפירנצה (Il Mostro di Firenze). המפלצת הטילה את אימתה על הציבור האיטלקי במשך פרק זמן ממושך, בין השנים 1968 ועד 1985. על פי ההערכות, במהלך אותן חיסל הרוצח הסדרתי חיסל לפחות 14 איש, תוך התמקדות בזוגות צעירים שהתבודדו בפינה מרוחקת כדי לקיים יחסי מין. הרציחות עצמן היו מזוויעות למדיי, ולאחר מותה של האישה נהג הרוצח (או שאולי הרוצחים – ראו בהמשך) להשחית את הגופה, ובעיקר את איבר המין. בתחילה לא האמינה המשטרה שמדובר ברוצח סדרתי – לאחר שנרצחו שני הקורבנות הראשונים עצרה המשטרה מציצן סדרתי בטענה כי הוא האחראי למעשה. המציצן שוחרר שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שזוג נוסף נרצח (בזמן שהמציצן היה בכלא) ובדיקות בליסטיות חשפו כי אותו כלי הנשק שימש את הרוצח בשני המקרים. המעשים זעזעו את הציבור האיטלקי ולחץ גדול הופעל על המשטרה שתלכוד את הרוצח אך החקירות התמקדו ברובן באנשים שהכירו את הקורבנות, וביניהם קרובי משפחה שונים. רק בהמשך התגבש כיוון חדש, והמשטרה עצרה חשוד בשם פייטרו פאצ'אני (Pietro Pacciani). פאצ'אני ריצה בעבר מספר שנים בכלא, בשל אונס ורצח, אבל החקירה העלתה רק ממצא פיזי אחד – כדור אקדח בגינת ביתו, מאותו יצרן כדורים שבהם השתמש המפלצת מפירנצה. הממצא הקלוש הזה הספיק כדי להרשיע את פאצ'אני בשנת 1994, אך הוא ערער, וההרשעה בוטלה בשנת 1996. לאחר מכן החל משפט חדש, נגד שני חשודים נוספים: מרקו ואני (Marco Vanni) וג'אנקרלו לוטי (Giancarlo Lotti). השניים הכחישו את ההאשמות וואני טען שהוא היה בסך הכל "חבר לארוחת עשר" של פאצ'אני וכי לא היה לו קשר לרציחות. לוטי היה במקור עד במשפט נגד פאצ'אני, וטען כי הוא ראה את ואני ואת פאצ'אני מבצעים את אחד ממעשי הרצח. הוא גם טען שהרציחות בוצעו תחת הוראותיו של רופא מאזור פירנצה, שאסף איברי מין של נשים לצורך טקסים שטניים. השניים הורשעו בשנת 2000, אך רבים מאמינים שההרשעה נועדה רק להרגיע את דעת הקהל, וכי השניים לא היו הרוצחים (וגם אם היו, הרי שמעורבים בה אנשים נוספים שמעולם לא נתפסו). עיתונאים רבים ניסו לחקור את סיפורו של המפלצת מפירנצה באופן עצמאי אך איש לא הצליח להגיע לתוצאות של ממש, ואף שאצבעות מאשימות הופנו לכל כיוון, גם היום נראה כי מספרן של השאלות עולה על מספר התשובות, וסיפורה של המפלצת מפירנצה נותר פתוח עבור רבים. רציחתו של מאוריציו גוצ'י – הפשע שהפך לסרט בסיפור הזה יש הכל: כסף, כוח, רוצחים שכירים, ומספיק טירוף ודרמה כדי להצדיק סרט על הפרשה, בכיכובם של ליידי גאגא ואדם דרייבר. מאוריציו גוצ'י, נכדו של גוצ'ו ג'וצי (מייסד המותג) עמד בראש חברה האופנה הידועה מאז שנת 1983. הוא היה אחת הדמויות הידועות במילאנו, וידועה לא פחות הייתה אשתו – פטריציה רג'אני (Patrizia Reggiani). השניים נפגשו במסיבה בשנת 1972, והתחתנו למרות התנגדותו הנמרצת של אביו של גוצ'י. הנישואים הגיעו אל קיצם בשנת 1994 אך רג'אני ראתה בעצמה חלק אינטגרלי מהמשפחה והמשיכה להשתמש בשם "גוצ'י" בטענה שהיא הגוצ'י האמיתית יותר מכולם. ב-27 במרץ 1995 הגיע גו'צי כמידי יום למשרדי החברה במילאנו, אך הפעם חיכתה לו הפתעה מרה – רוצח שכיר שהתחבא בין הצללים וירה בו ארבע פעמים (הירייה האחרונה, בראש, היא שהכריעה אותו). החקירה שנפתחה הובילה את החוקרים להבין שהמניע לרצח לא היה עסקי אלא אישי, ואישתו לשעבר של גוצ'י הפכה לחשודה העיקרית במעשה. בהמשך התברר כי רג'אני אכן שכרה את שירותיו של רוצח שכיר בשם בנדטו צ'ראולו (Benedetto Cerrauolo) כדי שיתנקש בחייו של בעלה לשעבר. החוקרים הצליחו להוכיח את מעורבותה של רג'אני בזכות מודיע משטרתי: אל החוקר הראשי בתיק הגיע טיפ ממודיע קבוע, שסיפר כי השומר במלון קטן במילאנו, אדם בשם איבאנו סאביוני (Ivano Savioni) נהג להתפאר בכך שהיה מעורב בפרשת הרצח, והתלונן על כך שהשכר שקיבל היה מועט מידי. החוקרים החליטו לארגן מפגש מיוחד: הם שלחו את המודיע לפגישה עם סאביוני וצירפו אליו שוטר סמוי שהתחזה לסוחר סמים קולומביאני והבטיח לסאביוני שיוכל לעזור לו להשיג תשלום משופר. השיחות הוקלטו, ובמהלכן נחשף גם האופן שבו נוצר קשר בין השניים – דרך פינה אאוריאמה (Pina Auriemma), אשת עסקים ומארגנת סיאנסים, שהיתה חברה קרובה של רג'אני. כאשר נעצרה רג'אני, היא התייצבה בתחנת המשטרה לבושה במעיל פרווה ומיטב תכשיטיה והכחישה את מעורבותה אך העדויות נגדה נערמו. רג'אני נשלחה לכלא ל-29 שנה (מתוכן היא ריצתה בסופו של דבר 18 שנים, ובשנים האחרונות אף החזיקה בין כתלי הכלא חמוס מחמד שאירח לה לחברה). הפרשה המטורפת הציתה את דמיונו של הבמאי רידלי סקוט, שביים בעקבותיה את הסרט House of Gucci בכיכובם של ליידי גאגא, אדם דרייבר, ג'ארד לטו, אל פאצ'ינו, ואחרים. לאן נעלמה דניז? סיפורי העלמות של ילדים קטנים מצליחים תמיד לזעזע את הקהל. מיליוני אנשים ברחבי העולם שמעו על מדלן מקלן, הילדה הקטנה שנעלמה במהלך חופשה משפחתית בפורטוגל, ואילו באיטליה אין מי שלא שמע על דניז הקטנה. תחילת הפרשה ב-1 בספטמבר 2004, אז נעלמה דניז פיפיטונה (Denise Pipitone) בזמן ששיחקה מחוץ לביתה של סבתה בעיר מאזארה דל ואלו (Mazara del Vallo) שבסיציליה. ככל שהתקדמה החקירה, כך הסתבכה הפרשה: התברר כי אביה הביולוגי של הילדה לא היה הגבר לו היתה נשואה האם, אלא אדם אחר בשם פייטרו פוליצי. בנוסף, כלבי הגישוש הצליחו לאתר את ריחה של דניז ליד מעונו של בן הזוג של בתו של פוליזי, שגר במרחק מטרים ספורים מדודתה של דניז. היעלמותה של הילדה זכתה לסיקור נרחב, ואינספור דיווחים מצד אזרחים שטענו שראו את דניז זרמו למשטרה – איש ביטחון במילאנו טען שראה ילדה שדומה לדניז מסתובבת עם חבורה של צוענים, וטען שהאישה פנתה אל הילדה בשם "דאנאז". נערה רוסיה השתתפה בתוכנית טלוויזיה ברוסיה וטענה שהיא נחטפה בילדותה על ידי צוענים ושהיא דניז האבודה אבל תוצאות בדיקות הדם שנערכו הוכיחו כי סוג הדם שלה היה שונה מזה של דניז. אחד מכיווני החקירה המשמעותיים ביותר היה נגד ג'סיקה פוליצי, בתו של פייטרו פוליצי (אביה הביולוגי של דניז). לטענת החוקרים היא זו שחטפה את הילדה, מתוך קנאה, ולאחר מכן מסרה אותה לידיהם של אנשים בלתי ידועים. המשפט נמשך שלוש שנים, אך פוליצי זוכתה בשל מחסור בראיות. ב-19 השנים שחלפו לא הפסיקה האם, פיירה מאג'ו, לחפש את בתה . עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של הילדה האבודה. הבת שרצחה את משפחתה – הפשע בנובי ליגורה מקרה נוסף שזעזע את איטליה זכה לכינוי הפשע בנובי ליגורה (Novi Ligure), על שם העיירה המנומנמת שבה התרחש. הכל החל בערב קפוא אחד, בחודש פברואר שנת 2021. אריקה דה נארדו, אז בת 17, רבה במשך תקופה עם הוריה בשל הציונים הנמוכים שקיבלה. באותו ערב היא והחבר שלה, מאורו "עומאר" פאבראו רצחו ב-97 דקירות סכין את אמה של אריקה, ואת אחיה הקטן בת ה-11. אביה של אריקה לא היה בבית באותו הערב, ולכן ניצל. בתחילה ניסו אריקה ומאורו לטפול את האשמה על פועלים זרים שפרצו לבית, וכתוצאה מכך התעורר גל של כעס כלפי מהגרים, בליבוי מפלגות ימין שקפצו על המציאה. אך לאחר חקירה משטרתית, נחשפה האמת. מאורו פאבארו נשלח ל-14 שנה בכלא, ואריקה ל-16 שנה. היא שוחררה מהכלא בשנת 2011, וגם בזמן שהייתה כלואה היא שמרה על קשר עם אביה ואף עם סבתה מצד אמה. אם תרצו לקרוא על פרשות נוספות, וביניהן רציחתה של מרדית' קוצ'ר, פרשת היעלמותה של רוברטה רגוזה ומסע הרצח המטורף של לודוויג, לחצו כאן .

המסע בעקבות הפשעים המפורסמים והמזעזעים ביותר באיטליה נמשך, והפעם נגלה את סיפורם של נערי השמנת הנאו-נאציים שיצאו למסע רצח מטורף, המפציץ האיטלקי שהטיל אימה על מדינה שלמה, הרצח המסתורי של מרדית' קרצ'ר ופרשת היעלמותה של רוברטה רגוזה לודוויג – ילדי השמנת הניאו-נאצים מאחורי השם "לודוויג" התחבאו שתי מפלצות: מרקו פורלאן (Marco Furlan) האיטלקי, יליד העיר פאדובה , ווולפגנג אבל (Wolfgang Abel) הגרמני שיצאו למסע רצח בין השנים 1977-1984 וחיסלו מספר לא ידוע של קורבנות (המספר הסופי איננו ידוע שכן השניים המשיכו להכחיש את מעורבותם בפשעים, וכמו כן לא ברור אם סדרה של רציחות שהתרחשו באמסטרדם ומיוחסת להם אכן התבצעה על ידם). כאשר התגלתה לבסוף זהותם של השניים, נותרו החוקרים המומים: מאחורי מסע הרצח עמד סטודנט לפיזיקה (ובנו של ראש היחידה לטיפול בכוויות בוורונה ), וסטודנט מצטיין למתמטיקה (ובנו של בכיר בתעשיית הביטוח). המניע לרציחות התברר במהרה – השניים החליטו שברצונם "לנקות את הרחובות" מזונות, חסרי בית, סוחרי סמים, כמרים מושחתים, הומוסקסואלים, פורנוגרפיה ועוד. הם נהגו להשאיר עלון ליד גופות הקורבנות שלהם, ועליו סמלים נאו-נאציים והצהרות בדבר העונשים הראויים למי שחיים חיי חטא. על החתום: לודוויג. הרציחות עצמן היו מחרידות ואלימות – הם השליכו בקבוקי מולוטוב לתוך המכונית שבה ישב הקורבן הראשון שלהם, אדם מכור לסמים בשם גוארינו ספינלי, דקרו למוות מלצר הומוסקסואל בשם לוצ'אנו סטפנאטו ורצחו עם גרזן זונה בשם אליצ'ה מריה בארטה. בהמשך הם הציתו קולנוע שבו הוקרנו סרטים כחולים, ושישה אנשים נספו בשריפה. השניים נתפסו לבסוף בעת מעשה, כאשר ניסו להצית אש בדיסקוטק שבו רקדו כ-400 צעירים. למזלם הגדול של הנוכחים השטיח היה עשוי מחומרים מעכבי בערה והאחראי על הביטחון הצליח לכבות את האש. פורלאן ואבל נתפסו, חולצו על ידי המשטרה לפני שההמון שנכח במקום יבצע בהם לינץ', ונשלחו למעצר. בתום המשפט המתוקשר נגזרו על כל אחד מהם 30 שנה בכלא אך פורלאן הצליח להימלט מהכלא והסתתר במשך ארבע שנים בכרתים, עד שנתפס שוב בשנת 1995, ונשלח לכלא האיטלקי. פורלאן שוחרר מהכלא בשנת 2010 (במהלך השנים השלים גם תואר שני במדעי המחשב). אבל שוחרר בשנת 2016. מה קרה לרוברטה רגוזה? סיפור העלמותה (וכנראה גם רציחתה) של רוברטה רגוזה הסעיר את התקשורת האיטלקית במשך מספר שנים (ולמעשה עדיין מייצר כותרות). הכל החל כאשר חשמלאי בשם אנטוניו לולי (Antonio Logli), תושב העיירה סן ג'וליאנו תרמה שמחוץ לפיזה, דיווח לשוטרים שאשתו רוברטה רגוזה (Roberta Ragusa) נעלמה. לטענתו רגוזה יצאה מהבית באמצע הלילה בפיג'מה ונעלי בית ומאז נעלמו עקבותיה. לולי טרח גם לספק הסבר למעשיה של אשתו: כמה ימים קודם לכן היא נפלה מסולם וחבטה את הראש, ומאז היתה מבולבלת ואיבדה חלק מזכרונה. זו הסיבה, טען הבעל, שבגללה היא יצאה מהבית באמצע הלילה ונעלמה. גרסתו של לולי לא התקבלה, ותרמו לכך מעשיו מיד לאחר שרגוזה נעלמה: הוא הכניס את הרכב שלו לטיפול במוסך וביקש מהמאהבת שלו (הבייביסיטר של שני ילדיהם של בני הזוג) למחוק את כל ההודעות והמיילים שהעידו על הרומן בין השניים. במקביל מצאו החוקרים את היומן הסודי של רגוזה שחשף את מצבה המורכב – היא ידעה על הרומן של בעלה אבל מכיוון שכל הרכוש של הזוג היה משותף, היא חששה שאם תעזוב את הבית, לא תוכל לכלכל את עצמה. התפנית הדרמטית הגיעה כאשר שני שכנים העידו במשטרה שראו אדם שנראה כמו לולי, גורר לתוך רכב אישה לבושה בפיג'מה וורודה. על בסיס עדות זו השיגו התובעים את ההרשעה המיוחלת, אך גופתה של רגוזה מעולם לא נמצאה. המשולש הרומנטי, גילה הצעיר של המאהבת והעובדה שילדיו של לולי עמדו לצידו והתראיינו לעיתונות המקומית בטענה שאמם פשוט קמה והלכה באמצע הלילה הוסיפה שמן למדורה. מידי פעם צצו מכתבים אנונימיים ששלחו "יודעי דבר" בהם נטען שגופתה של רגוזה נקברה בשדות שמסביב לביתם של של השניים, או בבית הקברות של פיזה (בעזרתו של עובד מקומי שהתאבד בינתיים) אך דבר לא הוכח. בשנת 2019 הורשע לולי באופן סופי ונשלח ל-20 שנה בכלא. בשנת 2020 הוא התחתן בכלא עם המאהבת הצעירה שלו, שרה קאלצולאיו. הרצח בוויה פומה כבר 33 שנים שפרשת הרצח ברחוב פומה (via Poma) שברומא לא נותנת לאיטלקים מנוח, ולמרות שחלפו כמה וכמה שנים, מידי פעם ממשיכות להתפרסם כתבות העוסקות בפרשה. לאחרונה ממש (2023) נחשף ממצא חדש – דגימת דנ"א שלא שוייכה לאף אחד מהעצורים המקוריים, והדבר הוביל לחידוש החקירה. הכל החל בשנת 1990, כאשר בחורה צעירה בשם סימונטה צ'זארוני (Simonetta Cesaroni) נרצחה בדקירות סכין במשרד שבו עבדה, בוויה פומה. האלימות שבתקיפה זעזעה את דעת הקהל – צ'זארוני נדקרה 29 פעמים, בכל חלקי גופה – פניה הושחתו (היא נדקרה גם בעיניה), וכך גם גופה. בזה אחר זה עצרה המשטרה מספר חשודים וביניהם שוער הבניין שבו עבדה צ'זארוני והבוס שלה במשרד בו עבדה, אך כולם שוחררו בסופו של דבר, משלא הצליחו החוקרים להוכיח את אשמתם. במהלך החקירה התגלה גם כי צ'זארוני סיפרה לאמה שמישהו נהג להתקשר אליה למשרד, ממספר טלפון אנונימי, וכי השיחות האלה הפחידו אותה. ניתוח הדנ"א שנמצא על החזייה של צ'סארוני חשף כי התוקף היה ממין זכר, אבל גם לאחר שהמשטרה אספה דוגמאות דנ"א מכ-30 חשודים אפשריים, וביניהם גם בן הזוג של צס'ארוני, רניירו בוסקו, לא נמצאה כל התאמה. בנוסף נבדקו כל החפצים על גופה של צז'ארוני, בחיפוש אחר ממצאים נוספים, אך ללא הצלחה. כמה שנים מאוחר יותר, בדיקות דנ"א מתקדמות יותר פסלו את כל 29 החשודים שנתנו דגימות מלבד בן הזוג. לטענת אחותה של הקורבן, סימונטה לבשה בגדים תחתונים נקיים ביום שבו נרצחה ולכן הדנ"א שלו לא אמור היה להיות על החזייה. על בסיס העדות הזאת בוסקו נשפט והורשע, אך בהמשך הוא ערער, וזוכה. השנים שחלפו ניפחו את מספרן של תאוריות הקונספירציה הקשורות לרצח, וככל שהתרבו סימני השאלה כך גדל מספרן של התאוריות, מופרכות יותר ופחות, שהפילו את האשמה על שלל חשודים אפשריים. גם היום, שלושה עשורים לאחר הרצח האכזרי, איש אינו יודע מה קרה לסימונטה צ'זארוני. רציחתה של מרדית' קרצ'ר אחד הפשעים הידועים ביותר בעשרים השנים האחרונות באיטליה הוא סיפור רציחתה של מרדית' קרצ'ר שהסעיר את התקשורת ודעת הקהל במשך שנים ושימש כבסיס למספר סרטים. נדמה שכל המרכיבים הקלאסיים שיוצרים סיפור טוב ושערוריית-על התקבצו לתוך הסיפור הזה: מסיבות סקס בין סטודנטים, רוצחת (לכאורה) צעירה ויפה (אמנדה נוקס המפורסמת), ואורחים מסתוריים. העובדה שהקורבן היתה סטודנטית בריטית ואחת מהנאשמות ברצח היתה סטודנטית אמריקאית הפכו את הסיפור כולו לסקנדל בינלאומי. הכל החל בשנת 2007, בעיר פרוג'ה שבמרכז איטליה. פרוג'ה היא לא רק עיר עתיקה בעלת עבר היסטורי מפואר, היא גם עיר אוניברסיטאית ולפחות רבע מתושביה הם סטודנטים (רבים מהם זרים, המבלים כמה סמסטרים באיטליה). מרדית' קרצ'ר, סטודנטית בריטית בת 21, נמצאה מתה על רצפת חדר האמבטיה בדירה השכורה שאותה חלקה עם שתי שותפות איטלקיות ועם שותפה אמריקאית (אמנדה נוקס Amanda Knox). ליד גופתה נמצאו מספר טביעות אצבעות מוכתמות בדם, שזוהו בהמשך כטביעות האצבעות של רודי גואדה (Rudy Guede), מהגר מחוף השנהב שהיה מיודד עם קבוצת סטודנטים שגרו בקומה מתחת לקרצ'ר. במקביל המשטרה עצרה את אמנדה נוקס האמריקאית ואת בן זוגה, סטודנט איטלקי בשם רפאלה סולצ'יטו (Raffaele Sollecito). לטענת נוקס וסולצ'יטו, נוקס חזרה לדירה ב-2 בנובמבר ומצאה טיפות דם בחדר האמבטיה, חלון שבור ואת דלתה של קרצ'ר נעולה. היא הזעיקה את סולצ'יטו ומשהשניים לא הצליחו לפתוח את דלתה של קרצ'ר הם התקשרו למשטרה ולשאר השותפים. בשלב זה החשד היה שמדובר בפריצה לדירה בלבד, והמשטרה סירבה לפתוח בכוח את דלת חדרה של קרצ'ר. רק לקראת שעות הצהריים פתחו השותפים בעצמם את הדלת, וגופתה של קרצ'ר התגלתה על הריצפה. הנתיחה שלאחר המוות חשפו שהיא הותקפה מינית לפני שנרצחה. החשד נפל על גואדה, שאומץ בידי משפחה איטלקית בגיל 17, חי את רוב חייו באיטליה ושיחק כדורסל עם הסטודנטים מהדירה בקומה למטה. הוא הסתבך בעבר עם המשטרה והואשם בכך שפרץ למספר משרדים. ביום הרצח הוא יצא לבלות במועדון לילה, וכשהחלה החקירה הוא עזב במהירות את איטליה וברח לגרמניה. לאחר שטביעות האצבעות שלו נמצאו בזירת הרצח, הוא נעצר בגרמניה והוסגר לאיטליה. הגרסה של גואדה היתה שהוא פגש את קרצ'ר במועדון הלילה, הם חזרו לדירה והתמזמזו אבל לא קיימו יחסי מין משום שלא היו להם קונדומים. הוא ניגש לשירותים ובזמן שהיה בשירותים שמע את קרצ'ר צורחת וכשנכנס בחזרה לחדר מצא דמות עם סכין גוהרת מעל קרצ'ר, ושהאיש הביט בו, אמר באיטלקית: "מצאת אדם שחור, מצאת את האשם. בואו נלך", והסתלק. המשטרה טענה שהסימנים לפריצה, לכאורה, היו מזוייפים, ובהמשך עצרה את נוקס, ששהתה בקרבת מקום בליל הרצח. לטענת התביעה גואדה, נוקס וסולצ'יטו ביצעו את התקיפה המינית והרצח ביחד. הם הורשעו, ונידונו לעונשי מאסר ממושכים (26 שנה לנוקס, 25 לסולצ'יטו). במשפט החוזר שנערך טענה ההגנה שלא היתה שום ראיה של הדנ"א של נוקס על כלי הרצח, ושכמות הדנ"א המינימלית של סולצ'יטו שנמצאה על החזייה של קרצ'ר נבעה מזיהום הזירה והטעויות הרבות שערכו החוקרים שאספו ממצאים. השניים זוכו בשל חוסר ראיות. נוקס ריצתה בכלא שלוש שנים בשל ניסיונה להאשים באופן שקרי אדם בשם פטריק לומומבו (הבעלים של פאב שבו נהגו הסטודנטים לבלות) בטענה שהוא בוודאי הרוצח (לומומבו שוחרר לאחר שבועיים בכלא). במשפט החוזר שנערך שוב הורשעו השניים, למרות שהתביעה לא הגישה הוכחות פיזיות. בערעור לבית המשפט העילון, בשנת 2015, נקבע שנוקס וסולצ'יטו היו זכאים, ושום ראיה פיזית לא קשרה אותם לזירת הפשע (ממצאים ביולוגיים, דנ"א ועוד). רודי גואדה הורשע בשנת 2008 בתקיפה מינית ורצח, ונשפט ל-16 שנה בכלא. הוא שוחרר מהכלא בשנת 2021. מספר ספרים נכתבו על הפרשה, וביניהם גם ספר של נוקס עצמה. חובבי הז'אנר יתעניינו בוודאי גם בסרט העוסק בנוקס וברציחתה של קרצ'ר, ( זמין לצפייה בנטפליקס ). המפציץ האיטלקי – הרוצח המטורף רבים שמעו על היונבומבר (unaibomber) האמריקאי, הטרוריסט ששלח 16 חבילות נפץ לאנשים ברחבי ארצות הברית. אבל האם ידעתם שהיה גם יונבומבר איטלקי? דונטו בילאנצ'ה (Donato Bilancia), שכונה "וולטר", נודע כמפציץ האיטלקי ורצח 17 איש (אף שבפועל הוא לא הפציץ אף אחד – היה זה כינוי שהצמידה לו התקשורת). עבור פשעיו הוא נשלח ל-13 מאסרי עולם. בילאנצ'ה החל להסתבך עם המשטרה כבר כנער, ונעצר בשל גניבות. הוא פיתח התמכרות להימורים, ושני הקורבנות הראשונים שלו היו מהמרים כבדים כמוהו, אותם האשים בכך שגנבו ממנו כספים. במהירות מדהימה שקע בילאנצ'ה בתוך טירוף רצחני: בין אוקטובר 1997 לינואר 1998 הוא רצח שבעה בני אדם, ומצבו הנפשי המשיך להתדרדר. במרץ 1998, הוא רצח שישה בני אדם – ארבע זונות ושני שומרים. בחודש אפריל הוא החל לרצוח אנשים באופן אקראי על הרכבת, וירה למוות בשלוש נשים וגבר אחד תוך שמונה ימים. המהירות והאקראיות של הפשעים הקשתה על תפיסתו, אף שבידי המשטרה היה מידע חלקי בדבר זהותו וקלסתרון המבוסס על עדותה של אחת מקורבנותיו, זונה ניגרית בשם טסי אדודו, שהצליחה להימלט. העזרה הגיעה מכיוון לא צפוי, שכן בילאנצ'ה עשה שתי טעויות. הטעות הראשונה היתה שהוא נהג להימנע מתשלום באוטוסטרדה על ידי כך שנצמד לרכב שלפניו. כך, הוא הצליח אמנם לעבור את המחסום, אבל המצלמות תיעדו את מעשיו ושלחו קנס לבעלי הרכב. רצה הגורל והקנסות הגיעו לבעלים הקודם של הרכב, שניגש למשטרה כדי להתלונן על כך שהבעלים החדש של הרכב עובר על החוק, ואילו הקנסות מגיעים דווקא אליו. כאשר בחנו השוטרים את רשימת המקומות שבהם התחמקה המכונית מתשלום הם נדהמו לגלות שמדובר באותם המקומות שבהן התרחשו הרציחות. הטעות השנייה של בילאנצ'ה היתה גדולה אף יותר: לאחר שרצח את אחת מקורבנותיו ברכבת, הוא אונן על גופתה. זה אפשר לשוטרים להשוות דוגמאות דנ"א מיד לאחר שעצרו אותו, ולגלות התאמה מלאה. הוא מת בשנת 2020, כאסיר, בזמן מגיפת הקורונה, לאחר שחלה בווירוס ונזקק לאשפוז במחלקת ריאות אך סירב לטיפול. הרצח בקון כל מעשה רצח הוא מזעזע, אך כאשר הקורבן הוא ילד קטן, נדמה שהזוועה גדולה במיוחד. כזה היה אחד ממקרי הרצח הידועים באיטליה – הפשע בקון (Il delitto di Cogne), כפי שכינתה התקשורת האיטלקית את רציחתו של סמואלה לורנצי (Samuele Lorenzi) בן השלוש. הכל התחיל ב-20 בינואר, כאשר אמו של סמואלה לורנצי, אנה-מריה פרנצוני, הזעיקה אמבולנס לבית המשפחה בעיירה קון (Cogne) שבוואל ד'אוסטה משום שהילד, לטענתה, הקיא דם. בינתיים הגיעה למקום גם רופאת הילדים הקבועה של סמואלה הקטן, שראתה את הפציעה העמוקה בראשו של הילד וניסתה לטענתה לעזור על ידי כך ששטפה את פניו והזיזה אותו החוצה, על גבי אלונקה מאולתרת (ובכך שיבשה את זירת הפשע). כאשר הגיעו כוחות ההצלה התברר כי הפציעה בראשו של הילד היתה מכוונת, והמשטרה התערבה. כשעה מאוחר יותר נפטר הילד, והנתיחה שלאחר המוות חשפה כי הוא הוכה 17 פעמים בראשו בעזרת חפץ קהה שהכיל מתכת (לדעת החוקרים מדובר היה במצקת, או בחפץ דומה). החשודה היחידה היתה אימו של סמואלה והחקירה שנערכה גילתה כי היא שטפה בכמויות גדולות של חומר מחטא את הפיג'מה שלה, שעליה נמצאו בכל זאת שרידים של דנ"א, דם, ופיסות מוח. דם נמצא גם על נעלי הבית של האם. טענותיה של האם כי היה זה גבר זר שפרץ לדירה ופגע בילד הופרכו בשל העובדה כי לא נמצאו שום סימנים פיזיים או אחרים לפריצה, או לנוכחות של אדם אחר בבית. בסופו של דבר הורשעה האם, ריצתה את עונשה, ושוחררה בשנת 2018. סימני השאלה נותרו רבים, אם כי ההנחה המקובלת היא שהאם, שהיתה מטופלת באותה תקופה בכדורים נוגדי דיכאון, סבלה מצורה זו או אחרת של דכאון לאחר הלידה. הפרשה הפכה לסקנדל תקשורתי שלם, האם הרוצחת כתבה ספר על הפרשה והתראיינה לתוכניות טלוויזיה פופולריות רבות. אלסיה פיפרי – האישה חסרת הלב בימים אלה ממש (2023) מתנהל משפטה של פיפרי, המואשמת בכך שרצחה את בתה. קשה לקרוא את סיפורה של אלסיה פיפרי (Alessia Pifferi) מבלי להזדעזע ממעשיה האכזריים כלפי תינוקת חסרת ישע, ואף שזהו כמובן לא המקרה הראשון של פגיעה בילדים, נסיבות הרצח הן שזעזעו את הציבור באיטליה – בחודש יולי 2022 מתה דיאנה פיפרי בת 18 החודשים מרעב וצמא. על פי התביעה, השאירה אלסיה את בתה התינוקת לבד בבית במשך ימים, ונסעה צפונה כדי לבלות עם בן זוגה. התברר כי דיאנה הקטנה סבלה מהזנחה מתמשכת, ובמהלך החקירה התגלה שלעיתים קרובות ביקשה פיפרי הלוואות, לכאורה כדי לכסות את הוצאות הטיפול בילדה, אך בפועל כיסו הכספים את הוצאותיה שלה. במהלך הנתיחה שלאחר המוות התגלו שאריות סמים בשערה של הילדה, ומגבונים לחים במערכת העיכול שלה. פיפרי עבדה לעיתים בזנות, אך השתמשה בכסף כדי לקנות לעצמה בגדי ערב מפוארים, וביום שבו נטשה את בתה היא שכרה לימוזינה ושילמה 536 יורו עבור הנסיעה ברכב המפואר, כדי להגיע לבן זוגה. משפטה של פיפרי מתנהל בימים אלה, בגין רצח בכוונת תחילה. בני משפחתה התנערו ממנה והיא מוחזקת בבידוד כדי להגן עליה מפני תקיפות של אסירות אחרות המכנות אותה "רוצחת הילדים".

אלברטונֶה, כינו אותו במולדתו. הוא זכה בגלובוס הזהב. הוא המדובב האיטלקי של אוליבר הארדי מצמד "השמן והרזה" . נקרא על שמו מרכז קניות יוקרתי ברומא. מחוץ לאיטליה הוא לא זכה למלוא העדנה המגיעה לו, אבל אלברטו סוֹרְדִי (1920-2003) היה ממלכי הקומדיה אל'איטליאנה, ובעיני מחבר שורות אלו – מגדולי השחקנים הקומיים בכלל. פניו הרחבות היו פתכה של הבעות, אבל קשה במיוחד לשכוח את עיני העגל שלו; ואף על-פי שגילם תפקידים רבים ומגוונים, יסוד משותף של אישיות עבר בכולם כחוט השני. בדרך כלל ענד צווארון כחול ונאבק לטפס כנגד כל הסיכויים בסולם חברתי שבור-שלבים, או היה פקיד שטוף-מוח שהשיטה מנצלת את מסירותו. כך או אחרת, תמיד היה תמים כמו שה אם לא צאן לטבח – לאו דווקא טיפש, אבל נאיבי באופן שצובט את הלב. כשסורדי לא גורם לי לצחוק, הוא גורם לי לבכות, ובדרך-כלל גם וגם. בתמונה המפורסמת ביותר שלו, שמודבקת לפעמים, כלפי חוץ, על שמשות של מסעדות איטלקיות, ניבט סורדי חבוש כובע מצחיה, ישוב בכסא הפוך עם המשענת כלפי השולחן, וזולל ספגטי. בשימוש הזה בתמונה מידה פעוטה של אירוניה: הסטיל לקוח מסצינה בסרטו של סטֵנוֹ, "אמריקני ברומא" (1954) - ( Un americano a Roma ), שגיבורו האיטלקי בז לתרבותו וסוגד לתרבות ארה"ב. בתחילת הסצינה הוא דוחה בשאט נפש את הפסטה שעל השולחן, על הפרובינציאליות שלה ("אתה נראה כמו תולעת, מקרוני!" הוא מתריס), ואז עומל להכין לעצמו קלי עם מצרכים שהוא חושב לאמריקאיים. רק אחרי הנגיסה הראשונה הוא פולט את השיקוץ וממהר למצוא תירוץ מדוע יאכל בכל זאת את הספגטי ("מקרוני, אתה התגרית בי! אני אחסל אותך!"). אחד מחמישה ילדים לאב נגן טובּה ואם מורת בית-ספר קתולים, סורדי נרשם ללמוד באקדמיה לדרמה במילאנו אבל נשר ממנה בגלל מבטאו הרומאי הכבד. למרות זאת, מצא תפקידי ניצב ותפקידים קטנים בסרטי הפשיזם של מלחמת העולם השניה, אחר כך עבד ברדיו ובתיאטרון קומי, ובתחילת שנות החמישים פילס את דרכו אל סרטיו המוקדמים של פליני, "השייח הלבן" (1952) - ( Lo Sceicco bianco ) ו "הבטלנים" (1953) - ( I Vitelloni ). כך החלה קריירה של למעלה מ-150 כותרים, בה סורדי היה לחומר ביד רבים מגדולי הבמאים: פליני ( Federico Fellini ), פּייטראנג'לי (Antonio Pietrangeli), ריזי (Dino Risi), מוניצ'לי (Mario Monicelli), קומנצ'יני (Luigi Comencini), לוֹי (Nanni Loy), זמפּה (Luigi Zampa), לטואדה (Alberto Lattuada) ועוד. נביט על כמה מסרטיו הבולטים. הפילמוגרפיה של סורדי היא אשנב מרתק לתמורות הרבות שחלו בתרבות, בחברה ובפוליטיקה של איטליה בעשורים שאחרי מלחה"ע השניה. צִ'ינֶצִ'יטָה, עיר הסרטים שהקים מוסוליני ברומא, הפכה במשך המלחמה ממפעל תעמולה פשיסטית למחנה פליטים, אבל בשנים הבאות המציאה את עצמה מחדש כביתו של זרם הניאוריאליזם האיטלקי – קולנוע סוציאליסטי בלתי-מתנצל, שביטא את הקשיים הכלכליים של העירוֹניות הבתר-מלחמתית. הניאוריאליזם ביקש לאמץ את נקודת הראות של האדם הפשוט, של העניים והמרודים, ואפילו של הזונות והעבריינים הקטנים, ולבקר את האליטות. אופנה קצרה של "נאוריאליזם וורוד" – קומדיות רומנטיות ובין-דוריות שהמציאות החברתית-כלכלית היוותה להן רקע – התחלפה במהרה במה שייקרא ה"קומדיה אל'איטליאנה" (קומדיה נוסח איטליה), שהפכה את המציאות החברתית והפוליטית לנושא מרכזי לסאטירה, ולא חששה להיות גם עצובה. את הוורוד-הוורוד הנ"ל אפשר למצוא בקומדיות סורדי כגון "סימן ונוס" (ריזי, 1955) - ( Il segno di Venere ), "הרווק" (פייטראנג'לי, 1955) - ( Lo scapolo ) ו "מזכרת מאיטליה" (פייטראנג'לי, 1957) - ( Souvenir d'Italie ). אין להירתע מהאפיון של הנאוריאליזם הוורוד כקליל, שכן קומדיות אלו מצטיינות כבר ברמת כתיבה גבוהה, בהומור מתוחכם ומצחיק ובאפיון ריאליסטי ביותר של דמויות. בשנות השישים מתווספים אמנם רבדים דרמטיים ופוליטיים מודגשים יותר. "המלחמה הגדולה" (1959) - ( La Grande guerra ) של מריו מוניצ'לי ( כתבו הצמד אָגֶה וסְקַרְפֵּלִי, מבכירי הכותבים של תקופתם Agenore Incrocci - Furio Scarpelli ) הוא בין הסרטים הראשונים הנחשבים לקומדיה אל'איטליאנה באופן קאנוני, ומהמפורסמים והמופתיים שבקומדיות האיטלקיות בכלל. "לה גראנדה גואֶרה", המלחמה הגדולה, היה שמה המקובל של מלחמת העולם הראשונה בטרם באה זו השניה, והסרט מתרחש בשנת 1916, כששני צעירים – אוֹרֶסְטֶה וג'ובאני – מקבלים למרבה אימתם צו גיוס. לצד סורדי משחק נפיל נוסף של הקולנוע האיטלקי, ויטוריו גַסמן, ותומכים שחקנים מצויינים כסילבאנה מניאנו, ברנאר בְּלייֶה הצרפתי, פוֹלְקו לוּלִי ורומולו וַאלי. "המלחמה הגדולה" הוא סרט שבוחן מחדש את משמעותה של הגבורה במלחמה, לא כמפגן על-אנושי של אומץ מופתי ללא חת אלא כמשהו בממדים אנושיים יותר. דרך העיסוק שלו במציאות החברתית שמאחורי גיוס החובה, ובאירוניות ובאבסורדים של המלחמה עצמה, הוא מצליח להיות מצחיק יותר, אבל בו-זמנית גם רציני וטראגי יותר מאשר כמעט כל סרט אחד בסוגה שלו. גם את " כולם הביתה" (1960) - (Tutti a casa) של לואיג'י קומנצ'יני כתבו בעיקר אגה וסקרפלי. אף הוא קומדיית מלחמה, ועל אף שהוא נופל בהחלט מתסריטם הקודם, ראוי לציון עיסוקו הפעם במלחמת העולם השניה, הטעונה יותר פוליטית. במרכזו כיתת חיילים פשיסטים בפיקודו של פייטרו אינוֹצֶ'נְצִי (סורדי) שנענית להוראה להתפרק ולחזור הביתה עם כניעת הממשלה לבעלות הברית, אף על פי שהמלחמה נמשכת, הצבא הגרמני נכנס לאיטליה, והם נחשבים מיד לעריקים. זה למעשה גם סרט דרכים, מסע-חתחתים של החיילים מהצפון אל בתיהם בערי הדרום. הטקסט הגדוש מאד מצליח למצוא הומור במצבים הקודרים ביותר, שאין בהם, הפעם, אפילו תשובה עממית לגבורה. ולא הומור שחור או ציני כצפוי, אלא דווקא חם ומואר, וכזה שלא בא על חשבון הריאליזם אלא דווקא תורם לו. איטליה הרעה, המוכה, הקרועה של סוף מלחמת העולם השניה מוצגת דרך טעויות קטנות, צירופי מקרים מביכים וחולשות אנושיות מגוחכות, ולא רק שזה קצת משעשע אלא קל לצופה לדמיין רבים מהמצבים האלה קורים במציאות. בסצינה נוגעת במיוחד, סרג' רֶג'אני הנהדר, המככב לצד סורדי, כבר רואה סוף-סוף את ביתו בנאפולי מבצבץ מבין שני בניינים – אבל כשהוא כפות בארגז מטען של טנדר שבויים גרמני. רק לשם הצצה טובה יותר, הוא מסכן את עצמו בקרב-דחיפות קצר (בכתפו) עם שובה גרמני חמוש שלצדו. הרגע הקצר, הפשוט וחסר-המילים הזה עשוי בדיוק מהחומר החמוץ-מתוק שכל כך נוגע ובו-זמנית כל כך משעשע בכתיבה של אגה וסקרפלי. חייל איטלקי נוסף, אגב, משוחק בידי לא אחר מאשר מרטין בלסם האמריקאי בדיבוב לאיטלקית. "שוטר התנועה" (1960) - ( Il vigile ) שכתבו רודולפו סוֹנֶגוֹ ואוּגוֹ גוּואֶרה וביים לואיג'י זמפּה, הוא הרבה יותר "תעלת בלאומילך" ו"השועל בלול התרנגולים" מאשר "השוטר אזולאי". כלומר, דמות השוטר בו אינה מושא לדיוקן, אלא הציר שסביבו חגה סאטירה פוליטית מצחיקה להפליא. כשהבן של אוטלו צ'לטי (סורדי) מציל מטביעה את בנו של ראש העיר (ויטוריו דה סִיקָה), ראש העיר רוצה להוקיר לו תודה, והילד מבקש שיתן לאביו עבודה. אוטלו זועף על הרעיון, אבל לבסוף נמצאת פשרה ומקומבנת לו משרה כשוטר תנועה. השלומיאליות המוחלטת של אוטלו עוברת פחות או יותר על מי מנוחות, עד לרגע בו הוא עוצר את ראש העיר עצמו על מהירות מופרזת לפני סיבוב מסוכן, ומתגלה שהפטרון הוא לא רק נפוטיסט אלא – לפני בחירות – גם סחטן חסר מעצורים. כמיטב הקוד המוסרי של הניאוליברליזם האיטלקי, הפרולטריון אינו זוכה כאן ליפוי מיוחד; אוטלו הוא עצל, נבער, פחדן וצייתן. אבל הכותבים מטיבים לשקף באמצעותו את שחיתותו, צביעותו ונצלנותו של מעמד האדונים. ב "חיים קשים" (1961) - ( Una Vita difficile ) של דינו ריזי, גם הוא נכתב בידי סונגו, סורדי הוא סילביו, בפתיחת הסרט פרטיזן איטלקי הנלחם בנוכחות הנאצית באיטליה של אחרי כניעתה. הוא מתאהב באלנה (לאה מסארי הגאונית) שעוזרת להסתירו בבית אביה. ביצירת המופת הזו, סורדי רחוק כברת דרך ניכרת מהטייפקאסט הרגיל והתמים שלו, שרק מנסה להסתדר בעולם של אידאולוגיות נחרצות. סילביו הוא אידאליסט חדור תחושת שליחות, וגם עם תום המלחמה הוא ממשיך ומגייס את עצמו כעיתונאי בעיתון קומוניסטי. בקומיות, אבל לא בקלות הדעת, הסרט הוא דיון בדילמת החיים האישיים והמשפחה לעומת המחוייבות החברתית והערכית, ותו הסיום שלו מטלטל ומהדהד רגשית באופן יוצא דופן. "מַפיוֹזו" (1962) - ( Mafioso ) של אלברטו לטוואדה (כתבו אינְקְרוֹצ'י, פרֵרי, אסקוֹנה וקרוּסו), הוא מפסגות הפילמוגרפיה של סורדי, שמושלך הפעם אל הקוטב הנגדי של החוק. הפעם הוא מגלם את אנטוניו, שבא לנפוש עם אשתו ובנותיו בעיר מולדתו הסיציליאנית, וקופץ על ההזדמנות להפריך את הדעות הקדומות שלהן על סיציליה. הגורל, שגוזר על האיש התם והחף להפליא הזה, להפוך לאשם, הוא חומר גלם לא רק להומור מגלגל מצחוק אלא גם לדרמה קורעת לב ולתובנה עמוקה. "בכלא מחכה למשפט" (1971) - ( Detenuto in attesa di giudizio) של נאני לוֹי (כתבו סונגו, אמידֶאי וסאנָה) מזכיר את קוסטה-גברס או את "פרפר" של פרנקלין שאפנר בגריסה ליצנית. סרט כלא אנטי-ממסדי על אדריכל איטלקי שחי בשוודיה והקים בה משפחה, ויום אחד עולה על רכב עם אשתו והילדים ונוסע איתם לחופשה באיטליה להכיר להם את מולדתו. בביקורת הדרכונים בגבול שווייץ מורידים אותו מהרכב ועוצרים אותו בלי לתת לו שום הסבר למה או אפילו הזדמנות להפרד. הסיטואציה הקפקאית שלו הולכת ומדרדרת כשמתחילים לטלטל אותו מבית-סוהר לבית-סוהר, בתנאים מחפירים ובלי סיכוי להישמע ולהגן על חפותו. הסיפור נוטה להגזמה פה ושם. הוא קשה ומלחיץ, והטון המעט קומי שמשתרג בו מתקשה להקליל אותו ומרגיש קצת זר. סורדי עצמו מבטא את הסתירות הללו במשחק שלו. הוא משחזר במידה רבה את דמותו מ"מפיוזו": איש תמים לגמרי, ממושמע ואף כנוע וחנפן. מה שעובד ל"מפיוזו", שלא מבין למה הוא נכנס, משכנע הפעם פחות, ככל שעולמו חרב עליו. "בכלא מחכה למשפט" הוא סרט טוב מאד, אבל שמשרטט אולי את קצה גבולו של סורדי כשחקן דרמטי: סורדי מביע מצוקה ופאתוס בלי כל מאמץ, אבל לא מצליח לשרטט שינוי גדול בדמות עצמה בעלילה כל כך דינמית, שקוראת לכך. ב "הקלפן המדעי" (1972) - ( Lo Scopone scientifico ) שביים לואיג'י קוֹמֶנְצִ'ינִי וכתב רודולפו סונגו, סורדי וסילבנה מניאַנו משחקים את פפיטו ואנטוניה, זוג אביון משכונת גרוטאות מרופטת בשולי השוליים של רומא. ליד, על גבעה גבוהה עם נוף לעיר, יושבת אחוזה בבעלות מולטי-מיליארדרית אמריקאית (בטי דייויס) שמגיעה אליה רק לזמן קצר כל שנה בלוויית המשרת שלה (ג'וזף קוטן). במשך אותה שהות קצרה, היא מזמינה את פפיטו ואנטוניה לשחק איתה קלפים על כסף אמיתי, ומאחר שאין להם גרוש היא תמיד נותנת להם מיליון לירה משלה בתחילת המשחק שאותם הם תמיד מפסידים, שנה אחרי שנה. יום אחד, בדירבונה של הקהילה שלהם, פפיטו ואנטוניה מחליטים שהם מוכרחים לנצח. את תוצאות משחק הקלפים לא נגלה לקוראת, אבל האיטלקים עושים לאמריקאים המפורסמים מהם בית ספר במשחק קולנועי. "המרקיז מִגְרִילוֹ" (1981) - ( Il marchese del Grillo ) הוא מהדוגמאות המעולות ביותר של הקומדיה האיטלקית הקלאסית בשנות השמונים, תקופת עלייתו של רוברטו בניני הליצני שהציע סוג אחר של קומדיה. ביים מריו מוֹנִיצֶ'לי הגדול (לו גם קרדיט כתיבה לצד בֶנוונוּטי, פּינֶלי, וזאפּוֹני), שכבר התמחה, בין היתר, בקומדיות תקופתיות. העלילה מבוססת על סיפורים שסבבו את דמותו ההיסטורית של אוֹנוֹפְרִיוֹ דל גרילו, אציל אמיתי בן המאה ה-18, שנודע במתיחות האכזריות שלו את כולם מהפלבאי ועד לאפיפיור עצמו. הסרט כתוב לעילא, והוא לא רק מענג לצפיה אלא מצליח להשיג רמה גבוהה של מורכבות וחדות-אבחנה. גוף היצירה של סורדי כה גדול, ולמען האמת סרטיו כה קשים לאיתור אפילו בעידן האינטרנט, שאין סיכוי רב לצפות בכולם לא כל שכן לעשות עם התופעה הזו צדק במסגרת מאמר קצר. מטעמים ברורים נאלצתי לצמצם ולהשמיט דוגמאות אהובות – סורדי רופא, סורדי איש-עסקים, סורדי בלש וכו'. אחדים מסרטיו הופיעו ברטרוספקטיבות במסגרת פסטיבלי סרטים בישראל, אבל רובם הגדול לא תורגמו לעברית. לחסרי האיטלקית (כמוני), ישנן דרכים רבות יותר למוצאם עם כתוביות באנגלית. אם עלי לבחור סצינה אחת מכל הקורפוס של סורדי, קל להצביע על סצינת משאל-העם ב"חיים קשים", שהיא ממילא אחת הגאוניות בתולדות הקולנוע. ב-2.6.1946 נערך משאל העם שקבע האם איטליה תהיה רפובליקה או מדינה מלוכנית כבעבר. סילביו ואלנה, הנאבקים בדלות ועוני, מיטלטלים ממזללה למזללה בניסיון לאכול על החשבון. ברגע של מזל, דרך היכרות של אלנה, הם מוזמנים לארוחת ערב בביתה של נסיכה זקנה, שנואשת למלא שני כיסאות ריקים בשולחנה. שם הם מסובים, זוג רדיקלים צעירים גוועים ברעב, לשולחן המפואר לצד אריסטוקרטים עבשים ומפונפנים המצפים בקוצר רוח לשמוע את תוצאות המשאל ברדיו, והמקווים בכל מאודם שהמלוכה תנצח. כריזת התוצאות, שמפרטת מספרים לפי מחוז, מתגלה כעניין ממושך. בכל פעם שסילביו ואלנה מזי הרעב, שטרם דגמו מהאוכל המעולה, מגישים את המזלג אל פיהם, נקראת עוד תוצאה והתגובה הקולנית של יתר יושבי השולחן כופה עליהם לעצור מפאת כללי הנימוס. הסמליות המבריקה הזו מגיעה אל שיאה כשהקריין מסכם סוף כל סוף שהרפובליקה ניצחה. האריסטוקרטים השבעים משמיעים נאקות שבר, קמים ועוזבים את השולחן ביאוש בלי לאכול. סילביו ואלנה, לעומת זאת, לא מצליחים לכבוש את אושרם. הם צוהלים, מתחבקים, ואחרי התייעצות קצרה מוסיפים לשבת לבדם בשולחן הפאר הגדול ולסעוד את לבם בחיוך רחב. לפתע נכנס משרת זקוף-גו עם בקבוק שמפניה. הוא מביט אנה ואנה, משתומם על ריקותו של השולחן, אבל רגע אחר כך מתעשת וניגש במסירות מהודרת, בפנים חתומות, אל שני האורחים הזרים, ובפעם הראשונה בכל שנות שירותו מוזג שמפניה לכוסותיהם של בני מעמד הפועלים כמותו. זום-אאוט, והשניים אוכלים ושותים לשובע בהיכל-פאר, על שולחן המורמים-מעם, שעתה כאילו נערך רק לכבודם.

בקרב אנשי הקולנוע עולה מדי פעם מימרה ידועה של פליני: "אני לא רוצה להסביר כלום, אני רוצה להראות." למעשה, זו הייתה כנראה תגובתו של הבמאי האיטלקי המפורסם לעיתונאי צרפתי מהמגזין L'Are שביקש ממנו בשנת 1971 להסביר את סרטיו. פליני היה לא רק במאי אלא גם סופר, מאייר ותסריטאי. שברי תמונות ופרטים מחייו נותרו תמיד ברקע, אך הם אלו שהפכו אותו לאמן שהיה. מאמר זה דן בסרטיו הידועים ביותר, הידועים פחות, בראשית הקריירה שלו, ובכמה זוטות הקשורות אליו מעולם של ממתקים אל "המהתלות של פדריקו": הערות ביוגרפיות אחדות פליני נולד לסוכן משקאות חריפים וממתקים ברימיני, ב-20 בינואר 1920. בילדותו מילאו את עולמו דמויות שהוא עצמו המציא ואייר. הוא צייר בדימיונו את הסיפורים שהיה רוצה לראות על מסך הקולנוע, אהבתו הגדולה משחר ילדותו. לארבעת מוטות המיטה שלו קרא על שמות ארבעת בתי הקולנוע ברימיני, וכל ערב לפני שנרדם הפיח חיים בעלילות פרי דימיונו. אילו היו שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, היה עונה מאייר או סופר. בספרו "ארבעה סרטים" סיפר כיצד נהג לצאת בחשאי מהבית ולהכנס בגניבה לבתי הקולנוע. כשהיה בחור צעיר, קצת יותר מבוגר מנער חובב קומיקס וקריקטורות, פתח עם הצייר דֶמוֹס את סדנת פֶבּוֹ. צמד האמנים צייר בסדנה קריקטורות לתיירים של רימיני. החל משנת 1938 פרסם קריקטורות בשבועון הסאטירי היוקרתי "דומניקה דל קוריירה" במדור "גלויות מהציבור". הכתיבה בשבועון דרשה סגנון תמציתי ומשעשע, ופליני הצטיין בכך. בינואר 1939 עבר לרומא, מתוך שאיפה להיות עיתונאי (אף שלמד משפטים). ביכורי הכתיבה העיתונאית שלו התפרסמו במגזין הסאטירי מרק'אורליו, שבו כתב את הטור "מהתלות פדריקו". המהתלה הראשונה הייתה מכתב פרודי לעורך המגזין, בו פֶלָאס (השם בו חתם פליני) תיאר את הופעת הבכורה שלו במערכת. בעולם העיתונות הסאטירית פגש את אלדו פבריצי, וכך נולדו חברותם ושיתוף הפעולה המקצועי ביניהם. ראיית העולם של פליני על שמו של פליני נטבע שם תואר שהפך עם הזמן לבינלאומי: פֶלינְיָאנוֹ . כשנשאל מה הרגשתו בתור מי שנתן השראה למונח, השיב שתמיד חלם להיות שם תואר. יצירותיו היו סאטיריות ונוגות בעת ובעונה אחת. הוא השקיף על העולם במבט חלומי מצועף במרירות. הוא יצר עשרות דמויות בלתי נשכחות, ולכן, בכל פעם שסרט מעלה בזיכרון את המאפיינים החזותיים שלו, הוא מוגדר כפֶליניאנוֹ, ובעברית שגור הביטוי 'כמו בסרט של פליני' . הקולנוע האיטלקי חייב לו את המעבר מאמנות לתעשייה יצירתית כהלכתה. הוא בילה לילות לבנים של נדודי שינה בנסיעה במכונית ברחבי ברומא, והפך את העיר לטלסקופ שלו, שמבעדו השקיף בעיניים של זר מהחלל החיצון. פליני וקולנוע הודות להיכרות עם אלדו פבריצי החל פליני את הקריירה הקולנועית שלו בתור תסריטאי. הפעם הראשונה בה עבד עם השחקן המפורסם הייתה בסרטו של רוברטו רוסליני "רומא עיר פרזות". פליני כתסריטאי, ופבריצי בתפקיד דון פייטרו. העבודה עם רוסליני גם בסרט הבא, "פאיזה", הבהירה לפליני את עתידו האמנותי. ואכן, כעבור שנים ספורות ביים עם אלברטו לאטואדה את סרטו הראשון: "אורות הווארייטה". הסרט הראשון היה גם האחרון עליו עבדו השניים יחד, בעקבות הכישלון המסחרי של קואופרטיב המפיקים שהקימו. ​ "השייח הלבן" משנת 1952 נחשב לסרטו האמיתי הראשון של פליני, זוהי קומדיה בכיכובו של אלברטו סורדי. כנראה שהרעיון לסרט התגלגל בין הבמאים השונים באותה תקופה, אך רק פליני הצליח לממש אותו כפי שהצטייר בדימיונו. בזכות הההיכרות העמוקה שלו עם עולם מגזינים המאוירים האיטלקים (פוּמָטי, קומיקס פופולרי במגוון נושאים, כולל רומנים רומנטיים) הצליח לעצב את הסרט, ולתת לו את המגע האירוני המאפיין את הבימוי שלו. ​ אלברטו סורדי שיחק בתפקיד הראשי גם בסרט "הבטלנים", אחת היצירות הידועות ביותר של פליני. הסרט זיכה אותו במועמדות לאוסקר לשנת 1958 ובשני פרסי סרט הכסף (פרס הקולנוע הוותיק והיוקרתי של איטליה). בסרט זה התגלה כישרונו של הבמאי, הבנתו העמוקה בעולם הפרובינציאלי, שבו אף פעם מתרחש דבר, ומי שיש לו ניצוץ של דימיון לא יחלץ ממנו לעולם. ובכך לא תמה רשימת הסרטים זוכי האוסקר של פליני. בשנת 1954 הגיע תורו של "לה סטרָדָה" (הרחוב). הסרט זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה ובשני פרסי סרט הכסף, אך בראש ובראשונה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כלומר, פליני היה הבמאי האיטלקי הראשון שזכה בפסלון המפורסם. בזכות הסרט הוא זכה להכרה כבמאי בינלאומי. גיבורי הסרט הם ג'לסומינה (בגילומה של ג'ולייטה מאסינה, אשתו של הבמאי מאז 1943), וזמפָּנוֹ אותו גילם אנתוני קווין. הסרט צולם בחלקו בקרקס סָלטָנוֹ המפורסם, עם שחקנים ותמונות שצולמו בקרקס עצמו. פליני לא החמיץ מעולם הזדמנות לשלב פיסות חיים אמיתיות בסיפוריו. טריילר לסרט "לה סטרָדָה" בשנת 1960 הגיע תורו של "לה דולצ'ה ויטה" (החיים המתוקים) עם מרצ'לו מסטרויאני ואניטה אקברג. אין צורך להכביר מילים על סרט המוכר כל כך ברחבי העולם, עד שבעקבותיו מכנים לעיתים את איטליה כולה מדינת הדולצ'ה ויטה. כמה אנשים בעולם איבדו את הראש כשראו את אקברג קוראת למרצ'לו היפה מתוך מזרקת טרווי? הסרט כולו הוא מחווה לרומא, המצולמת מאינספור זוויות. פליני ביים כמה סצינות בסרט בהשראת ריקוד חשפנות של עיישה נאנה שצולם בשנת 1958. בעקבות אותן סצנות החלו לכנות את הסרט "החיים המלוכלכים", ובהקרנת בכורה, בקולנוע הקפיטול במילאנו, נשמעו יותר שריקות בוז מאשר מחיאות כפיים. פליני, קתולי אדוק, ביקש שימוע אצל הקרדינל מונטיני כדי למנוע צנזורה של הסרט. איש לא נגע בסרט, אבל בגלל סצנת העירום, איזכור של התאבדות וכמה מילים גסות, הוא הוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה. למרות זאת זכה הסרט באוסקר על התלבושות הטובות ביותר, בפרס דקל הזהב בקאן, ובפרס דוד די דונטלו מטעם האקדמיה האיטלקית לקולנוע. קטע מהסרט "לה דולצ'ה ויטה": הסצנה המפורסמת במזרקת טרווי מסטרויאני כיכב שוב בסרט "שמונה וחצי" משנת 1963. נדרש גאון כמו פליני כדי להפוך משבר נפשי אישי ליצירת מופת קולנועית. כבר כותרת הסרט מרמזת על ייחודו, כותרת שהיא למעשה השם הזמני שהבמאי נתן לו. פליני כינה אותו כך מכיוון שהחשיב אותו ליצירתו השמינית, והחצי התייחס לסרטים שביים עם במאים אחרים. כלומר לא כותרת ולא נעליים, אין שום מסר בכותרת החידתית. הוא לא הצליח להחיות את הסיפורים בראשו, ולכן השתמש במחסום היצירתי שלו בתור השראה. והתוצאה? מסטרויאני מגלם במאי במשבר יצירתי שפורש לאתר מעינות מרפא בחיפוש אחר שלווה, ומנסה לשמור על איזון בין חייו האישיים והקריירה שלו. זוטות... בתקופת הקומיקס שלו יצר את "הרפתקאות קיקו ופָּלינה", שמספר על זוג נאהבים צעירים. את התפקיד הנשי גילמה ג'ולייטה מאסינה, סטודנטית למשחק באותה תקופה, שהפכה לאשתו בשנת 1943. ​ התסריט האיטלקי של פלאש גורדון היה אחת מעבודות הכתיבה הראשונות שלו, הוא היה אמור להפוך לסרט בבימויו של דינו דה לורנטיס, פליני היה מוכן לעבוד עבורו חינם, אך לא נמצא הכסף להפקת הסרט. באותה תקופה עלויות ההפקה של סרטים על גיבורי-על היו גבוהות. ​ הוא ביים כמה פרסומות מפורסמות של מותגים מפורסמים לא פחות, ביניהם קמפארי וברילה. ​ השבועון אנטרטיינמנט ויקלי (Entertainment Weekly) כלל את פליני בין עשרת הבמאים הגדולים בכל הזמנים. ​ הוא הגה רעיונות לסרטי קומיקס בעקבות הרישומים של מילו מנרה: "מסע לטולום" ו"המסע של מסטורנה, המכונה פֶרנֶט", "מסע לטולום" פורסם בשנת 1989 במגזין קורטו מלטזה (Corto Maltese). ​ ב-20 בינואר 2020, מאה שנה לאחר הולדתו, הוכרז יום הקולנוע האיטלקי בעולם, לכבודו. שנת 2020 כולה תהיה מסיבת יום הולדת גדולה לכבוד פליני. רימיני עירו האהובה נערכת לחנוכת מוזיאון בינלאומי על שמו, אשר פתיחתו המתוכננת לדצמבר 2020 - ינואר 2021. ב-18 במאי החלו העבודות להקמת קאזה דל צ'ינמה (בית הקולנוע). המוזיאון תוכנן סביב שלושה צירים מרכזיים בחייו של פליני: מבצר סיסמונדו מהמאה ה-15, פּלצו ואלוני, הבניין שבקומת הקרקע שלו שכן קולנוע פוּלגור, בו ראה פליני את הסרטים הראשונים בחייו, ומרחב עירוני תוסס, "כיכר חלומות", שיגשרו ביניהם. בתצוגת הקבע של המוזיאון תכלל התערוכה "פליני 100 - גאון אלמותי".

פירנצה היא אחד היעדים היפים והאהובים ביותר באיטליה – ובצדק. העיר שבה החלה תנועת הרנסאנס מציעה הכל מכל: מוזיאונים ברמה בינלאומית, אוכל מעולה, שופינג מצויין, ואתרים היסטוריים שאין להם מתחרים. אם יש לכם רק יום או יומיים בעיר, המאמר של אלסנדרה לאונרדי יכוון אתכם לעבר האתרים שאסור לכם להחמיץ פירנצה היא אחת הערים המפורסמות בעולם, יעד עשיר בהיסטוריה ותרבות, ואחד המקומות האהובים ביותר על המבקרים באיטליה. בניגוד לרומא ו מילאנו שמתפרשות על פני שטח נרחב למדיי, האתרים היפים של פירנצה מרוכזים באזור קטן יחסית כך שאפשר בהחלט לבקר בה ברגל, ולהספיק הרבה ביום אחד בלבד. עם זאת, אני ממליצה לכם מאד להקדיש לפירנצה לפחות סוף שבוע שלם, במיוחד אם אתם מתכננים לבקר בכנסיות ובמוזיאונים המפורסמים שבעיר. אם הגעתם ברכבת, תשמחו לדעת שהאתר המפורסם הראשון נמצא ממש ביציאה מהתחנה: כנסיית סנטה מריה נובלה (Santa Maria Novella), שנבנתה בסגנון גותי-רנסאנסי. קפלות הכנסייה מעוטרות בפרסקאות יפים במיוחד. הבנייה החלה בשנת 1242, ובשנת 1470 עיצב לאון בטיסטה אלברסטי חזית חדשה משיש לבן וירוק. גם וזארי תרם להרחבת המבנה. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי . אם אתם רעבים, או זקוקים לקצת אנרגיה לפני שתתחילו את היום, תוכלו לנשנש סנדוויץ' בקיוסק פופולרי בשם Panino Mondiale ונמצא לא רחוק מהתחנה. בעלי הקיוסק מתמחים במאכלים טוסקניים, ובין השאר גם בלמפרדוטו (Lampredotto), תבשיל קיבה פיורנטיני עתיק שנהנה מפופולריות גם היום. מאזור התחנה המשיכו לאורך via Panzani ואז via dei Cerretani, ותוך כעשר דקות תמצאו את עצמכם בלב ליבה של פירנצה, בכיכר הדואומו. כאן תוכלו לראות את הקתדרלה הראשית (הדואומו), שנקראת סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore), את מגדל הפעמונים של ג'וטו, ואת בית ההטבלה (Battistero) עם דלתות הזהב המעוטרות בתבליטים שפיסל גיברטי. הדואומו של פירנצה הוא אחת הקתדרלות הגדולות בעולם. בנייתו החלה בשנת 1296, והושלמה בשנת 1436. החזית, לעומת זאת, התווספה למבנה רק במאה ה-19, ותוכננה בסגנון נאו-גותי כך שתתאים לשאר המבנים בפיאצה ולמגדל הפעמונים הסמוך. הכניסה לדואומו היא בחינם, בלבוש הולם (כתפיים מכוסות, מכנסיים לפחות באורך הברך) וללא תיקים גדולים או ילקוטים. אחד האלמנטים הידועים ביותר של הדואומו של הכיפה המפוארת שלו, שתכנן האדריכל הגאון פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi). ניתן לבקר בה, אבל יהיה עליכם לטפס למעלה מ-400 מדרגות כדי להגיע למעלה... חובה להזמין מקומות מראש, דרך האתר הרשמי . תוכלו לבחור בין מספר סוגי כרטיסים, ואם תרצו לבקר באתרים נוספים במתחם, כדאי לבחור בכרטיס המקיף ביותר. אחד הכרטיסים כולל גם כניסה למגדל הפעמונים של ג'וטו (il Campanile di Giotto), מגדל מפואר ויפהפה שנבנה בסגנון גותי במאה ה-14. אם לא הצלחתם להשיג כרטיס לכיפת הדואומו, תוכלו לרכוש כרטיס כניסה למגדל, ולטפס למעלה – גם כאן תוכלו לצלם תמונות מרהיבות! אבל אל תשכחו שבשני המקרים אין מעלית, וכדי להגיע למעלה תצטרכו לטפס במעלה המדרגות הקטנות והצרות עד לפסגה (לא מומלץ לאנשים הסובלים מפחד גבהים, קלאסטרופוביה או מכושר גופני ירוד). אם הטיפוס עורר בכם רעב, אל דאגה! יש שתי אופציות מצויינות באזור: אם תרצו לטעום את הסטייק הפיורנטיני המפורסם, נסו את Chianineria la trattoria dell’oste , אחת ממסעדות הסטייקים הידועות בעיר. ואם מתחשק לכם לנשנש פיצה מול הדואומו ממש (הנוף הכי טוב בעיר!) נסו את Mister Piazza , מול חזית הקתדרלה. מכאן המשיכו לאורך via del Proconsolo עד שתגיעו למוזיאון הבארג'לו ( Museo Nazionale del Bargello ). טיפ : מוזיאון הבארג'לו הוא חלק מקומפלקס הכולל כמה אתרים נוספים וביניהם כנסיית אורסנמיקלה (Orsanmichele), קפלות מדיצ'י (Cappelle Medicee), פאלאצו דאבאנצאטי (Palazzo Davanzati) ובית מרטלי (Casa Martelli). אם בכוונתכם לבקר ביותר ממוזיאון אחד, כדאי לכם לרכוש את הכרטיס המשולב. מוזיאון הבארג'לו הוא קטן יחסית ומוכר פחות מהאופיצי , כמובן, אבל האוסף בפנים מרהיב וכולל שלוש קומות של פסלים ידועים מאת אמנים כמו דונטלו ומיכלאנג'לו, קרמיקות מעשה ידי משפחת דלה רוביה הידועה, ועתיקות מרחבי העולם. בנוסף, כאמור, תוכלו לבקר גם באורסנמיקלה. אורסנמיקלה היה בעבר אסם תבואה שנבנה בצמוד לגן הירק של מנזר סמוך (המנזר נהרס בינתיים). בשנת 1380 הוסב המבנה לכנסיה של הגילדות של פירנצה, ולמבנה התווספו אכסדרה, חלונות מפוארים ופסלים מרשימים. נכון לכתיבת שורות אלו המתחם סגור לשיפוצים, וצפוי להיפתח מחדש בסוף חודש ספטמבר 2023. אם תמשיכו ישר לאורך via Calzaiuoli, הרחוב המפורסם ביותר בפירנצה עבור חובבי השופינג, תגיעו בסופו של דבר לפיאצה דלה סיניוריה (Piazza della Signoria), הכיכר המרכזית שבלב העיר. טיפ : פירנצה היא חלום עבור חובבי שופינג, והאזור שבו אתם נמצאים עכשיו מלא בחנויות. אחת מהתעשיות הידועות ביותר בעיר היא תעשיית העור, ובכל פינה בעיר תוכלו למצוא תיקי עור ומעילי עור יפהפיים ובאיכות גבוהה. כדאי להסתובב קצת לפני שאתם קונים, משום שהמבחר מסחרר אבל האיכות לא זהה בכל המקומות... בנוסף, תוכלו למצוא מאות בוטיקים וחנויות אופנה מכל הסוגים. אם אתם מחפשים מותגים, נסו את הרחובות שמסביב לפיאצה דלה סיניוריה (Piazza della Signoria) ואם אתם מחפשים מותגי יוקרה, לכו לאורך הרחוב היוקרתי ביותר בפירנצה: via Tornabuoni. אם אתם מחפשים אאוטלט באזור פירנצה, המקום המומלץ ביותר הוא Outlet village Barberino del Mugello. האטרקציה המרכזית בפיאצה דלה סיניוריה היא פאלאצו וקיו ( Palazzo Vecchio ), שנבנה בין השנים 1299 ו-1314, ומשמש כיום כבניין העירייה. במשך שנים פעלו כאן שליטי העיר, וגם היום אפשר (ומומלץ) לבקר בפנים ולהתרשם מהחדרים המעוטרים בפרסקאות ויצירות אומנות. ליד הדלת הראשית של פאלאצו וקיו ניצב "דוד", פסלו הידוע של מיכלאנג'לו. אבל אל תתבלבלו – זה רק עותק! הפסל המקורי נמצא במוזיאון האקדמיה (ראו בהמשך). החלל הידוע ביותר בפאלאצו וקיו הוא "אולם החמש-מאות", שעוטר בידי וזארי ותלמידיו, ועוצמתו מדגימה את עוצמתם של בני מדיצ'י, שליטי פירנצה. הכניסה לחצר המעוטרת היא ללא תשלום, אך אם תרצו לבקר במבנה עצמו תצטרכו לרכוש כרטיס כניסה. ניתן לבקר גם במגדל של פאלאצו וקיו, שנקרא מגדל ארנולפו די קמביו (Torre di Arnolfo di Cambio) אבל כדי להגיע למעלה תצטרכו לטפס במעלה כ-200 מדרגות... בפיאצה דלה סיניוריה עצמה תוכלו להתרשם גם מהמזרקה שבליבה ניצב פסלו של נפטון, ומפסלו של הדוכס קוזימו הראשון, שפיסל ג'מבולוניה (Giambologna). האכסדרה המקורה שבקצה הפיאצה נקראית לוג'ה דיי לאנצי (Loggia dei Lanzi) והיא למעשה מוזיאון באוויר הפתוח, ובו כמה פסלים נפלאים מתקופת הרנסאנס שלא כדאי לכם להחמיץ, כמו למשל "חטיפת הסבינות" של ג'אמבולוניה, ו-"פרסאוס" של בנוונוטו צ'ליני. הפסלים בלוג'ה דיי לאנצי בסמוך לפאלאצו וקיו בפירנצה - צילומים: Depositphotos בסמוך תמצאו גם את מוזיאון גוצ'י – יעד חובה עבור חובבי אופנה! בפנים מתחבאת גם מסעדה בעלת כוכב מישלן השייכת לבית גוצ'י. אם תרצו לאכול כאן, כדאי להזמין מקומות מראש. מכאן, המשיכו לעבר המוזיאון הידוע ביותר בפירנצה, ואחד המפורסמים בעולם – גלריית האופיצי ( Galleria degli Uffizi ). המוזיאון ניצב בסמוך לנהר הארנו, בתוך מבנה שתוכנן בידי ג'ורג'ו וזארי במאה ה-16. רשימת יצירות המופת המוצגות כאן ארוכה במיוחד: "פרימוורה" ו-"הולדת ונוס" של סנדרו בוטיצ'לי, הדיוקן של פדריקו די מונטפלטרו שצייר פיירו דלה פרנצ'סקה, ה-"טונדו דוני" של מיכלאנג'לו, "מדוזה" של קראוואג'ו, "הערצת חכמי הקדם" של לאונרדו דה וינצ'י , ועוד יצירות רבות מימי הביניים, הרנסנס והבארוק. מכאן יוצא גם מסדרון סודי שבנו בני משפחת מדיצ'י – המסדרון של וזארי (Corridoio Vasariano) חיבר את האופיצי לארמון פיטי וגני בובולי הנמצאים בצד השני של הנהר, ואפשר לשליטי העיר לנוע במהירות מבלי שיראו אותם, ולברוח במקרה הצורך. המסדרון סגור כרגע לשיפוצים. לרכישת מדריך האודיו שלנו בעברית עם הסברים על היצירות שבמוזיאון . בתום הביקור באופיצי תוכלו לחצות את הנהר על גבי אחד הגשרים הידועים באיטליה: פונטה וקיו (Ponte Vecchio), המאוכלס משיני צידיו בחנויות המוכרות זהב ותכשיטים. כאן, בצידה השני והרגוע יותר של פירנצה, תוכלו להתרחק מההמולה ולבלות כמה שעות בגני בובולי הידועים (Giardini di Boboli). ניתן לרכוש כרטיס כניסה משולב לגנים ולפאלאצו פיטי (Palazzo Pitti), ששימש כארמון עבור משפחת מדיצ'י במאה ה-16 ובהמשך שירת גם את משפחת המלוכה האיטלקית – משפחת סבויה. הכרטיס המשולב כולל כניסה גם למוזיאון האבנים הטובות ולמוזיאון הארכיאולוגי, לפרטים נוספים בדקו את האתר הרשמי . כל היופי הזה בוודאי יעורר בכם רעב. איפה אפשר לאכול? איפה לא! כל מרכז פירנצה מלא במסעדות, ברים, קיוסקים, חנויות המתמחות בסדנוויצ'ים (פאניני – panini). בלתי אפשרי להישאר פה רעבים. אם אתם מחפשים מסעדה טיפוסית, נסו את Trattoria Antico Fattore , המתמחה במאכלים פיורנטיניים וביתיים מאז שנת 1865. התפריט כאן מבוסס בעיקר על בשר, מרקים טוסקניים, ושאר מנות קלאסיות לאזור. אם אתם מעדיפים מסעדה שמשקיפה על הנוף, נסו את Trattoria Ponte Vecchio , המשקיפה על הגשר המפורסם ומתמחה בתפריט בשרי, בעיקר, אבל גם במנות פסטה טרייה עם כמהין. לחילופין, לכו לרחוב שהפך בשנים האחרונות למעוז הסנדוויצ'ים: ויה דיי נרי - Via dei Neri מלא בקיוסקים המכינים סנדוויצ'ים ענקיים במילויים מפתים. התחנה המפורסמת ביותר כאן היא Antico Vinaio , מוסד קולינרי שהפך לתופעה בזכות הרשתות החברתיות, אבל גם שאר המקומות מציעים כריכים מעולים. אם עדיין לא התעייפתם, תוכלו לעלות לפיאצלה מיכלאנג'לו (Piazzale Michelangelo) הנקודה הפנורמית היפה ביותר בפירנצה, ולהתרשם מהנוף והתצפית המדהימה על העיר. כדי להגיע לכאן תוכלו ללכת ברגל (כחצי שעה בעלייה מתונה) או להיעזר באוטובוס מספר 12. אתר מומלץ נוסף בפירנצה הוא בזיליקת סנטה קרוצ'ה ( Basilica di Santa Croce ). הכנסייה הפרנציסקנית הזאת נבנתה במאה ה-13, וקושטה בכ-4000 יצירות אומנות (ציורים, פרסקאות, פסלים, תבליטים ועוד) לאורך השנים. אל תחמיצו את הציורים המופלאים של ג'וטו (חלקם לא נגישים כרגע לקהל בשל עבודות שיפוץ ושחזור שנערכות במקום) ואת עבודותיהם של צ'ימבואה (Cimabue), ברונלסקי (Brunelleschi) ורפאל (Raffaello). כאן קבורים גם כמה וכמה סלבריטאים איטלקיים, וביניהם מיכלאג'לו בואונארוטי . כדאי לבקר גם בבית הכנסת ובמוזיאון היהודי ( Sinagoga e Museo Ebraico ) – בית הכנסת נחנך בשנת 1882 ונבנה בסגנון נאו-מורי. החלל הפנימי מרשים ביותר, ומעוטר באלמנטים ביזנטיים וערביים. הכיפה הגדולה בצבע טורקיז בולטת בשמי פירנצה, וספסלי העץ שעליהם יושבים המתפללים הם עבודת יד של טובי הנגרים-האומנים בעיר. טיפ : בסמוך לבית הכנסת תוכלו למצוא שתי מסעדות כשרות: Baghetto , ו- Ruth Kosher Jewish . בית הכנסת הגדול של פירנצה - צילומים: Depositphotos התחנה הבאה נחשבת עבור רבים לעצירת חובה: גלריית (מוזיאון) האקדמיה ( Gallerie dell’Accademia ), שבה תוכלו להביט מקרוב באחד מהפסלים הידועים ביותר בעולם: "דוד" של מיכלאנג'לו בואונארוטי. זהו אחד הסמלים של הרנסאנס בפירנצה, ויצירת מופת שכדאי לראות אם אתם מתעניינים באומנות. בנוסף תוכלו למצוא במוזיאון עוד פסלים לא גמורים של מיכלאנג'לו, ציורים חשובים מהרנסאנס ואוסף של כלים מוזיקליים מהמאות ה-17 וה-18. דוד של מיכלאנג'לו – אחד הפסלים המפורסמים בעולם בסמוך לגלריית האקדמיה תמצאו גם את מוזיאון לאונרדו דה וינצ'י, בתוך מבנה מהמאה ה-16. האוסף כולל מגוון דגמים שנבנו בהשראת המודלים שהמציא הגאון הטוסקני, ומתאים במיוחד לילדים. לפרטים נוספים, בדקו את האתר הרשמי . אם אתם רעבים, תוכלו לעצור לארוחת צוהריים במסעדת Accademia הסמוכה, ולטעום כמה מנות טוסקניות טיפוסיות. לחילופין, אם אתם מחפשים מקום קטן ורומנטי יותר, נסו את מסעדת Il Paiolo , המקום המושלם לארוחת ערב שקטה לאור נרות. לחילופין – מה דעתכם על ארוחת ערב מיוחדת על גג אחד ממלונות היוקרה בעיר, עם נוף בלתי נשכח? אחד המקומות הידועים בפירנצה הוא La Terrazza Rooftop Bar , בקצה המגדל מימי הביניים שבמלון קונטיננטל. הלאונג' בר מציע תפריט אקסקלוסיבי וקוקטיילים מצויינים לצד נוף בלתי נשכח על העיר (המחירים, כמובן, בהתאם...). אזור שבו תוכלו למצוא שפע של מקומות בילוי לצעירים הוא אזור פיאצה דלה סיניוריה (Piazza della Signoria), ובו שפע של פאבים, לאונג' ברים ושאר מקומות בילוי. נסו למשל את Mayday club , שמגיש למעלה מ-40 סוגי קוקטיילים באווירה אלטרנטיבית – העיצוב כולל פריטי וינטג' מגניבים מכל הסוגים. חובבי הרוק יעדיפו את pub Trip per tre, ואילו מי שמעדיף הופעות מוזיקת פולק יהנה ב- Six bar jail . מקומות בילוי שפונים לקהילה הלהט"בית ממוקמים בעיקר באזור Borgo Santa Croce – נסו למשל את Piccolo caffè . פירנצה היא גם בסיס מצויין לטיולים בכמה מהאתרים הידועים ביותר בטוסקנה, ואם מתחשק לכם להעביר סוף שבוע ארוך בעיר ולשלב גם ביקור באחד מהכפרים המקסימים מימי הביניים שנמצאים באזור, עומדות לרשותכם אפשרויות רבות (המתאימות מאד גם לחובבי אוכל ויין!). כמה מהמקומות שאסור לפספס הם: סן ג'ימיניאנו , עיר מהמאה השלוש עשרה עם 14 מגדלים גבוהים, במרחק כשעה בלבד, צ'רטאלדו, עיירה מימי הביניים המחולקת לשני חלקים המחוברים ביניהם ברכבל, סן מיניאטו, העשירה באמנות והיסטוריה וידועה בפטריות הכמהין הלבנות המגיעות מאזור זה, ופייזולה ( Fiesole ), אחד הכפרים היפים בטוסקנה, הממוקם במרחק כעשרה ק"מ בלבד מפירנצה. בנוסף תוכלו לקחת רכבת לפיזה , ולנגיע תוך כשעה למגדל המפורסם.

המילה – Cortile, משמעותה באיטלקית, חצר. עד לפני 30 שנה בערך, נהגו הילדים להתאסף בחצרות אשר סביבן נבנו הבתים ולשחק באלפי משחקים שהמציאו בעצמם ושהועברו מדור לדור. אותם "משחקי חצר" יקרים במיוחד לליבם של האיטלקים החוששים כי כמו מיני ציפורים ודגים גם אופיה של הילדות נמצא בסכנת הכחדה כל שנה בחודש ספטמבר מתקיים פסטיבל Tocatì בורונה – Verona. עירם של רומיאו ויוליה. בשלושת ימיי הפסטיבל, יחליפו את האווירה השייקספירית, ילדים צוהלים ומבוגרים בתחפושות צבעוניות שיגיעו לחוות ולשחזר את משחקי הילדות של פעם, אשר באיטלקית נקראים משחקי החצר. טוֹקָטִי פסטיבל טוקטי Tocatì נערך מידי שנה מאז שנת 2003 במרכז ההיסטורי של ורונה. מלבד היותו שם קליט במיוחד לפסטיבל, הוא משפט בן שתי מילים בדיאלקט של מחוז ונטו שמשמעותו בפשטות: "תורך" המילה השימושית ביותר והנשמעת ביותר כאשר חבורת ילדים משחקת בריכוז בחצר במשחק כמו גולות, או קלאס, או סטנגה... אווירה אשר הפסיטבל מבקש לשחזר ואף להציג בפני ילדי העידן הזה הספונים לרוב בחדריהם מול הטאבלט או ה-play, כך מכנים באיטליה את מכשיר ה -PlayStation . בכל שנה הפסטיבל מקים לתחייה יותר מ - 50 משחקי חצר איטלקים ובנוסףמדינות אורחות מוזמנות מידי שנה לקחת חלק בפסטיבל ולהציג את המשחקים שלהם. בכל פעם ניתנת הבמה למדינה אחרת. כך למשל, בשנה שעברה התארחה סין בפסטיבל, עם מגוון משחקים, תצוגות ומאכלים מסורתיים מהמדינה במזרח. בין המדינות שהשתתפו בפסטיבל במהלך 14 השנים האחרונות היו: ספרד, קרואטיה, יוון, סקוטלנד, שוויץ, שוודיה, מקסיקו, קונגו, איראן, ורבות אחרות. ​ עם השנים, לאור ההצלחה הרבה שהפסטיבל זכה לה, מספר המדינות המתארחות גדל והפך את "טוקטי" לאירוע בינלאומי ולמפגש בין-תרבותי. השנה מתמקד הפסטיבל ב "אזורים באירופה" ומכאן שיכלול ייצוג של מדינות כמו סלובניה, קרואטיה, רומניה, גרמניה, אוסטריה, סרביה, הונגריה, ספרד ורבות אחרות. כך, כבהינף שרביט קסם, מתבטלת התקופה הנוכחית ואנו עדים למעין חזרה בזמן של העיר. בימי הפסיטבל מלאים רחובותיה וסמטאותיה משחקים ושעשועים שונים רבי דמיון. חוויה המנוגדת ניגוד גמור לחיי היום-יום של הילדים אשר אינם כוללים מפגשים רבים בחוץ, ברחוב. הסיבה יכולה להיות היעדר תכנון אורבני מתאים, או הפופולריות הרבה לה זוכים משחקי הוידאו והמחשב, וכיוצא באלו. תוכנית הפסטיבל כוללת אטרקציות לכל הגילאים, והכל נעשה באווירה המחזירה אותנו לתקופות שונות בהיסטוריה ולוקחת אותנו למקומות שונים ברחבי הגלובוס. בנוסף הפסטיבל מציע מגוון רב של תערוכות אומנות, מפגשים חווייתיים, כנסים, סדנאות חינוכיות, מופעי מוזיקה מסורתיים וטעימות של מעדנים האופייניים למסורת של העיר, לצד אלה של המדינות המתארחות. כך מקבל האירוע משמעות נוספת והופך לגשר בין תרביות המאפשר היכרות אישית ואינטימית עם תרבויות שונות עבור ילדי מחוז ונטו - Veneto. ועבור התיירים הרבים עם התרבות העשירה של מחוז ונטו . אז מה מצפה לנו בימי הפסטיבל? כבר מיום רביעי, 13 בספטמבר, ניתן יהיה ליהנות מSuoni lungo l’Adige - מופעי מוזיקה וריקודים מסורתיים שיערכו מדי ערב בכל ימי הפסטיבל. איפה? Lungadige San Giorgioבמידה ומזג האוויר יהיה גשום תועבר הפעילות ל - Chiesa di Santa Maria in Chiavica מתי? מ -21:30, רביעי עד שבת. באותו היום יפתח גם "מטבח הפסטיבל", La Cucina del Festival, שיהיה פעיל בכל ימי הפסטיבל ויכלול את המטעמים המקומיים של ורונה. ​ איפה? Lungadige San Giorgio מתי? בכל שעות פעילות הפסטיבל, רביעי עד ראשון. הפסטיבל נפתח באופן רשמי בבוקר יום חמישי, 14 בספטמבר, עם הצגות אינטראקטיביות לילדים, Giocando con l’Europa (משחקים עם אירופה). ​ איפה? Università di Verona, Polo Santa Marta מתי? 8:45-12:00, מדי בוקר כל ימי הפסטיבל. טוקטי יגיע לשיאו בסוף השבוע ואלה הם הימים המומלצים ביותר להגעה עבור הקהל הרחב: ביום שישי ה- 15 בספטמבר יחלו משחקי החצר והרחוב. בין היתר יהיה ניתן למצוא דמקה, שש-בש, שחמט, פרקור, מגלשות סקייטבורד, גרפיטי ופריזבי. בין המשחקים הפחות מוכרים – Subbuteo משחק שולחן המדמה כדורגל, Awalè/Wari - משפחת משחקי לוח בשם מנקלה או משחקי זריעה המוכרים באפריקה, אסיה ובגרמניה. ​ Kendama קנדמה הוא צעצוע יפני מסורתי הדומה למשחק הקלאסי כוס-כדור Carrom סנוקר אצבע שנולד בהודו ויובא על ידי הבריטים אל אירופה איפה? בפיאצות השונות של המרכז ההיסטורי של ורונה. מתי? 15:00-18:00, יום שישי. חלק מן המשחקים יתופעלו במהלך כל ימי הפסטיבל. ​ בערב יום שישי נוכל להצטרף אל תהלוכת המוזיקה והריקודים האירופאים שתצא מפיאצה Sant’Anastasia ותגיע אל פיאצה Erbe. מתי? משעה 18:00 ​ לאחר התהלוכה, תפתח "כיכר אזורי אירופה" (Piazza delle regioni Europee). הפתיחה תלווה במופע מוזיקלי בסגנון קטלוני וצרפתי אל תוך הלילה. איפה? Piazza dei signori מתי? מ - 21:00 ביום שישי ולאורכם של כל ימי הפסטיבל. בשבת ובראשון משחקי הרחוב המסורתיים יתפסו במה מרכזית, בין היתר נכיר מקרוב את המשחקים המסורתיים של איטליה. בין משחקי איטליה תוכלו למצוא את Laccio d’amore הדומה לריקוד הMaypole האירופאי בו ישנו מוט גבוה המעוטר פרחים מסביבו חגים המשתתפים בעודם מחזיקים בסרטים צבעוניים. U’Brigghjiaru המזכיר באולינג, התחרות Slitte della Legna בה בני גברים מושכים מזחלת עץ בה יושבת האישה, קרבות בעזרת מקלות עץ שנולדו בפולייה הדרומית, משחק הקלפים מימי הביניים בשם Stù, כדורגל שולחן שכולנו מכירים ואוהבים, משחקי מקלעות (רוגטקות), מופע קרבות סרדיני עתיק בשם S'Istrumpa. משחק טוסקני טעים במיוחד הנקרא Capanna ומטרתו היא "לשגר" את העוגה הטוסקנית המסורתית פנפורטה (Panforte) כמה שיותר קרוב לקצה השולחן. אלו הם רק חלק מן המשחקים האיטלקיים המגיעים אל ורונה מכל רחבי איטליה, מפריולי-ונציה ג'וליה ועד סיציליה. ומה עם המדינות המתארחות? המגוון הרחב קיים גם כאן ומתבטא בעיקר במופעי אומנויות לחימה וקרבות שונים. נוכל לחזות בRanggeln - סוג של אומנות לחימה המגיעה מאוסטריה ונוצרה על מנת לפתור סכסוכים בין איכרים בהרי האלפיים, ובGouren - אומנות לחימה המגיעה אלינו מצרפת, גם מקדוניה מראה את כוחה באומנויות לחימה עם מחזה מרהיב בו לוחמים משוחים בשמן מציגים טכניקת קרב חלקלקה, מופעי קרב נוספים מטרנסילבניה, דוברוג'יה, סרביה, ספרד, שויץ (Schwingen - נחשב לספורט הלאומי של המדינה) וקונגו יתרחשו ברחובות מרכז ורונה. איפה? לאורך כל רחובות מרכז העיר. מתי? בצהרי היום, שבת וראשון. ​ מיום שישי עד ראשון תפעל מסעדת Osteria del Gioco, בתרגום חופשי לעברית, "פונדק המשחק" עם מקומות לישיבה בחוץ שם ניתן יהיה ליהנות מארוחות נהדרות המבוססות על תוצרת החקלאות המקומית. איפה? Via San Giacomo alla Pigna מתי? שישי 18:00-22:30 שבת 11:00-23:00 ראשון 11:00-20:00 ​ לילדים דוברי אנגלית בגילאים שונים מוצע "מסלול משחקים" מהנים בליווי הסברים באנגלית מטעם המכון לשפות ורונה. איפה? Piazza Nogara מתי? שבת וראשון 10:00-12:30 ו15:00-18:30 כמו כן, לאורך כל ימי הפסטיבל, יהיה ניתן להשתתף בסדנאות והרצאות בשפה האיטלקית ולפקוד תערוכות שונות שתהיינה פתוחות במהלך שעות היום. ברחובות העיר תתקיימנה הצגות רחוב רבות וסדנאות יצירה תוצענה לילדים ולמבוגרים. בין האטרקציות הנוספות שאפשר למצוא בסוף השבוע: דוכני אוכל, היכרות שונה עם ורונה דרך שייט בנהר אדיג'ה שעובר במרכזה של ורונה, אומנויות רחוב, מסיבות ריקודים והקרנת סרטים דוקומנטריים שונים. המגוון הרחב של האטרקציות בטוקטי בשילוב עם האווירה הקלילה והחברותית האופפת את הפסטיבל מאפשרים להנאה לכל הגילאים, בין אם מדובר במשפחות, בזוגות או בחברים. זוהי הזדמנות נפלאה לראות את איטליה האחרת, איטליה שמעבר למוזיאונים, למונומנטים ולכנסיות עתיקות ודוממות. זו היא הזדמנות לקחת חלק בחוויה המיוחדת המחזירה אותנו שנים אחרונה, אל המשחקים שסוחפים אותנו אל המסורת וההנאה שבהם.

עוד רגע מגיע חודש הקרנבלים ובעוד לנו יש את אסתר ומרדכי ולברזילאים יש את ריו, לאיטלקים יש את קרנבל הניוקי, יחי ההבדל הקטן! עזבו אתכם מהמסכות של ונציה ובואו לקרנבל המסורתי של העיר ורונה : “El Bacanal del Gnoco!” פברואר הוא חודש הקרנבלים בכל העולם, המנהג לחגוג "עד דלא ידע" מקורו בנצרות בימי הביניים (כן אנחנו העתקנו מהם!) אז הקתולים באירופה היו נוהגים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו (שאנחנו גרמנו, ששש..). לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, כשהמילה עצמה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית: carni = בשר, vale = פרידה). למה התכוון המשורר? או פילוסופיה בגרוש: הוגה הדעות הרוסי מיכאיל בכטין מתאר את מהות חגיגות הקרנבל כחציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם, השולי הופך למרכזי: פעולות הגוף והפרשותיו נהיים מוקד עניין, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. בכטין ייחס לקרנבל משמעות עמוקה על חיי הקהילה בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה. הכנסייה ומוקדי הכוח הפיאודליים הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין על ידי מופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים. נוצרת תקשורת חדשה בלתי פורמאלית המבוססת על "מגע חופשי ומוכר". כאן בארץ המגף גם באיטליה כאמור, מציינים את המנהג בחגיגות ובמצעדים ססגוניים, עם אוכל אופייני, תחפושות והרבה "מגע חופשי". כמעט בכל עיר או כפר ברחבי המדינה תוכלו למצוא סביב ה-11 לפברואר אירועים לציון החג המסורתי, אך בעוד כולם שמעו על הקרנבל המפורסם בוונציה, הנה הצעה לקרנבל קטן ואינטימי אך מרשים לא פחות שאתם בטח לא מכירים: בורונה כבר חגגתם?! קרנבל הניוקי של ורונה מתקיים פעם בשנה מאז 1531 והוא מתחיל ביום שישי האחרון שלפני תחילת התענית הנוצרית. שמו הרשמי של הקרנבל באיטלקית Gnocolar Venerdi ובתרגום חופשי: "יום שישי של הניוקי" והמקור לשם הוא באגדה המקומית כי באותו היום הגיעה לסופה תקופת רעב קשה שהיתה בעיר עקב עליית מחירי הקמח והלחם. הרעב הוביל למהומות ברובע העני של ורונה San Zeno ועל מנת להשיב את השקט, החליט רופא ידוע ומעשירי העיר, טומאסו ויקו, לחלק לתושבים באותו היום "יום שישי המנחם" ובאיטלקית ה"קונסולר", תפוחי אדמה, קמח, חמאה, גבינה ויין מהם מכינים את הניוקי ולורונזים היתה שמחה וצהלה. את ההכרה בגיבור המקומי מציינים עד היום התושבים ופותחים את חגיגות הקרנבל במצעד, אותו מוביל Gnocco di Papa ובתרגום חופשי "אב הניוקי" כאשר הוא אוחז במזלג גדול שבקצהו ניוקי. אב הפסטה המנחמת מוביל אחריו מצעד ססגוני ברחבי העיר בו משולבות תחפושות ומוסיקה ובסופו כמובן ניוקי לכל. האדם שיזכה לככב בדמות האב ולהוביל את המצעד נבחר כחודש לפני הקרנבל על ידי תושבי העיר בבחירות דמוקרטיות, המנהג של חלוקת אוכל לתושבים לעומת זאת, לא שרד את הזמן. מה הלו"ז? המצעד מתחיל כאמור ביום שישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות ב Corso Porta Nuova ומסתיים בכיכר סן זנו, שבה יכריזו על עגלות הזוכים של התחרות ולאחר מכן תמשך המסיבה עד לשעות הקטנות. בשבת מתקיים ה- Regatta שייט מסורתי על נהר האדיג'ה Adige החוצה את העיר. השייט מייצג את השתייכותה של ורונה לממלכת ונציה (ונטו) ולרפובליקת סאן מרקו שהתקיימה בוונציה. ביום זה מוקד החגיגות מתקיים בשכונת Filippini שנמצאת בגדה הימנית של הנהר . ביום ראשון, החגיגות חוזרות למרכז העיר והפעם פיאצה ברא והטיילת המפורסמת שלאורך הכיכר לצד הארנה הנקראת ליסטון. אירוע מאורגן על ידי הוועדה של Gnoco Bacanal במרכז האירוע מספר דמויות עם מסכות מיוחדות מחלקים שונים בעיר. בשעות אחר הצהריים, החגיגות ממשיכות אל מחוץ לורונה. יום שני Luni Pignatar, החגיגה המסורתית של סנטו סטפנו והמיתולוגיה מאחורי החגיגה מספרת על דוכס שהתעשר כאשר מצא מטבעות זהב ביער אורנים ובעקבות האוצר שמו הפך לדוכס פיגנטה (יער אורנים). סביב הסיפור המיתולוגי נמכרות מנות טיפוסיות, מוסיקה וריקודים. יום שלישי השמן - Martedì Grasso, היום האחרון והמסכם של הקרנבל. החגיגות מתקיימות בשכונת סן פאנקרציו - San Pancrazio עד שעות הלילה המאוחרות. עוד לא אכלנו המנה המזוהה ביותר עם הקרנבל היא כאמור צלחת ניוקי, במהלך תקופת הקרנבל הניוקי מבושלים למעשה כמעט בכל הבתים בעיר והמנה נמצאת בכל תפריט של המסעדות בעיר. הניוקי, אלו המוגשים בפיאצה סן זנו, מוגשים לעיתים קרובות עם רוטב העשוי מבשר סוס לא עלינו, אבל לא רק. ישנם גם רטבים אחרים, שפויים יותר, כמו רוטב חמאה ומרווה ורוטב עגבניות פשוט. בנוסף יש כמה מאכלים שאוכלים ביום מסוים של הקרנבל, כמו מרק המינסטרונה minestrone אשר מוגש ביום שני פיגנאטר באזור סנטו סטפנו או דג הרינג המוגש ביום רביעי (היום הראשון של הצום) בכפר פארונה. עוד מנות מסורתיות לתקופת הקרנבל הן סופגניות שטוחות מטוגנות ומתוקות הנקראות פריטלה, הן מוגשות בווריאציות רבות וגם בגרסה המקומית הנקראת גלאני, ממולאות בקרם, ריבה ושוקולד. מדובר במתוקים פופולריים מאוד בכל איטליה בתקופת הקרנבל והם בדיוק כמו שהם נשמעים מאוד מסוכנים. פרטים נוספים תוכלו למצוא ב אתר הקרנבל

אנקונה שבמזרח איטליה אמנם איננה ידועה כמו רומא או מילאנו, אך סיפורה מרתק והיא שיחקה תפקיד חשוב בהיסטוריה היהודית של איטליה. במשך מאות שנים שימשה עיר הנמל כבית לקהילה משגשגת, והתפרסמה הן בזכות המלומדים החשובים שיצאו ממנה, והן בשל חרם אנקונה הידוע מזה אלפי שנים שאנקונה (Ancona) נחשבת לאחת מערי הנמל החשובות באיטליה. היו אלה מתיישבים יוונים מסירקוזה (סיציליה) שייסדו את העיר, וכבר בתקופת רומא העתיקה מילאה אנקונה תפקיד מרכזי בנתיבי הסחר. משמעות המילה אנקונה היא "מרפק" ביוונית עתיקה (על שם צורתו הייחודית של הנמל) ומהנמל הזה, השער לים האדריאטי, יצאו לאורך השנים אינפור ספינות מסחר וספינות מלחמה (ואפילו אוניית המעפילים אטרטו ב', שהפליגה מנמל אנקונה בינואר 1939). על העיר אנקונה עצמה עוד נדבר במאמר נפרד, אך הפעם נתמקד בסיפורה של הקהילה היהודית החשובה שפרחה באנקונה במשך מאות שנים. מתי ומדוע הגיעו היהודים לאנקונה? ידוע כי סוחרים יהודים רבים מהלבנט בחרו להתבסס באנקונה בשל מעמדה כמרכז סחר בינלאומי שאף התחרה בנמל ונציה הידוע. אך לשאלה מתי בדיוק הגיעו היהודים הראשונים לאנקונה אין תשובה מדוייקת מסבירה מרטינה ממפיירי (Martina Mampieri), חוקרת ומרצה להיסטוריה יהודית במכון מרטין בובר אוניברסיטה העברית, המתמחה בין היתר בתולדות יהדות אנקונה. "לפי כמה אגדות נוצריות מוקדמות, הבישוף הראשון (והפטרון הקדוש) של אנקונה, Judas Cyriacus (ובאיטלקית – סן צ'יריאקו San Ciriaco), היה לא אחר מאשר רבה הגדול של ירושלים", אומרת ממפיירי. "האגדה מספרת שהוא התנצר לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול, חשפה את הצלב של ישו במקום שבו עומדת כיום כנסיית הקבר". אם נניח בצד את האגדות והמיתוסים ונתמקד במסמכים שעומדים לרשות החוקרים, נראה כי תיעוד היסטורי לפיו כבר בשנת 967 העניק ארכיבישוף רוונה פיסת אדמה באנקונה ליהודי בשם אליהו, מסבירה ממפיירי. "מעבר לכך ישנן עדויות מתועדות לנוכחותה של קהילה מאורגנת כבר במאה ה-13, לדוגמה בסליחות שחיבר שלמה בן משה בן יקוטיאל דה רוסי מרומא לאחר רעידת אדמה שהרסה את בית הכנסת של אנקונה בשנת 1279. עדות נוספת, משנת 1300, היא בקשה ששלח עמנואל רומנו לקהילת רומא על מנת שיקלו על המיסוי הכבד שהוטל על קהילת אנקונה". היהודים שבחרו להתיישב באנקונה עשו זאת משיקולי פרנסה, מסבירה ממפיירי. "הסיבה שבגללה בחרו היהודים דווקא באנקונה, ולעתים קרובות התקבלו בה בברכה, במיוחד במהלך המאות ה-15 וה-16, נבעה בעיקר מתפקידה של העיר כמרכז מסחרי בים האדריאטי. אנקונה הייתה חלק ממדינות האפיפיור, והיהודים יכלו להתיישב בה הודות להרשאות שהעניק האפיפיור לסוחרים יהודים הלבנטיניים – בעיקר יהודים שהגיעו מארצות מוסלמיות במזרח התיכון, מהאימפריה הביזנטית וממזרח הים התיכון. הקהילה היהודית בעיר קידמה את המסחר והצמיחה הכלכלית, וגלי מהגרים יהודים נוספים (כולל יהודים אנוסים, שנודעו בשם conversos או marranos) הגיעו מספרד ופורטוגל לאחר שגורשו מארצותיהם בסוף המאה ה-15 וממלכת נאפולי לאחר 1510. באנקונה הם זכו לחירות שנשללה מהם במקומות אחרים". כך, כבר משנת 1494 הורשו היהודים להקים בנקים ולהלוות בריבית, המסחר שגשג והקהילה בעיר פרחה והפעילה בתי כנסת ובתי ספר. אנקונה הפכה לאבן שואבת ליהודים מכל רחבי הים התיכון. היחסים בין הקהילה היהודית לתושבי אנקונה הנוצרים מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ותושביה הנוצרים של אנקונה היתה מורכבת וידעה עליות ומורדות. "קהילת יהודי אנקונה, בדומה לקהילות אחרות באיטליה, חוותה תקופות של שגשוג וגם תקופות של מצוקה לאורך השנים", מסבירה ממפיירי. "בתקופות מסוימות יכלה הקהילה היהודית לחיות בשלום ולהתקיים לצד שכניה הנוצרים. הקהילה התקבלה בברכה, במיוחד כאשר היא סייעה לעורר את הצמיחה הכלכלית בעיר. אולם היו גם תקופות של מתיחות ורדיפות – בתחילת המאה ה-15 הנזיר הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה (Giacomo della Marca), תלמידו של ברנרדינו דה סיינה (Bernardino da Siena) המפורסם, דרבן את מועצת העיר לאכוף תקנות נגד יהודי אנקונה, ובכלל זה החובה לענוד טלאי ייחודי ולגור רק ברחוב אחד". הרחוב שאליו התכנסו רוב תושבי העיר היהודים זכה לכינוי via dei Giudei (רחוב היהודים) או via del Bagno (כלומר רחוב האמבטיה, על שם המקווה שנבנה בו), ואם תבקרו בעיר היום, תוכלו לראות שמדובר על האזור שבין כנסיית סן ניקולה (San Nicola) וכנסיית סן אגוסטינו (San Agostino). למרות הגזרות השונות שהוטלו על הקהילה, המשיכו לצאת מתוכה אנשים מלומדים וידועי שם. "אנקונה היתה מרכז מסחרי בולט ומשכה קהל רב, כולל כמה רבנים ומלומדים ידועים ומעניינים", מספרת ממפיירי. "דמות ראויה לציון הייתה הרופא הפורטוגלי אמאטוס לוזיטאנוס (Amatus Lusitanus, 1511-1568), שנולד למשפחה מומרת (מאראנוס, Marranos). הוא עזב את חצי האי האיברי כדי לחמוק מציפורני האינקוויזיציה, ולאחר תקופת נדודים התיישב בפררה ולאחר מכן באנקונה בשנת 1547. באנקונה הוא נהנה מחופש דת, מה שאיפשר לו להמשיך לעסוק במחקריו הרפואיים. המוניטין של לוזיטאנוס היה כזה שהוא זומן לטפל באחותו של האפיפיור יוליוס השלישי ומאוחר יותר אף טיפל באפיפיור עצמו. עם זאת, כדי להימנע מהרדיפות שהנהיג פאולוס הרביעי, ברח לוזיטאנוס לפזארו (Pesaro) ולאחר מכן עבר לרגוזה (דוברובניק) ולסלוניקי, שם הוא מת במגפה". באמצע המאה ה-16 חלה תפנית חשובה, שהחמירה באופן מהותי את מצבם של היהודים לא רק באנקונה אלא בערים רבות באיטליה. "אחד האירועים החמורים ביותר בהיסטוריה של יחסי היהודים-נוצרים התרחש בשנת 1555, עם מינויו לאפיפיור, יישם פאולוס הרביעי שורה של כללים מחמירים נגד היהודים שחיו במדינות האפיפיור, ובכלל זה היהודים באנקונה. הגזרות פורטו בבולה (מסמך) בשם Cum nimis absurdum ("מכיוון שזה אבסורד") והתוצאה היתה שהיהודים נאלצו להסתגר בגטו והוטלו עליהם מגבלות חמורות שהשפיעו לרעה על מעמדם החברתי והכלכלי", מסבירה ממפיירי. כתוצאה מכך הגטו היהודי הורחב ונבנו בו שלושה-עשר בתים רבי קומות, ברחוב vicolo delle Stalle. אם תסיירו היום באנקונה ותרצו לראות את האזור שבו ניצב בעבר הגטו, תוכלו ללכת לאזור via traffico, via Lata, וסביבותיהם. שני שערים הוצבו בכל קצה של הגטו, וננעלו מידי לילה. כאילו על מנת להחמיר את המצב, הקדיש האפיפיור מרץ רב לרדיפת האנוסים שנמלטו מפורטוגל והגיעו לאיטליה. הוא החרים את רכושם וכלא את אלו שסירבו לוותר על אמונתם היהודית. אחד האירועים הידועים (והמזעזעים) ביותר התרחש בשנת 1556, מספרת ממפיירי: "עשרים וארבעה או עשרים וחמישה (תלוי בעדות) יהודים מומרים, "קונברסוס" הוצאו להורג, והאירוע הטרגי הזה הותיר חותם בל יימחה בקהילה והשפיע משמעותית על מערכת היחסים בין היהודים והנוצרים באנקונה". הפרשה הנוראה הזו נזכרת גם בכמה קינות, וביניהן קינה שכתב ר' יעקב די צאנו לתשעה באב, וב" קינה על שרופי אנקונה" שכתב מרדכי יהודה דבלאניש. חרם אנקונה המפורסם כאמור, גזרותיו של האפיפיור פאולוס הרביעי היו מגוונות וכללו בין היתר מיסים גבוהים, איסור על היהודים לעסוק במקצועות שונים, ואיסור על שימוש בלוח השנה היהודי, אך הרדיפות הדתיות היו הקשות ביותר והובילו לכך שיהודים רבים נמלטו לפזארו הרחק מהאפיפור העויין, וחסו תחת השגחתו של גווידו אובלדו, רוזן אורבינו . רדיפותיו האכזריות של האפיפיור את היהודים המומרים והוצאתם להורג של עשרים וארבעה מבני הקהילה הובילו לתגובה לא צפויה – שתי דמויות בכירות וחשובות ביותר בעולם היהודי באותם הימים, דונה גרציה ודון יוסף נשיא התכנסו ביחד עם מועצת חכמים בקושטא ושם הוחלט להטיל את "חרם אנקונה" המפורסם – חרם על כל מי שינהל מסחר עם אנקונה, וכל מי שיוביל סחורות לנמל העיר. במקום זאת, הצטוו המחרימים להוביל סחורות לנמל פזארו הסמוך. משמעות המהלך היתה דרמטית, שכן חלק משמעותי מהמסחר בעיר התנהל הודות לסוחרים יהודים, אך רוב יהודי אנקונה לא תמכו בו שכן הם חששו הוא יחמיר את מצבם הגרוע ממילא. אחת ממובילות המהלך היתה דמות מרתקת במיוחד בהיסטוריה היהודית, מספרת ממפיירי – דונה גרציה נשיא. "דוניה גרציה נשיא (כך כונתה ביאטריס דה לונה מיקז) הייתה אשת עסקים רבת עוצמה ממשפחת אנוסים פורטוגזית. עסקיה היו חובקי עולם". כבת לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל (ולמעשה באירופה), וכנדבנית ידועה ומדינאית, ניסתה דונה גרציה נשיא להציל את בני הקהילה, ומשהניסיון נכשל היא פנתה לחרם. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאישה התגייסה למען הקהילות היהודיות באיטליה – גם בפרק הזמן הקצר שבו שהתה בפררה היא השתמשה בכוחה וכספה כדי להגן על הקהילה היהודית ולפדות שבויים. החרם אמנם לא החזיק מעמד למשך זמן רב אך השפעתו היתה משמעותית, והפגיעה בכלכלת אנקונה הורגשה במשך שנים ארוכות לאחר מכן. באשר לפזארו – כל עוד שהרוזן חש שיוכל להרוויח מהמצב הוא השאיר את האוכלוסיה היהודית בעירו, אך בשלב בהמשך גם גווידו אובלדו הגלה את המומרים מפזארו, בשנת 1558. רבנים ידועים ומשיחי שקר אנקונה לא היתה רק עירם של סוחרים אלא גם ביתם של רבנים ומלומדים, מספרת ממפיירי. "דמות חשובה נוספת שהגיעה מהעיר הייתה רבה של אנקונה, מהלל בן שבתי הלליה (Mahallel ben Shabbetai Hallelyah), מהעיר צ'וויטאנובה (Civitanova), שמונה לרב העיר לפני שנת 1660 (תלוי במקורות). אוסף הפיוטים שלו (הנקרא "הלליה") עדיין משמש את המתפללים בבתי הכנסת בשבתות ובמועדים. בנוסף הוא גם חיבר תפילות קבליות. סביר להניח שמהלל וקהילתו היו חסידיו של שבתאי צבי , גם לאחר התאסלמותו של צבי בשנת 1666". מספר רבנים חשובים יצאו מאנקונה: יחזקאל פרובנצאלי (Ezekiel Provenzali), הרב והמקובל משה באסולה, הרב הפוסק יהודה מסר לאון, הרב רפאל ישעיה (בנו של החיד"א ואב בית הדין באנקונה), הרב הפייטן והמקובל יוסף פיאמיטה, הרב, הפוסק והרופא שמעון מורפוגרו, והרב אליהו טואף (רבה לשעבר של רומא, ומי ששימש כסמכות העליונה של יהדות איטליה במשך חמישה עשורים). בנוסף לאישים הנ"ל, הגיעה מאנקונה דמות נוספת ומעוררת מחלוקת במיוחד: הדרשן הפופולרי ואיש הקבלה שלמה מולכו הופיע לראשונה באנקונה ודרש בפני קהל בעיר בשנת 1529. מולכו נולד בתחילת המאה ה-16 בשם דיאגו פירס למשפחת אנוסים פורטוגלים ובעקבות מפגש גורלי עם דוד הראובני חזר לחיק היהדות (וכנראה שגם מל את עצמו במו ידיו). נטישתו את הקתוליות העמידה אותו בסכנה והוא נמלט מפורטוגל והגיע לאיטליה, שם הוא ניסה לשכנע את היהודים להקים צבא לשחרור ארץ ישראל מידי הכובשים העותמאנים. פעילותו לא מצאה חן בידי שלטונות הכנסייה, ובסופו של דבר הוא נידון למוות והועלה על המוקד בידי האינקוויזיציה בעיר מנטובה . לדברי אחדים מולכו היה מקובל שעסק בגאולה ובחישוב הקץ (מועד ביאת המשיח) רק מנקודת מבט לימודית. לדברי אחרים ראה מולכו בעצמו כמשיח, והאמין שבכוחו להביא את הגאולה בעצמו. סופו של הגטו בדומה לערים אחרות, גם יהודי אנקנונה שוחררו מהגטו עם הגעת כוחותיו של נפוליאון , אך המאבקים הדתיים לא הסתיימו ובשנת 1798 שרפו את הגטו כמה נוצרים משולהבים לאחר שהאזינו לדרשות דתיות. בהמשך נכפה על היהודים לשוב לגטו (בהוראת האפיפיור) ומצב זה נמשך לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1843 עדיין נאסר על יהודי העיר להעסיק משרתים נוצרים ולפתוח עסקים מחוץ לגטו. רק בהמשך הוראות אלה בוטלו, בין היתר בזכות התערבותם של אנשים ידועי שם כמו הברון צ'רלס רוטשילד. לאחר איחוד איטליה והאמניצפיה שלה זכו יהודי איטליה, זכתה גם הקהילה באנקונה לחופש המיוחל. יהדות אנקונה כיום ואתרים יהודיים בעיר כיום מספר היהודים בעיר נמוך מאלפיים, אך עדיין ניתן לבקר בשני אתרים חשובים, הראשון הוא בית הכנסת הספרדי (Sinagoga Levantina), הממוקם ב-Via Astagno 10, נבנה בשנת 1876 באזור שבו עמד פעם הגטו. בית הכנסת המקורי ניצב באזור הנמל, כיאה לעיר מסחר בעלת אופי קוסמופוליטי, אך פורק בהוראות שלטונות האפיפיור והועבר ללב הגטו. באותה הכתובת ניצב גם בית הכנסת האיטלקי, שהועבר גם הוא לכאן אחר שהמבנה המקורי פורק בשנת 1932. זו היתה הפעם השנייה שבית הכנסת האיטלקי נדד ממקומו – בית הכנסת המקורי נבנה במאה ה-14 באזור שהיום נקרא Piazza Kennedy אך בעקבות פעילותם של נזירים שהתנגדו לדבר קיומו של בית הכנסת, הוא הועבר לגטו. האתר השני הוא בית הקברות העתיק (Antico cimitero di monte Cardeto), הממוקם בפאתי העיר (Via Cardeto) ובו כאלף מצבות. יהודי העיר קיבלו לראשונה אישור לקבור את מתיהם באזור זה בשנת 1428, ובית הקברות המשיך לשמש את הקהילה במשך כ-400 שנה. מכיוון שבית הקברות מוקם בראש גבעה בנקודה אסטרטגית, חלק ממנו הוסב למחנה צבאי במאה ה-19, ובתמורה ניתן לקהילה שטח אחר (cimitero Tavernelle). היום בית הקברות הוא חלק ממתחם רחב יותר בשם Parco del Cardeto.

ישנו משל מיגע מעט ומוכר, אודות איש עסקים הנתקל בחוף הים בדייג המביט אל האופק בעודו אוחז בחכתו וממתין. איש העסקים פונה אל הדייג ומייעץ לו להשתמש ברשת במקום בחכה כדי לתפוס יותר דגים ואז למכור אותם, ובכסף לקנות סירה ורשתות נוספות וכך לתפוס שלל רב אף יותר, עד שיהפוך לאיש עשיר. "וכשאהיה עשיר?" שואל הדייג ואיש העסקים עונה, "תוכל לשבת ליד הים ולהביט אל האופק" אין ספק שסיציליה סובלת מעוני ותושביה מאבטלה. כל אחד יכול לראות שדרושה הזרמה של תקציבים כדי לעודד פיתוח מודרני שיאפשר עתיד כל שהוא לבני המקום. אך אין ספק שכדאי לבקר בסיציליה כדי להבחין שבאופן מוזר, משל הדייג מתקיים שם. נדמה שהנכשלות עצמה מאפשרת לתושבים להיות אדוני ארצם. אם לא באופן חוקי, לכל הפחות באופן מעשי. ובכך מבלי דעת, דומים חייהם לאלה של עשירי העולם. גודלו של האי שווה כמעט לזה של מדינת ישראל. הוא נכבש אין ספור פעמים במהלך ההיסטוריה, בגלל מיקומו הגאוגרפי כשער הכניסה הדרומי ליבשת אירופה. כבשו אותו הקרתגים, היוונים, הרומאים, הערבים העתיקים, בתורם הצרפתים וגם הגרמנים ולאחריהם בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בימים אלו האי הוא אחד מחמשת המחוזות בעלי מעמד עצמאי ברפובליקה של איטליה. ובשל כך יש לו פרלמנט משלו ופוליטיקה מושחתת ומסואבת משלו. ככל הנראה, שני אלה הם הסיבה למצבו הכללי העגום. חופים רבים באי חפים מפיתוח ונותרו טבעיים. כפרים בנויים לחופי הים וסגנון החיים בהם מעורר לכל הפחות קנאה, וודאי, וודאי שמעורר השתאות ופליאה. לרוב האנשים יש שני בתים. אחד בכפר הקטן המרוחק חמישים קילומטר מהים, ואחד ממש על החוף, או במקרה הגרוע, עשרים מטר מהחוף. סיציליאנים רבים מחלקים את חודשי השנה ביניהם. יתכן שהבית שליד החוף נבנה באופן פרוביזורי, לא חוקי. ושתושביו אינם בעלי הקרקע. למעשה לרבים מהבתים אין מספר מוניציפאלי, והם אינם מקבלים שירותים מן העיריה או דואר אך יש בהם כמובן חשמל, מים זורמים, טלוויזיות ענק, ובוסתני פרי. בנוסף לא משלמים עליהם מס לממשלה. החופים הפראיים יפיפיים וכמובן מרובבים באשפה. לפעמים בכמות רבה ולפעמים מעטה. המיים צלולים ומלאים בדגים. במקרים מסוימים בתוך המים, במרחק לא רב מן החוף, אפשר לראות שרידים של אותם בתי אראי שהגאות סחפה והפילה לים. הם משמשים כמקפצות וכאיים לא טבעיים לשחות אליהם מן החוף. כדאי לבקר בסיציליה גם בגלל שהמטבח המקומי הוא לא פחות ממושלם, ובמעדניות שלה נכתבת שירה רומנטית בדמות ממתקים הממולאים בקצפת הסמיכה בעולם. כדי להבין לעומק את אורח החיים, יש להכנס למטבח. בנוסף על קניה במרכולים, בני המקום מגדלים את הירקות שלהם בגינה, ודגים את ארוחת הערב שלהם בים. או לכל הפחות יודעים איך לעשות זאת ומעבירים את הידע לילדיהם. שיווק ישיר בין היצרן לצרכן הוא לא שיטה, כי אם עובדת חיים. לדוגמה, הירקנים המקומיים מסבים את מכוניותיהם לרכבי מכירה, ונוסעים בהם הלוך ושוב, במהלך שעות הבוקר מכריזים על מרכולתם ברחובות, בקול רם מאוד ובמידה רבה של חשש. שכן, אם לא ימכרו הירקות יושלכו לאשפה. לא לכולם יש ציוד מתאים לשמרם בקירור. המחירים נמוכים בגלל שאין מתווכים. גם הדייג שיוצא השכם בבוקר לים ומביא עמו את שלל הדגה, נוסע ברכב קירור ומספר, בצעקות מגפון מה העלה בחכתו. דגים אלו אינם דומים בטעמם לשום דג שנקנה אי פעם בסופרמרקט. ואם לא די בזה, גם האופה מופיע על סף הדלת בשעת ארוחת הבוקר, מכריז על בוא מכוניתו שתא המטען שלה עמוס במאפים טריים שנעשו בשיטות מסורתיות תוך שימוש בחומרים מקומיים, דוגמת גבינת הריקוטה מחלב עיזים המיוצרת רק בסיציליה. חיי הילדים באי הם אולי המרתקים ביותר. על אף שסיכוייהם לקבל השכלה נאותה ולמצוא עבודה בבגרותם נמוכים מאלה של ילדי הצפון, הילדים בסיציליה מסתובבים ברחובות באופניים לבדם, מגילאי ארבע וחמש ושום דבר ואף אחד לא מאיים על שלומם. בגלל שהכפרים קטנים עד כדי כך שכולם מכירים את כולם, נוצר מצב אוטופי אך אמתי, בו כל המבוגרים משגיחים על כל הילדים. ילדים בני שש נשלחים למכולת להביא חלב וביצים לבדם. זוהי מציאות שעבור תושבי צפון איטליה היא בדיונית. בלתי אפשרית לחלוטין. בנוסף, מנהג המקום הוא לבלות זמן רב ככל האפשר בים. וגם במקרה זה, בצפון איטליה הילדים מעבירים את הזמן מול הטאבלטים או משחקי הווידאו, לרשותם כמעט ולא עומדים שטחים ציבוריים. לעומת זאת בסיציליה, בנוסף על הטלוויזיה והטאבלטים, מפני שהים זמין - הם למעשה גרים לחופו - נראים ילדים רבים משחקים בשעות אחר הצהרים עד רדת החשכה במלחמות חול, בחפירת בורות, בשכיבה על הגחון במים הרדודים, שם הם מחפשים ומוצאים צדפים למאכל. בערב מתרכזים בכיכר העיר ונוסעים באופניים מסביב למזרקות ולדוכנים הצבעונים העמוסים סחורות צעקניות מסין. הדברים האמורים כאן מתייחסים לאזורים הכפריים של האי. מובן שבסיציליה קימות גם ערים גדולות ומודרניות יותר כמו פלרמו - Palermo וקטניה - Catania. או העיר מסינה Messina שגודלה בינוני ושמי שמבקר כדאי שיבקר גם בטאורמינה – Taormina, כפר דייגים לשעבר, על צלע הר, משוחזר ומתוייר לעילא ולעילא. ברחובותיו הצרים מצויים כיום בוטיקים של 'פראדה' 'דולצ'ה וגאבנה' וכהנה. למרות שקיימים בה גם מלונות עטורי כוכבים, סיציליה היא יעד פשוט לטיול. באשמת המאבקים הפוליטיים שלא מאפשרים לה להתקדם, מתאפשרת הצצה או אולי נכון יותר לומר, נגיעה במציאות שהתקיימה בעבר הלא רחוק גם במקומות אחרים בעולם. מציאות שכנראה לא תחזור, אורח חיים שאבד. טיול לשם, דווקא למקומות המבודדים יותר, ניסיון לחוות את אורחות החיים ולתרום כתיירים לכלכלת התושבים, נדמה כמתכון לטיול שאפשר לחזור ממנו רגועים שבעים ומרוצים.

בכל פעם שאני מדבר על הקרנבל של טֶרמיני אימֶרֶסֶה – הכפר שלי, השוכן במרחק שלושים ושלושה קילומטרים מפלרמו – מתעוררת בי כמיהה. כמיהה עם ניחוח נעורים, אל תקופה בה חייתי את חיי במחזוריות משולהבת, וחשתי את עצמי כמו אחד מאותם פתיתי נייר המועפים אל-על בקרנבל, כה קלים, כה ססגוניים מאמר אורח מאת: דריו זיזו - מאיטלית: שירלי פינצי לב אני נזכר בהנאה מרירה-מתוקה, מזוכיסטית קמעה (שכן הזיכרון הוא תמיד הנאה מזוכיסטית), באותו יום בתקופת התיכון התוססת, מָרְטֶדי גראסוֹ, יום שלישי השמן, היום האחרון לפני הקוָורֶזימָה, תענית הארבעים (שמתחילה ביום רביעי של האֶפֶר, שנקרא כך בגלל האפר שמורחים על הראש כאות חרטה), תקופה שהפולחן הקתולי מצווה להתנהל בה בסגפנות, הרחוקה מאוד מהנהנתנות של הימים שלפניה. באותם זמנים נהגנו לצפות ממרפסת ביתו של אחד מאיתנו (כל שנה מבית אחר) בתהלוכת עגלות הנושא של הקרנבל, שעל בנייתן טרחו במשך חודשים צוותים מיומנים; היו עליהן בובות מגוחכות מעיסת נייר של דמויות מפורסמות (פוליטיקאים היו אחת המטרות המועדפות) והצוות המנצח זכה בפרס כספי. צפינו בתהלוכות האלה כמהופנטים. את האירוע ליוו הערותיהם של אחינו הגדולים שהעמידו פני מומחים (הם הסתכלו עלינו תמיד מלמעלה, בגבות מורמות) – מומחים בענייני נשים, לימודים, ולמעשה בכול, ואילו אנחנו, הגברברים הצעירים, הבטנו בפה פעור בתהלוכה וברקדניות הברזילאיות שרכבו על עגלות התהלוכה והתפתלו כמו שייקר, מרטיטות את הישבנים העסיסיים שלהן על המשאיות שמהן נזרקו סוכריות וסלילי נייר ססגוניים. הן נדמו לנו כבאקכות שרוח האל חדרה לגופן, ולא היה לנו אכפת מאותם קולות מרננים שרמזו שלא היו אלה בדיוק באקכות וגם לא רקדניות מברזיל, אלא טרנסווסטיטים משכונות מפוקפקות בפלרמו. לנו זה לא שינה הרבה – אלו היו החלומות הארוטיים שלנו, עטופים בקומץ נוצות ופייטים, אקזוטיים ובהישג יד. בבוקר זכינו כבר לביקור של הנוֹנוֹ והנוֹנָה של הקרנבל (הסבא והסבתא של האירוע – סמלי פוריות ודמותו האנושית של הקרנבל עצמו). הם הגיעו במכונית מהודרת עם גג נפתח (וליווי משטרתי), מנופפים ומברכים את האנשים במרץ כה רב עד שנדמה היה שהם האפיפיור בכבודו ובעצמו. זהותו של הצמד-חמד הזה נשמרה תמיד בסוד (אף כי מידי שנה התרוצצו שמועות, שמעולם לא הוכחו, שהשניים היו מהשירות החשאי). הם עטו תמיד מסכות ענקיות: שני ראשים העשויים עיסת נייר, שנוצרו לראשונה בשנת 1847 כשעריקים נפוליטניים נחתו בטרמני אימרסה, והביאו עמם את השובבות האופיינית להם. למעשה, המסכה של נונו דומה לגרסה הנפוליטנית של פולצ'ינלה. אותם עריקים הם אלו שיזמו את חגיגות הקרנבל בעיר, לאחר שהשתקעו ברחוב שמאז כונה "נפוליטי", כלומר של הנפוליטנים, ובמקריות מוזרה נמצא במרחק זריקת אבן מביתי. נוֹנוֹ ונוֹנָה (על אף השם גם הסבתא גולמה על ידי גבר), לבשו תלבושות עתיקות ומפוארות ורקומות זהב, ונראו כזוג אצילים מתקופה לא מוגדרת, אם כי אצילות לא הייתה בהכרח התכונה המאפיינת אותם, והשניים מעולם לא היססו להפנות תנועה מגונה לעבר איזה פרחח שחרץ לעברם לשון. אבל כפי שנהוג לומר במחוזותינו – כל בדיחה ראויה בקרנבל, וראויות היו גם כמה בדיחות שלא היו בדיחות כלל וכלל, מעשי קונדס שהיו למעשה מעשי קלגס, כאשר בריונים מילאו אלת פלסטיק בחול והחטיפו מכות שלא נעים במיוחד לספוג, פרצו בצחוק פרוע, והפכו את רגעי השמחה הטבעית והקלילה לאירועים מסוכנים ומתוחים. מבעיתים במיוחד היו אלו שהתחפשו לדמויות מהרומן "בֶּאָטי פָּאוּלי" (רומן מתחילת המאה העשרים מאת הסופר סיצילאני לואיג'י נטולי), בגלימות ארוכות ומצנפות מחודדות המסתירות את הפנים, והנחיתו עליך מהלומות אלות שנועדו להישאר בזיכרונך עד סוף השנה. מטרד רציני נוסף עלול היה להגיע מכיוון רובי הנשיפה הטעונים בגרגרי חומוס, שעועית או אבנים קטנטנות. אך המזיקות ביותר היו ה"פּוּצוֹלינות" למיניהן: בקבוקון מלא בנוזל צהוב שעם פתיחתו הפיץ סירחון של ביצים רקובות. והיו כמובן גם חפיסת סיגריות צעצוע שאם ניסית לשלוף ממנה סיגריה הקפיץ המחובר אליה היה פוגע באצבעותיך, וטבעת הפלסטיק שהתיזה מים ודבק, מסוג הדבק שהיינו מניחים כילדים על הכיסא של המורים, שהתיישבו ונדבקו ופרצו מיד באיומים קולניים ואיימו להשעות את האחראיים מבית הספר, וכל זאת על רקע קול צחוקם החנוק של התלמידים. עם הזמן אבדו כמה ממסורות הקרנבל בדרך, ונעלמו מחיינו כמו חבר ותיק שיום אחד הפסקת לפגוש, בלי לדעת אפילו למה. זה לדוגמה היה גורלה של קריאת הצוואה המסורתית על ידי הנונו בסוף הקרנבל, צוואה בה הוריש בגיל וצהלה את עיזבונותיהם של אישים מקומיים מפורסמים. אותם ידוענים מקומיים לא רק שלא נעלבו, אלא להיפך – פניהם נפלו אם הם לא הוזכרו בה, בדומה לפוליטיקאים ששמחים לעמוד במוקד המופע של קומיקאים וחקיינים, כי הדבר מעיד על הפופולאריות שלהם. אך המסורת הזאת נעלמה, כאמור, ואת מקומה תפס מופע זיקוקים. ג'וזפה פטירי, אתנולוג של טרמיטנו, היה מבקר חד-עין של הפולקלור הסיציליאני, ועבודתו היא אבן יסוד עבור מי שרוצה להכיר את ההיסטוריה של קרנבל טרמיטנו. הוא כתב את הספר "מנהגים, אמונות ודעות קדומות של העם הסיציליאני”, שזכה להערכה בזכות מלאכת הניפוי המדוקדקת שביצע, בה הפריד בין האמת וההיסטוריה לאגדות והשמועות שלא התבססו על מחקר קפדני. דמותו של פטירי, שיש בכפר גם רחוב על שמו, זוכה להערכה רבה בין היתר גם בזכות אחת מצֶאֱצָאִיּוֹתָיו, וילמה פטירי, הפעילה מאוד בהפצת פועלו של האינטלקטואל. אם תרצו ללמוד עוד על מסורות הקרנבל, אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו. בכל פעם שאני נזכר בקרנבלים של נעוריי, עולה תמיד לנגד עיני אותה תמונה אחרונה – מטאטאי הרחובות שסילקו בבוקר המחרת את פתיתי הנייר מהרחובות, העלימו כל זכר לחגיגה הפרועה, והחזירו את הכפר לקדמותו. אז הייתה נוחתת עלי מלנכוליה כבדה, אותה מלנכוליה שמלווה כיום את זיכרון הקרנבל שאני נושא בתוכי. לעולם לא יהיה שוב טעם להתחפש לשריף, לזורו, לאינדיאני, לבאטמן או ספיידרמן (בבגדים שכיום קטנים עלי), כדי להיראות צעיר מכפי שאני. ונדמה שכולם שקועים בשיחות רק על הפסטיבל של האתמול ועל ההיסטוריה של הקרנבל, ולא על ההווה. היום, כשהחגיגה נראית יותר ויותר כמו תענית, אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, הקרנבל של ילדותי. הוא נראה יותר ויותר כמו אחד מאותם זיכרונות על סף ארץ החלומות.

אם יש סטריאוטיפ מעוות שמרטינה סקיירה היתה רוצה למחוק מהלקסיקון, זה הסטריאוטיפ שכל הסיציליאנים הם מאפיונרים. במכתב קצר ואישי היא מתארת את המצב מנקודת מבטה, ומספרת כיצד חווים צעירי האי את המאבק המתמשך במאפיה היי כולם, זו שוב אני, מרטינה מסיציליה. במאמרים הקודמים דיברנו על כמה מהאתרים היפים ביותר באי שלי, אבל הפעם הייתי רוצה לדבר איתכם על נושא קצת אחר, שקרוב מאד לליבי. נושא רגיש וקשה עבור כל הסיציליאנים. חשוב לי להפריך מיתוס, מיתוס נורא שכבר עשרות שנים פוגע בנו ומפלה אותנו לרעה: מיתוס המאפיה. אין לכם מושג כמה פעמים יצא לי להציג את עצמי בפני אנשים, וברגע ששואלים אותי מאיפה אני ואני עונה: "פלרמו" הם מיד מחייכים ואומרים "Minchia Mafiosa Sei" (כלומר "אההה, אז את מאפיונרית", בניב סיצילאני). חשוב לי להפריך אחת ולתמיד את המיתוס המעוות הזה שכל הסיציליאנים הם מאפיונרים. זה בכלל לא ככה, והנזק שגרמה המאפיה נגרם בראש ובראשונה לתושבי סיציליה. אספר לכם אנקדוטה קטנה: יום אחד, בקיץ 1992, קצת אחרי שאחותי נולדה, אמי ישבה בבית הכפר שלנו (למשפחות רבות באיטליה יש בית נופש קטן באזור הכפרי, בנוסף לבית הראשי בעיר) עם אחותי התינוקת בין זרועותיה, וצפתה בטלוויזיה. לפתע היא שמעה רעש אדיר שהרעיד את הקירות. כמה רגעים לאחר מכן נקטעו התוכניות והחל משדר מיוחד, וכך אמי גילתה מה קרה – חודשיים בלבד אחרי שנרצח השופט פאלקונה (תיכף נדבר עליו) פיצוץ חדש הרעיד את מרכז העיר פלרמו . הפיצוץ הנוראי, שהיה כל כך עצום עד שההדים שלו הרעידו את בית הכפר שלנו שנמצא במרחק קילומטרים מהעיר עצמה, נודע בהמשך כ"פיגוע ברחוב ד'אמליו" – הטבח שבו נרצח השופט וחוקר המאפיה פאולו בורסלינו. כבר בבית הספר היסודי, כשמלמדים אותנו על הדברים החשובים ביותר בסיציליה, המורים אומרים לנו שהרשימה הזאת כוללת לא רק ערים חשובות או אתרים היסטוריים אלא גם אנשים אמיצים כמו השופטים וחוקרי המאפיה ג'ובאני פאלקונה (Giovanni Falcone) ופאולו בורסלינו (Paolo Borselino), פעילים חברתיים כמו ג'וזפה (פפינו) אימפסטטו (Giuseppe Impastato), פוליטקאים כמו פיירסנטי מטארלה (Piersanti Mattarella), ואנשי דת כמו האב ג'וזפה פוליסי, המכונה "3P" (Padre Pino Puglisi). ציינתי כאן רק כמה מהשמות הידועים ביותר של המתנגדים למאפיה, אבל עליכם לדעת שהרשימה המלאה היא ארוכה מאד. אין לכם מושג כמה שמות נוספים הייתי יכולה להמשיך ולמנות בפניכם. הקורבן שהאנשים האלה הקריבו הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של האי, וכבר בבית הספר היסודי מלמדים אותנו בסיציליה על המאבקים שהאנשים האלה ניהלו, ועל המצבים הקשים, המכוערים, והבלתי אפשריים שמולם הם ניצבו. אני זוכרת את השיעורים האלה, אבל אני גם זוכרת שמכיוון שהייתי רק ילדה, מכיוון שכולנו היינו צעירים מאד, לא באמת הבנו את משמעות הדברים. התייחסנו להרצאות האלה כאל משחק. רק בהמשך הבנו. אני עדיין זוכרת את אחד הסרטים הראשונים שלקחו אותנו לראות בקולנוע: I Cento Passi ("מאה הצעדים") סרט שיצא בשנת 2000 ועסק בפפינו אימפסטטו, בחור צעיר שהקדיש את חייו מלחמה במאפיה וייסד בשנת 1977 עם קבוצת חברים תחנת רדיו, Radio Aut. אני זוכרת עדיין את אחד המשפטים שהוא צעק באומץ: "אני רוצה לכתוב שהמאפיה היא הר של חרא!", וכמובן שהוא צדק. פפינו אימפסטטו נולד למשפחה עם קשרים למאפיה, והתנער ממנה ובעיקר מאביו שעבד בשירות הבוס המקומי. פפינו נרצח ב-9 במאי 1978 בהוראתו של הבוס גאטאנו באגלמנטי (Gaetano Badalmenti), שגר במרחק 100 צעדים בלבד ממנו (ומכאן גם שם הסרט). גם היום הסרט הזה מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש, ואם תצליחו למצוא עותק, אני ממליצה לכם לצפות בו. המורים שלנו לא הסתפקו בלהקרין לנו סרטים – הם לקחו אותנו להשתתף בהפגנות ועצרות ואירועי מחאה לזכרם של אנשים דגולים, האמיצים ביותר, אלה שנרצחו על ידי המאפיה משום שלא הסכימו לשתוק ולהרכין ראש. רק כשגדלתי קצת, והגעתי לחטיבת הביניים, התחלתי להבין את משמעות האירועים האלה, את החשיבות שלהם. מידי שנה ב-23.5 מציינים בסיציליה את "יום החוק", על מנת לזכור את הקורבן שהקריבו ג'ובאני פאלקונה ופאולו בורסלינו. לרגל היום הזה נערך מסע של ממש, מסע החוק: ספינה יוצאת מהנמל בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia) שבמחוז לאציו, ושטה עד לפלרמו. הספינה מלאה עד אפס מקום בתלמידים שמשתתפים באירוע הזה, שמטרתו לזכור את קורבנות המאפיה. התלמידים האלה, ביחד עם תושבי סיציליה, מארגנים שתי תהלוכות: אחת שיוצאת מוויה ד'אמליו (via d’Amelio), המקום שבו נרצח בורסלינו, ואחת מאולם בית המשפט הידוע בכינוי "אולם הבונקר" (aula Bunker), שבו נערך המשפט הענק (il maxiprocesso) שנערך נגד הקוזה נוסטרה (Cosa Nostra) – רגע השיא במאבק שניהלו פאלקונה ובורסלינו נגד המאפיה בפאלרמו, שבמהלכו הורשעו 365 מאפיונרים בשנת 1992. הטבח בוויה ד'אמליו התרחש ב-19 ביולי 1992, וגבה את חייהם של שישה בני אדם – השופט פאולו בורסלינו וחמשת השוטרים שאיבטחו אותו: אגוסטינו קטאלאנו, עמנואלה לוי (האישה הראשונה שצורפה אי פעם למערך האבטחה של השופטים), וינצ'נצו לי מולי, ואלטר אדי קוזינה, וקלאודיו טראינה. בנוסף, 24 איש נפצעו. שתי תהלוכות המחאה והזיכרון נפגשות ומתאחדות מתחת לעץ של בורסלינו, ושם נציגים שונים נושאים נאומים לזכרם של הגברים והנשים שאיבדו את חייהם בגלל המאפיה. בשעה 17:56, השעה שבה נרצח השופט, עומדים כולם בשקט לדקת דומייה. אירוע חשוב נוסף הוא יום השנה לציון הטבח בקאפאצ'י (la strage di Capaci), שבו נרצח השופט ג'ובאני פאלקונה, אישתו פרנצ'סקה מורווילו (Francesca Morvillo, שופטת גם היא), והשוטרים ויטו סקיפאני, רוקו דיצ'ילו ואנטוניו מונטינארו. 23 אזרחים נוספים נפצעו כתוצאה מהפצצה שהפעילו שני מאפיונרים שהתמקמו על גבעה מול הכביש המהיר, וחיכו לרגע המדויק שבו יוכלו לפגוע בשופט שניסה לעצור את פעילותם. הטבח בקאפאצ'י התרחש ב-23 במאי 1992, בעיירת החוף קאפאצ'י, לא רחוק משדה התעופה של פארלמו (שנקרא כיום על שם שני השופטים – פאלקונה ובורסלינו). מדי שנה, ביום השנה למותם, נערך אירוע זיכרון על הכביש המהיר מתחת לאנדרטה שהוקמה לזכרם. כל מי שנוסע על הכביש הזה יכול לראות שעל הגבעה ניצב מבנה לבן שעליו כתבו באותיות ענקיות: NO MAFIA. שרידי המכוניות שהתפוצצו מוצגים כיום ברומא, בבית הספר לשוטרים שבעיר הבירה. הפגישה בשופטים הסעירה את סיציליה. בעקבות מעשי הטבח האלה נולדו עמותות שונות שמטרתן להילחם בפשע המאורגן ולקדם תרבות חוקית, אנטי-מאפיונרית, ברחבי האי. אחת מהעמותות הידועות ביותר היא זו שהוקמה על ידי מריה פלקונה, אחותו של ג'ובאני פאלקונה. עמותות מפורסמות נוספות הן ליברה (Libera) שפועלת לשחרר שטחים חקלאיים מידי המאפייה, ואדיופיצו (Addiopizzo, כלומר – "להתראות שוחד", שמנסה להילחם בתופעת דמי החסות שסיציליאנים רבים נאלצים לשלם). סיציליאנים רבים לא מוכנים לשתוק יותר. בימים אלה, בזמן שהתיישבתי לכתוב את המאמר הזה, שמעה איטליה כולה בשורה חשובה – לאחר שהעביר כשלושים שנים במנוסה, נעצר המבוקש מספר אחת באיטליה: המאפיונר מתאו מסינה דנארו (Matteo Messina Denaro), שרצח רבים ומילא תפקיד מרכזי גם ברציחתם של השופטים פאלקונה ובורסלינו. המעצר של מתאו מסינה דנארו היה ניצחון עבורנו, האזרחים, והפסד עבורם, עבור המאפיה. אבל למרבה הצער המלחמה רחוקה מלהסתיים. ביום שבו נתפס מסינה דנארו הניח נער צעיר פתק על קברו של ג'ובאני פאלקונה, ועליו נכתב "עשינו את זה, ג'ובאני... אחרי 30 שנה!" לא במקרה הבחור הזה בחר להשתמש במילה "עשינו", משום שגם אם אתה לא משתייך לכוחות הביטחון, גם אם את לא שופטת חוקרת שנאבקת במאפיה, אנחנו הסיציליאנים מרגישים שכולנו קצת פאלקונה ובורסלינו. פאלקונה נהג לומר משפט, מעין מוטו שייצג אותו והיום משמש השראה לסיצילאנים רבים: "האנשים חולפים, הרעיונות נשארים. נשארים הערכים שלהם, שימשיכו להלך בעזרת רגליהם של אנשים אחרים". ועם המשפט הזה הייתי רוצה לסיים, ולומר לכם שלמרות הסטריאוטיפים, סיציליה איננה רק מאפיה. המאפיה היא סרטן שבו אנחנו צריכים להמשיך להילחם, אבל סיציליה איננה המאפיה, ובוודאי שאי אפשר לצמצם את כל הזהות של האי המדהים הזה למילה עלובה אחת. סיציליה היא שמש, היא ים, היא אוכל, היא שמחת חיים ותרבות ואתרים יפהפיים, והיא גם פאלקונה ובורסלינו. סיציליה היא כל הנשים והגברים שנלחמו וממשיכים להילחם ללא הפסקה בפשע המאורגן. זו הסיציליה האמיתית.