פרולוג למפגש קיצי עם רנסנס איטלקי, טקסט שנכתב לקראת ביקור ממשמש ובא בפירנצה המיתולוגית. האם יתכן שכדי לחוות יצירת אמנות במציאות, מוטב להכיר גם את הרפרודוקציה? ביולי הקרוב אטוס לפירנצה. זוהי הזדמנות להרהר על ההבדל בין אמנות גדולה כפי שהיא נחשבת ונחווית ממרחק, ברפרודוקציות, כמיתוס, לבין החוויה פנים אל פנים. יצירות האמנות בפירנצה (דוד של מיכלאנג'לו, הבוטיצ'לים, הונוס מאורבינו של טיציאן ועוד) הן מהמפורסמות בעולם. יצירות שסובלות ממש מהמיתולוגיזציה שאופפת אותן, לעיתים מסתירה אותן. ​ כל שנה בקיץ נערכים בבית החולים סנטה מריה נוּאוֹבה במרכז העיר להיסטרית תיירים, לעשרות מאושפזים המגיעים כשהם סובלים ממה שמכונה "סינדרום סטנדאל". הסינדרום, על שם הנובליסט הצרפתי שהסתחרר עד פיק ברכיים מול היופי והשגב באופיצי, מכה בתיירים שאינם מצוידים באורך הנשימה הדרוש להתמודדות עם האמנות, או אולי על רקע התייבשות וג'ט לג אם נהיה ריאליסטיים, או הקושי ליישב את מציאות החוויה עם המיתוס שבראשיהם בדומה לסינדרום ירושלים, אם נבחר בנקודת מבט פסיכולוגית. או, אם נרשה לעצמנו מידה של רומנטיקה, הם אינם חסינים וצינים לחלוטין וברגישותם הטבעית חשופים למלוא כוחה של האמנות הגדולה. המילה אמנות נשחקה בעשורים האחרונים עד עפר. שף שמקפיץ חצילים בשמן מדבר על אמנות הבישול וחנות רהיטים ופיצ'פקס בקניון נקראת גלריה לאמנות ועיצוב. גם בעולם האמנות עצמו ישנה מאז מרסל דושאן, רתיעה מאמנות "אמנותית" מדי. הציור והפיסול נתפסים כמדיומים גוססים או מתים. אמנים אחדים, כך נדמה, חשים רגשי נחיתות מול הפוליטיקאים והאקדמאים ומייצרים אמירות פוליטיות ואקדמיות תחת ביטויים אסתטיים לתכנים נפשיים ואמנותיים. וזה המקרה הטוב, במקרה הרע הללו –כך נדמה- חשים רגשי נחיתות אל מול התרבות הפופולרית, הסחורה והפרסומת ומחקים אותן כקופי קרקס מסורסים. עבור האדם הממוצע כל אלו הם שימושים נלוזים במילה אמנות. עבור רוב האנשים כשמדברים על אמנות בא' רבתי הכוונה היא לרנסנס האיטלקי. אם נערוך שאלון ברחוב ונבקש מאנשים למנות יצירות מופת שהם מכירים מתולדות האמנות, יש להניח שנשמע על המונה ליזה ועל דוד. אין בכוונתי, לא בטקסט הזה, לתקן ולחנך את בעלי החנויות או האזרחים הממוצעים, אלא להפך, לבקש ולהצביע, בקצרה ובשפה בהירה ככל הניתן, על הסיבות לכך שהאינטואיציה הזו, שאמנות משמעותה בעיקר הרנסנס הפלורנטיני אינה כה מופרכת, אך יש בה יסוד שעשוי להיות מזיק וצריך להיות מודעים לו. ​ האינטואיציה הזו אינה מופרכת כיוון שהרנסנס האיטלקי הוא האתר בו נולד האמן הסלבריטאי, הכוכב, איש הרוח, האינטלקטואל. הרנסנס האיטלקי הוא אולי המקום המובהק ביותר שבו ניתן לראות את ההיפרדות של האמנות מאובייקטים של נוי ופולחן והפיכתה לדיסקורס אוטונומי. שדה שיח עצמאי, כזה שניתן לכתוב את תולדותיו. לא ייפלא אם כן שאבי הכתיבה התולדות אמנותית יהיה ג'ורג'יו וזארי, ידידו של מיכלאנג'לו. כפי שלמדנו מההיסטוריון והפילוסוף הגרמני האנס בלטינג בספרו, Likeness and presence - a history of the image before the era of art תהליך זה של היפרדות האמנות מאותו אובייקט היה כרוח באובדן כוחו המיסטי (המריה הבוכה הפסל המדמם, האובייקט הקדוש בעל סגולות הריפוי וכו') ובמקורו המיסטי (צויר על ידי קדוש, נוצר מעצמו, התכריכים של ישו בטורינו המטפחת של ורוניקה וכו')-וכניסתו להיסטוריה: אתה יודע את מקורו – רפאל צייר אותו- ולכן לא יכול לייחס לו קדושה. ​ מי שהיה ער לכך בחדות ומאות שנים לפני בלטינג, הוא המטיף הפיורנטיני פרה סאוונארולה שראה לנגד עיניו כיצד האנשים בכנסיה מביטים במריה עולה השמימה ובמקום לומר איזו מריה זו הם אומרים "איזה בוטיצ'לי זה!" כלומר לידתה של יצירת האמנות הייתה חלק מהתפכחות כוללת בייחס לאובייקטים מיסטיים וקסומים. עד כאן בנוגע לאינטואיציה המוצדקת המזהה את הרנסנס האיטלקי עם המילה אמנות. מכאן, רק ההערה הקטנה הזו, שבאמצעותה נסגור מעגל, עם הפער בין החוויה מרחוק לסינדרום סטנדאל: האופן הראוי, הנכון לחוות יצירות אמנות הוא גם וגם. גם מרחוק, באמצעות רפרודוקציות, וגם בהשתזפות פיזית מהילתן במקור. לא לחינם נכתבו כמה מהטקסטים המפורסמים ביותר על אמנות כשלנגד הכותב אין אלא רפרודוקציות, (מן המפורסמות שפנופסקי כתב כמעט מבלי לצאת את משרדו ושפרויד הזמין במיוחד צילומי תקריב מפורטים של "משה" כשהתיישב לכתוב על פסלו של מיכלאנג'לו), שכן, אל מול היצירות עצמן אנו נוטים להיות מסונוורים, אנחנו מקבלים אותן בכוליותן, בהקשרן, אנחנו כתלמיד חטיבת ביניים ביישן העומד מול מלכת הכיתה, בקרת המציאות שלו נמוכה למדי. ואילו בהביטנו ביצירות ברפרודוקציות, בתמונות תקריב, מוקטנות, דהויות מוקפות בטקסט אנו משולים לרופא המכיר את מטופלו רק דרך עיון בתיקו הרפואי- מבלי שפגש בו מעולם. שתי החוויות משלימות אם כן זו את זו. כיוון שכבר השוויתי בין יצירות אמנות לאהובת נעורים ולפציינט של רופא, אסיים בהשוואה אחרונה, יצירת האמנות דומה גם לכספומט. עליך להתכונן מראש, דרך הרפרודוקציות והקראה העיונית כדי שיהיה לך הכרטיס והקוד כדי למשוך את ההון הרוחני שהופקד בה על ידי האמן, אבל עליך לעמוד מולה כדי לבצע משיכה.

25 באפריל הוא יום חג חשוב באיטליה. אם תשאלו את האיטלקי הממוצע מה קרה ב 25 באפריל? באיזו שנה זה קרה? מה המשמעות של החג? או מה ההבדל בין ה- 25 באפריל ל 2 - ביוני (יום הרפובליקה) תקבלו תשובות שונות, לא מאוד החלטיות וכמה ״בוווו״ ("לא יודע" בסלנג איטלקי). אז הנה שיעור היסטוריה בפסקה קצרה: מאמר דעה מאת: עמית מורבצ'יק 25 באפריל הוא ״יום השנה לשחרור איטליה״ או ״חג השחרור״ או ״יום השנה של ההתנגדות״ או כפי שהוא מכונה בפי כל ״25 באפריל״. ב - 25 באפריל 1945, הועד לשחרור לאומי של איטליה (CLNAI), הכריז על התקוממות כללית בכל השטחים שעדיין היו בשליטה נאצי-פשיסטית, הועד שלח את כל כוחות הפרטיזנים לתקוף מאחזים נאצים ופשיסטים ולכפות כניעה יום לפני כניסת כוחות הברית. במקביל, כשהוא לוקח לעצמו השלטון, גזר הועד באמצעות צווי חקיקה, עונש מוות על ראשי המפלגה הפאשיסטית כולל בניטו מוסולינו שהוצא להורג מול כיתת יורים כעבור שלושה ימים. ״Arrendersi o perire!״ ״להיכנע או למות!״ הייתה סיסמת הפרטיזנים באותם ימים. השיחרור הסתיים רשמית ב-3 במאי 1945 ואתו גם שלטון הפשיסטים ברפובליקה הסוציאליסטית של איטליה. כשנה לאחר מכן, במהלך ה-2 וה-3 ביוני 1946, החליטו אזרחי איטליה באמצעות משאל עם על סיום המונרכיה. (לכבוד החלטתם חוגגים כיום את "יום הרפובליקה") המלך ומשפחתו גורשו והרפובליקה האיטלקית המוכרת לנו כיום, נולדה. חוקתה נחתמה ב-1 בינואר 1948. ומה איכפת לי ? למה 25 באפריל חשוב לי? כי הערכים של ההתנגדות וההתקוממות נגד שלטון מסוכן הם ערכים נעלים שאני רוצה לחיות על פיהם וללמד את גם את ילדי לחיות על פיהם. אז במשך שנים צעדתי, עם הילדים, עם חברים, עם זרים, עם דגלים שלא את כולם אני מכיר. ככה פעם בשנה, נפגשים ליד המוזאון לטבע וצועדים עד לדואומו. שרים, חוגגים ומרגישים חלק ממשהו חשוב וגדול יותר. כבר 3 שנים שאני לא צועד ב-25 באפריל במילאנו. יום חשוב בשבילי, חשוב בהיסטוריה של איטליה, של אירופה, של האנושות. סיפור של התנגדות, חוסן ועמידות, ערכים והקרבה. הצד האנושי של העם, בעצם של עמים, שאומר ״לא עוד!״ שנלחם לשינוי. אני מרגיש שהחג נחטף לי, אני לא יכול לחגוג אותו יותר, לקחו לי אותו וניצלו לי אותו. כולם! ככל שאני קורא מאמרים ודעות אני מתרחק יותר ויותר. כאמור לפני 3 שנים השתתפתי בגאווה במצעד. אבל אז כשהגענו לרחובות סאן בבילה בסמוך לדואומו נתקלנו בהפגנת נגד של פרו-פלסטינים עם כיתובים ותמונות מזעזעות שהיו לדעתי לחלוטין מחוץ להקשר. למה מחוץ להקשר? כי הפגנת הנגד מחתה על ההשתתפות של הבריגדה היהודית במצעד, כי ״ציוני״ = ״נאצי״ = ״רוצח ילדים״. מה אני אמור להגיד? אני שאני יהודי וישראלי; אני שתומך בזכויות האדם באשר הוא, כולל פלסטינים; אני שמדבר נגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות; שאני גאה בסבתא שלי שבמלחמת העולם השנייה הייתה פרטיזנית. מה אני אמור להגיד? במהלך אחר הצהרים של ה-25 באפריל 2015 למדתי שיעור חשוב. למדתי שאין שחור או לבן. רבים ניסו ללמד אותי את זה גם לפני כן, אבל יש משהו מאוד נוח בלבחור צד וללכת איתו את כל הדרך. הקיצוניות היא בחירה קלה: קח לך דגל, שנן את הסלוגנים וזהו. לאחר אותו זמן, אותו אחר הצהרים של ה- 25 באפריל 2015 לא היה לי עוד דגל ושוב לא חזרתי לשם. בעיתונים אני קורא האשמות נגד הפרו-פלסטינים כי ברגוטי כאן וברגוטי שם, כי המופטי של ירושלים, כי הבי.די.אס. מצד שני נאמרים גם דברים נגד התוקפנות הציונית מול הפלסטינים, הדיכוי וכו׳. ולעצמי אני חושב שאף אחד לא מבין שהבריגדה היהודית של 1945 לא קשורה ל"צוק איתן". מה, אף אחד לא הבין כלום? 25 באפריל הוא חג השחרור של איטליה משלטון הנאצי-פשיסטים. נקודה. לא יום שבו נזכרים בעמים שעדיין לא משוחררים, כמו הפלסטינים למשל. סלחו לי חוטפי חגים לאומים, אני זוכר את העמים הלא משוחררים כל יום. מבלי לציין עם אחד לדוגמא. ממורמר אני חולף ליד המרכזים של התנועות הסוציאליות ורואה כרזות המזמינות להפגנת הנגד מטעם החזית לשחרור פלסטין, אני מבין שבשבילי ה-25 באפריל הפך ליום אבל על מותו של חג השחרור.

מה עושה ישראלי שחי בניכר כשמגיעה קבוצה ישראלית למשחק נגד קבוצה מקומית? ברור שהתשובה היא ״תלוי״ (dipende). מכבי תל אביב (להלן קבוצת הילדות) מתארחת הערב כאן במילאנו במגרשה הביתי של קבוצת הכדורסל המקומית אולימפיה (להלן קבוצת המהגר) במסגרת ליגת היורוליג מאת: עמית מורבצ'יק עריכה: ליבי לשם כבר כמה שבועות שאני מנסה להתחמק משאלות קשות ושכנעתי את עצמי פשוט ללכת לראות משחק טוב וליהנות ממנו אבל מהבוקר אני מסתובב עם עקצוץ קל ברגל שמאל ומחשבה שלא נותנת לי מנוח, כי לצפות במשחק בלי לבחור קבוצה זה פשוט לא אותו הדבר. המתח, ההתרגשות, הבכי, השמחה, ההרגשה שאתה חלק מקבוצה, חלק ממשהו שהוא יותר גדול ממך, כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה. אין תיקו בכדורסל, קבוצה אחת חייבת לנצח והשנייה להפסיד. בפעם האחרונה שהלכתי לראות משחק בעיר, הושפלנו והובסנו (גוף ראשון רבים כמובן), הבן שלי היה עם דמעות בעיניים ואמר דברים לא יפים על השופט ואני הרגשתי גאווה שהוא לוקח ללב. אז אולי הפעם כדאי לבחור את הקבוצה המנצחת, סוג של חוויה מתקנת. אבל איך יודעים איזו קבוצה אמורה לנצח? אומרים שקבוצה לא בוחרים, באיטלקית אומרים "הקבוצה של הלב" (la squadra del cuore) ואיתה הולכים באש ובמים אז איפה הלב שלי נמצא? אני ישראלי, מתל אביב (בערך), התרגשתי עם מכבי כשייצגה אותנו באירופה, אז הלב שלי צריך להיות עם מכבי, לא? אבל מכבי זה לא נבחרת ישראל, ממש לא, כמעט ואין בה שחקנים ישראלים, זה מועדון חשוב שמשחק באירופה, לא ממש ייצוגי. חוץ מזה, מה זה אירוויזיון? בלי נאמנות אין דוז פואה? בתור ישראלי יש לי זכות מלאה אפילו לשנוא את מכבי תל אביב. הבן שלי מילאנזי, גם אני מרגיש מילאנזי, אז הלב שלי צריך להיות עם אולימפיה, לא? כן אבל… מועדון הכדורסל של ארמני הוא נושא אהוב לביקורת, מה גם שהשנה הם משחקים לא משהו בכלל. מי שלא קופץ צהוב? המון שאלות עולות לי, אני לא בטוח אם הן קשורות לכדורסל או לפוליטיקה: ללכת עם הרוב? לתמוך במיעוט? להצטרף לחזקים? לעודד את החלשים? עניי עירי קודמים? מי היא עירי אבל? על מרכיבי זהות כבר דיברנו? ההיסטוריה האיטלקית מלמדת אותנו בין שאר הדברים שאפשר ורצוי להחליף צד כשאתה רואה שהם הולכים להפסיד במלחמה, כמו שעשתה המדינה בשתי מלחמות העולם. אז אפשר ללכת עם חולצה אדומה ועוד אחת צהובה בתיק ואם רואים שמכבי תל אביב הולכת לנצח אז להחליף מהר חולצה? למה לא? גם לנו מותר לנצח, haven't the Jewish people suffered enough? אז בקיצור, פורצה אולימפיה יאללה מכבי! כי לדרבי חוקים משלו.

באיטליה הושקו לאחרונה שני פרוייקטים אשר החזירו לשימוש את הרכבות מן הזמנים הישנים. הפרוייקט הראשון מציע נסיעה בקווי רפאים שהוקמו לתחייה תוך צפייה בנופי איטליה בקצב האיטי שאבד מזמן. הפרוייקט השני מציע ארוחת ערב תוך כדי נסיעה בחשמלית משנות העשרים ברחבי העיר רומא. Timeless railways הפרוייקט הנקרא Timeless railways . ובו מסלולים נהדרים העוברים דרך מחוזות טוסקנה לומברדיה אברוצו וסיציליה מתאים לאלו הרוצים לחוות את איטליה באיטיות ברכבות של פעם משופצות ומשוחזרות המונעות במנועי דיזל וקיטור. הנה המסלולים: טוסקנה : במרכז איטליה בחבל טוסקנה הנה מסלול: Val D'Orica בו עוברים פסי הרכבת שנבנו בשנת 1872 המסלול עובר דרך ערים כמו סיינה וערים נוספות בסביבתה וכולל עצירות בשווקי אוכל ופסטיבלים שונים לפי האזור המחירים נעים בין 20-35 יורו לאדם למפת המסלול לומברדיה : בצפונה של איטליה בחבל לומברדיה, רכבת האגם, קיימים מספר מסלולים אחד היותר פופולאריים הוא מסלול היוצא ממילאנו ונוסע עד לאגם יזאו lago d'Iseo מסלול זה נבנה במאה ה-19 כאן ניתן להמשיך מעבר לאגם לערים כמו קרמונה פיאצנזה וטרנטו במסלול משולבים פסטיבלים ושווקים גם כן. מחירים בין 25-35 יורו למפת המסלול אברוצו : בחלקו הדרומי של מרכז איטליה, רכבת הפארק, רכבת זו אולי התיאטרלית ביותר והמסלול בה הוא הארוך ביותר, היא חוצה פארק לאומי יפיפה ועולה להרים לגובה של 1268 מטרים התחנה השניה בגובהה בכל איטליה. מחירים בין 30-35 יורו. למפת המסלול סיציליה : בדרום האי סיציליה, רכבת עמק המקדשים, רכבת זו תקח אתכם עד למקדשי היוונים העתיקים ששרדו בסיציליה ליד העיר Agrigento נופים מדהימים נשקפים מהחלון הן של הים והעמק ובו שאריות מקדשי היוונים. המחירים של מסלול זה נעים בין 20-30 יורו לאדם. למפת המסלול למעוניינים לנסוע ברכבת עתיקה באיטליה אנו ממליצים לבדוק את הזמנים והמסלולים באתר חברת הרכבות . ארוחת ערב ברומא בחשמלית (Tram) עתיקה בסרטו של וודי אלן ״חצות בפריז״ הגיבור הוא תסריטאי הוליוודי השואף להיות סופר ועוסק בכתיבת רומן. הוא מאוהב בפריז וחולם להתגורר בה. הוא הולך לאיבוד ברחובותיה ועולה על מונית נושנה אשר נוסעיה מזמינים אותו להצטרף אליהם למסיבה, במסיבה הוא מגלה שחזר בזמן ושמארחיו הם דמויות ספרותיות חשובות משנות העשרים כמו הסופר סקוט פיצ׳ג'רלד הפסנתרן קול פורטר ואחרים. ערב אחד הוא פוגש בארנסט המינגוויי שלוקח אותו לביתה של גרטרווד שטיין כדי שהיא תוכל לקרוא את כתב היד של ספרו. בטח כולנו היינו רוצים לחוות ולו לרגע מין חזרה בזמן שכזו. ברומא ניתן להתנסות במשהו דומה ולנסוע בעיר העתיקה בחשמלית משנות העשרים או החמישים לפי בחירה, תוך צפייה בנופיה של העיר כאשר בה בשעה תוגש ארוחת ערב ומדריך מוסמך יסביר על האתרים ההיסטוריים על פניהם תחלוף החשמלית. הארוחה אורכת כ-3 שעות ועלותה 60€ לאדם, זוהי דרך מקורית ורגועה לחוות את רומא. התפריט עשיר ומורכב מאנטי פסטי, מנה ראשונה, עיקרית וקינוח הארוחה מלווה ביינות אדומים ולבנים, בחלק מהנסיעות מנוגנת מוסיקה חיה. לפרטים מלאים לאתר החברה באיטלקית

הפוליטיקה האיטלקית היא עניין מסועף שבמסועפים, היא דינמית ביותר, במובן שממשלות קמות ונופלות בה חדשות לבקרים. וסטטית במובן, שהכוחות הרבים שפועלים בתוכה סותרים זה את זה ובפועל משתקים את הכלכלה ואת אורח החיים. בטקסט שלפניכם שעוסק במחשבות על ההתמודדות עם החיים המודרניים, מזדמנת הצצה גם אל ההיסטוריה הפוליטית של איטליה. מאת פארידה פיצולאטו - Paride Pizzolatto תרגום: מערכת באיטליה היום השביעי לאפריל 2013. לא. השביעי למאי. (קר, בגלל זה התבלבלתי בתאריך) ג'וליו אנדראוטי מת. הוא היה הפוליטקאי האיטלקי החשוב ביותר של המאה ה- 20, אחרי מוסוליני. הוא היה מנהיגם של ה – Dorotè, זרם במפלגת הנוצרים הדמוקרטים. ה"שמאלנים" ביותר. החברים הכי טובים של הותיקן. הוא היה "מוסוליני הדמוקרטי שלנו". למוסוליני היה פגם אחד גדול – הוא רצה להיות דיקטטור; את הבחירה המגוחכת הזו הוא חייב בעיקר לתקופה בה חי. בתקופה ההיא לגברים הייתה עדיין תחושה שהם מלאי כוח, שהעולם יכול להתקדם בזכותם ובזכות מאמציהם. ​ איכרים, בעלי מלאכה, תעשיינים, אנשי רוח, מדענים, פילוסופים וחוקרים. ממש כמו בימים היפים, ימי האימפריה הרומית. אנשים התעוררו לאחר אלף ושמונה מאות שנה מזריקת ההרדמה של הכנסיה הנוצרית, והרגישו לראשונה את הרצון למות בדרך אחרת. לא בציפייה לבוא המוות, כי אם בצעדה ישירה לקראתו. ועל ידי כך, באופן אבסורדי, לסבול פחות. או לא לסבול כלל. ​ כמו גבר שרוצה באישה ואונס אותה במקום לחזר אחריה. אלימות היא קלה. הרנסאס של האלימות הפשיסטית לא נמשך זמן רב. מלחמת העולם השניה, הוכיחה לעולם שחשיבותו של האדם איננה נמדדת בכוחו, או באומץ שהוא מפגין, באמונתו בצדק או בדבקותו באידאולוגיה. לא. מי שהאמין בעצמו, הפסיד במלחמה. במהלך המלחמה נשאלה לא פעם השאלה, האם המאמץ שווה את זה? וסופה שנגמרה בוויתור על הכל. על הכל. הלוחמים שבו הביתה כדי לנסות לחיות מחדש חיים של בני תרבות. עניין קשה. מדכא ומטורף אפילו. יש לצרוך סמים בשביל לחיות כך. ברוב המקרים הסם שבשימוש הוא: חינוך ל"מצוינות". במקרים הקשים, אלכוהול ושאר הסמים העשביים. חיים ללא מאבק הם חיים לא טבעיים. אנחנו כתרבות, לא מחשיבים קושי כמופע רצוי בחיינו, אבל האנושות תחייה טוב יותר כאשר העיקרון הזה יובן. מאבק או מלחמה אפשר לערוך באופנים רבים. לא בהכרח בשטף של רציחות ואלימות נגד אנשים. אפשר גם להחליט לגדל תפוחי אדמה בשדה ולטרוח קשות מידי יום. ככה חיו האנשים עד שהתחילו לייצר טרקטורים בקנה מידה תעשייתי. כלי המלחמה היו החרמש, המזמרה, את החפירה, והפטיש. ​ אלא שבינתיים, מתוך חוסר הבנה, השאיפה היא לחיות חיים על מי מנוחות. כאלו הם אנשי המחצית השניה של המאה העשרים: "די למאבקים. אנחנו רוצים לחיות חיים קלים" לדעתי עדיף למות ירויים מאשר לחיות חיים ארוכים וחסרי דאגות. ​ אני מוקף, מסביבי כולם שונאים קשיים. זו אופנה. זה וירוס. זה הכיוון שאליו "נוטה" האנושות. כמו לעשות סקס בלי אהבה, יש לזה אפקט אחר. מקבלים אורגזמות בלי להזיל דמעות. או כמו להאמין באלוהים שבעיניו כל מה שאתה עושה הוא טוב ונכון. אתה חופשי! אלוהים יסלח לך תמיד: די בכך שאתה תשאר אתה והוא ישאר הוא; כלומר, אתה אידיוט ולא יכול לעשות כלום בקשר לזה, והוא לא. הוא אלוהים ועל כן הוא צודק תמיד. תמיד. זו נקראת עליונות על טבעית, וזו הגרסה הנוצרית שלה. אנדראוטי רצה חיים ארוכים למפלגה שלו. ה –D.C, משמעות ראשי התיבות היא Democrazia Cristiana – "דמוקרטיה נוצרית" או Dio Can, "אלוהים הוא כלב". בלי לפגוע באף אחד מהצדדים. דמוקרטיה ונצרות הם שני רעיונות הפוכים ביסודם. האמת היא שאנדראוטי רצה להשאר בשלטון רק ואך ורק מפני שהוא אהב להיות שם. למעלה. בראש האומה. גבוה מעל כולם, נעלה. מבלי שהאחרים ירגישו שהוא מתאמץ, מבלי שהם ירגישו את המשקל שהוא נושא. אחד מיתרונותיו היה שהוא לא הצליח לעורר יותר מקנאה קלושה, כי איך אפשר לקנא קנאה של ממש בגיבן? באדם בעל איברים מעוותים? במיוחד כאשר מבינים מיד שבדבריו הוא לא מנסה להגיד שום דבר רציני, שום דבר חשוב, שום דבר שיכול לפגוע באף אחד, אפילו לא לדגדג. כלום! הוא היה שליט האפטיה הלוגית. לאנדראוטי היה רק כשרון אחד. להישאר במקום שבו הוא היה: ראש המפלגה החזקה ביותר באיטליה. הוא היה שם. כל השאר מתחתיו. ההישג הושג. כדמוקרט טוב, או אם לדייק, דמוקרט נוצרי טוב, הוא הבין שכדי לקבל כבוד מאנשים, כלומר, את הקול שלהם בבחירות, אל לו לעולם לעשות "מעשים רעים", או להיות בעל דימוי של מי שאחראי לטעויות. כאשר היה צורך לנקוט פעולות כאלה, אנדראוטי ידע איך לגלגל אותן אל פתחם של אחרים. ​ בראשית שנות השבעים, הבוחרים רצו הכל ומיד. הפוליטיקה (לא רק האיטלקית) נטתה לגישה הקינסייאנית של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. תאורית הכלכלה שלו התגבשה אחרי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אחד מעקרונותיו גרס כי על מנת להבטיח צמיחה יש צורך בהתערבות ממשלתית פעילה בשוק. למעשה "כלכלת החוב הלאומי". ממשלת CRAXI, ממשלת מיעוט של מפלגת Suciausta הייתה הממשלה הראשונה באיטליה שהדפיסה אגרות חוב ממשלתיות בשם B.O.T. במקום להדפיס עוד שטרות. בדרך זו למעשה ניקזו את חלק הארי של כספי האזרחים, אל האוצר הלאומי. זה היה תרגיל מלוכלך. האזרח שקנה 'אגרת חוב' מהממשלה סבר שעשה השקעה כלכלית נבונה, אך למעשה ממשלת איטליה השתמשה בכסף באופן שלא איפשר לה לחזיר אותו. וכך יצרו את החוב הלאומי האיטלקי, שהוא מהגבוהים בעולם. על אף שהחזיק מעמד כמעט שלוש שנים בשלטון, קראקסי הופל לבסוף בעזרת מפלגתו שלו ובעזרתו של שופט אחד. אך היה זה אנדראוטי שעזר לקראקסי להשיג את הכוח הפוליטי שאפשר לו להקים ממשלה מלכתחילה. למרות שלמפלגה הסוציאליסטית של קראקסי היו רק חמישה עשר אחוזים מהקולות ול-D.C ארבעים אחוזים. לכן על פי ההיסטוריה הרשמית, האשמה ב"חוב הלאומי" מונחת לנצח על כתפיו של קראקסי. קראקסי מת. ומפלגתו בוטלה על ידי בית המשפט בלחץ של ה – D.C. בדרך זו הצליחה ה- D.C לרצות את הבוחרים – לבזבז, לייצר, לצרוך, להנות מתחושה של שגשוג כלכלי. הם עשו זאת על ידי שימוש בחסכונות של המעמד הבינוני, מבלי שיהיה צורך להדפיס עוד כסף. במציאות החוב הלאומי הוא תוצאה של מהלך פוליטי. הדרך שנמצאה על ידי ה- D.C,לשמור על תמיכת העם תוך גלגול האשמה על פלג של מפלגת שמאל קטנה. כאמור, הדבר החשוב ביותר בשבילם היה להישאר בשלטון. מרוצים מהכוח שצברו. חבורה של אידיוטים. אני חושב שאידיוטיות היא הדבר שהכי קשה לא לבוא אתו במגע. בשביל כל אדם. לכן אני חיי לבד. אני מנסה. עד עכשיו נראה לי שאני מצליח רק להיות אידיוט בודד. לצפייה בשעון החוב הלאומי האיטלקי בזמן אמיתי

לחובבי הטראקים בכל דרגות הקושי, איטליה על רכסי ההרים הרבים המקיפים וחוצים אותה, מציעה מסלולים רבים. בצפון איטליה נמצאים הרי הדולומיטים בהם אפשר לטייל במסלולים שאורכם ממספר שעות עד מספר ימים. ריפוג'י - מקלטים הישנים בשטח יכולים להתאכסן בריפוג'י - Rifugi (מקלטים) המפוזרים לאורך המסלול, מדובר באכסניות פשוטות חלקן ללא תשלום, בחלקן יש גם מסעדות או בתי קפה. לאורך המסלולים ניתן להתרשם מנופים עוצרי נשימה, לשבת לחופי נחלים ואגמים שניתן להגיע אליהם רק רגלית, ולחזות בצמחייה יחודית ובעלי חיים שזהו ביתם. מומלץ להיות מורגלים להליכות ארוכות ולצטייד בהתאם למסלול המתוכנן במפות, ולבוש המתאים לשינוים קיצוניים במזג האויר. צפו בוידאו ותקבלו מושג במה מדובר. לאתר של מסלול ברנטה טרק

האם שמתם לב ששני המאכלים המייצגים את איטליה; הפסטה והפיצה, הינם לא יותר מפלטפורמה. פלטפורמה המאפשרת לכל איטלקי להציג על גביה את זהותו בהתאם למיקומו הגאוגרפי. הפלטפורמה הרבה לפני שסטיב ג׳ובס המציא את הפלטפורמה שלו לאפליקציות כבר התקיימה פלטפורמת הפ"פ. האפליקציה המפורסמת ביותר לפסטה היא ״פומודורו״ רוטב העגבניות. ולפיצה, אנסמבל המרגריטה: מוצרלה, עגבניות ועיטור עלי ריחן. ואולם, בעולם הפסטה ווהפיצה האפשרויות הן אין סופיות, בדיוק כמו באפליקציות הדיגיטליות. מדינת איטליה הארוכה והצרה היא חצי אי מבחינה גאוגרפית. ארבעה ימים מקיפים אותה, הים הטירני הים האדריאטי הים הליגורי והים האיאוני. מצפון לדרום, ההבדלים בין המנהגים, אורחות החיים ואפילו השפה משמעותיים כמו בין מדינות שונות. כך גם בכל מה שנוגע לאוכל. במהלך טיול באיטליה, מרתק למדי להשקיע זמן בטעימה ובנסיון לאמוד את ההבדלים בין אזור לאזור. המזון מושפע מתוואי השטח, וממזג אוויר. המטבח האיטלקי המטבח האיטלקי, מציית עדיין לעונות השנה, ולתוצרת מקומית. כלומר, לא כל המוצרים נגישים לאורך כל השנה או נגישים בכלל. מקור הפיצה בעיר נאפולי. גרסתה הקלאסית היא זכר לביקור מלכותי שנערך בעיר. לכבוד המלכה מרגריטה הוכנה מנה הכוללת את ששלושת צבעי הדגל האיטלקי. בנאפולי משתמשים בגבינת מוצרלה די בופלה. גבינת מוצרלה מחלב בופאלו. ואילו הבצק עובר תהליכי תפיחה ארוכים שמשכם ימים אחדים. כתוצאה מכך הבצק עבה יחסית ומרקמו ספוגי יותר מאשר פריך. לעומת זאת בצפון הפיצה דקה ונוטה להתפצח בפה. בדרום התוספות שעל הפיצה יהיו ירקות ואו דגים, ובצפון בשרים משומרים, גבינות קשות, ופטריות. ההבדלים בין הצפון לדרום כך גם במה שנוגע לפסטה. בדרום, באופן מסורתי תהיה עשויה מבצק שאין בו ביצים ותוגש ברטבים שבסיסם שמן זית, עשבי תיבול ירקות, דגים ופירות ים . בצפון הפסטה המקומית היא מה שאנחנו מכירים כפסטה טרייה, שהבצק שלה עשוי מקמח וביצים. הרטבים על בסיס חמאה ושמנת, או הראגו הבשרי הידוע בעולם כרוטב בולונז, כלומר, שהוכן בעיר בולוניה. הפסטה הטריה, שמכילה קמח וביצים מקורה בצפון בעוד שהפסטה היבשה על שלל צורותיה מגיעה מהדרום. עלי הלזניה העטופים ברוטב בשאמל השמנתי מקורם כמובן בצפון. כך גם הרביולי והטורטליני. חידושים באיטליה בשנים האחרונות מחפשים באיטליה דרך בריאה יותר להתמודד עם הרגלי התזונה עתירי הגלוטן והסוכר, שמכילים בצקי הפיצה והפסטה, לשם כך משתמשים במחמצת שעור להתפחת הבצק במקום בשמרים, עוברים לשימוש בקמח מלא, קמח קמוט וקמח סויה. כיום אפשר למצוא פסטה מקמחים אלטרנטיבים בכל סופר מרקט.

עד כמה אנחנו בקיאים במנהגי חגי הנוצרים? לפני כמה שנים הוזמנו לארוחת חג המולד בבית של מכר איטלקי. התלבשנו יפה, קנינו בקבוק יין וזר פרחים ובערך בשבע בערב התיצבנו בפתח הדלת. איש לא נענה לצלצול הפעמון. במשך זמן מה עמדנו שם נבוכים. שיחת טלפון אל המארחים העמידה אותנו על טעותנו. חג המולד בישראל סעודת חג נעשית תמיד בערב החג, זאת מפני שהיממה על פי היהדות מתחילה ונגמרת בערב. באיטליה הקטולית סעודות חג נערכות בצהרים, למעט חגיגת ראש השנה שנערכת בלילה. לדוגמא, הארוחה השבועית המשפחתית שבישראל נערכת לרוב בערב שישי, מתקיימת באיטליה בימי ראשון בצהרים. בצהרי יום ראשון, מסעדות מסוימות עורכות שולחן ליותר מעשרים איש. ארוחת הצהרים של חג המולד, אם כן, היא ההתכנסות המשפחתית החשובה בשנה. בערב שלפני, אסור לפי הדת והמנהג לאכול בשר. התפריט כולל מאכלים האופיינים לאזור. הנה מפה בקנה מידה רחב, של תפריטים אפשרים. חשוב לציין, את העובדה הכמעט בלתי נתפסת, המאכלים משתנים משמעותית מידי חמישים או מאה קילומטרים. צפון איטליה לפי מחוז: ליגוריה : מפורסמים הרביולי הממולאים במרך צח. ונטו : נקניקי הסופרסה, ביגולי ברגו ברווז, או פולנטה עם דג בקלה, לומברדיה : רביולי ממולאים בדלעת, או תרד ברוטב חמאה ומרווה. טרנטינו אלטו אדיגה : מפורסמים הקנדרלי שהם מאין קניידלך אבל כפולים בגודלם עשויים מלחם ממולאים בגבינות ובשר נקניק. ונטו: נקניקי הסופרסה ונטו: ביגולי ברגו ברווז ונטו: דג בקלה לומברדיה: רביולי ממולאים בדלעת טרנטינו אלטו אדיגה: קנדרלי מרכז איטליה לציו : קפלאטי (טורטליני ממולאים) במרק בשר, ודגים ממים מתוקים. טוסקנה : המנה העיקרית מבוססת על בשר ציד עם יין קיאנטי לה מרקה : כמנה עיקרית צלי חזיר או הודו בתנור אברוצ'ו : מרק ירקות עשיר עם בשר וקטניות לציו : קפלאטי (טורטליני ממולאים) במרק בשר, ודגים ממים מתוקים. דרום איטליה ואיים בזיליקטה : פסטה טרייה בצורת צילנדרים קטנים עם רוטב בשר, או פסטה מטוגנת עם דגיגים ממשפחת הסרדינים. מוליזה : דג בקאלה מתובל בביצה ופטרוזילה. פוליה : לראשונה פסטה עם רוטב דגים, עיקרית כבש או הודו בתנור או מיקס של דגים מטוגנים. סיציליה : פסטה עם סרדינים, פוקצ'ה ממולאת בירקות ובשר. קלבריה : ארטישוקים, דג חרב בתנור עם עגבניות, בצל, זיתים, צימוקים, צלפים. סרדניה : לראשונות רביולי ממולאים בגבינת עיזים, פראולה שהיא פסטה (מזכיר קוסקוס) ברוטב צדפות, לעיקרית כבש מבושל ביין עם תפוחי אדמה. סיציליה: פסטה עם סרדינים

כשנכנסים לפיצריה לא מצפים שיקרה משהו מיוחד. בדרך כלל הן מצייתות לכלל - ראית אחת ראית את כולן. הריטואל גם הוא שיגרתי-אוכלים פיצה ושותים בירה. בשנים האחרונות נוספו בצקים מקמחים מגוונים, למשל כוסמין - Farro או קמוט - Kamut או סויה - Soia וכמובן בצק מקמח מלא Farina Integrale. המשימה העיקרית העומדת בפני הסועד עם פתיחת הארוחה, עם כן, היא לבחור בצק ושילוב תוספות, שיהיה או אחד מעשרות השילובים המוצעים על ידי הפיצריה, או לפי טעם ודמיון אישי. יתכן שתהליך הבחירה נמשך זמן רב מזה שנדרש לאכילת הפיצה. אלוף העולם גם בפיצריה על הכביש הקטן המוביל מהעיר ורונה לויצ'נזה הכל היה נראה רגיל וגם נדוש. מפות מסיבי נייר שמדמות בד, מקלות גריסיני שמקורם בסופר מרקט והם ארוזים באריזות פלסטיק ותחובים כמברשות שיניים בכוסות גבוהות. ואותו מדף מפורסם עמוס גביעי זכיות, שגם הוא מראה נפוץ בפיצריות. בתי העסק האלה תומכים לרוב בקבוצות הספורט המקומיות של בתי הספר, כדור-רגל, כדור-עף, וכהנה. אלא, שמבט משועמם שהתעקב במקרה על מדף הגביעים גילה שהם הוענקו לפיצריה, עבור, ובכן, הצטיינות בהכנת... פיצה! ויותר מכך, הזכיה היא באליפות העולם בהכנת פיצות. כן, כן, ה ע ו ל ם. פיצה מרטינה השאלה היכן מתקיימת התחרות? מטעם מי היא נערכת? ומי הם המתחרים, נותרה עלומה. אך שמה של הפיצה הזוכה הוא, "מרטינה" והיא בהחלט מקורית וטעימה. האווירה הפשוטה במקום נעימה מאוד. המחירים זולים כמו שאפשר עדיין למצוא במקומות מסויימים באיטליה. אפשר לקרוא למקום, סוד מקומי קטן ופשוט. פיצריה לה רודה La Roda Via Chiesa Almisano, 1, 36045 Lonigo VI יציאה מהאוטוסטרדה montebello A4 טלפון: 0444-831848