בצפון‏ מזרח איטליה אפשר לבקר בעיר המשופעת ביצירות אומנות אך לא עמוסה במבקרים שוחרי אומנות, ולכן אין חשש שתמצאו את עצמכם בתוך ההמון, בתורים למוזיאונים ולאתרים המוצפים בתיירים. זוהי עיר שהיא גשר בין מערב, מזרח ודרום אירופה, ושוכן בה אחד הנמלים החשובים בים התיכון: טריאסטה. זמן רב הייתה העיר תחנת מעבר של איטלקים בדרכם לסלובניה ולקרואטיה, אך בשנים האחרונות הפכה ליעד גם עבור התיירים המבקרים באיטליה. ברים ספרותיים, מבנים בסגנון אר־נובו וחנויות אומנות מקומית. עיר המדיפה ריח ים, קפה והדים מהעבר. פיאצה אוניטה ד'איטליה והמזח הקשוח כמו רוב המסלולים בעיר, המסלול יוצא מהכיכר המרכזית. כאן שוכנים בית העירייה, נציבות המדינה והשלטון המחוזי של פריולי־ונציה־ג'וליה, הסיור מעניין הן מנקודת מבט היסטורית והן אומנותית. הכיכר נקראה כך רק משנת 1955, לאחר תום השלב ההיסטורי של "הטריטוריה החופשית של טריאסטה" (בהסכם השלום עם איטליה, שנחתם בפריז בשנת 1947, הוקמה ישות עצמאית וריבונית ושמה "הטריטוריה החופשית של טריאסטה", ובה "נמל חופשי בין־לאומי"). המזח "אָאוּדָצֶ'ה" (קשוח) נבנה ב־1922, ארבע שנים לאחר שעגנה בנמל משחתת בשם זה. שושנת רוחות מברונזה שהוצמדה למזח מנציחה אף היא את האירוע. מגדלור הניצחון עיר נמל כמו טריאסטה חייבת מגדלור משלה. מגדלור הניצחון (ויטוריה) חולש עליה בהוד מלכותי מעל גבעת גרטה. האדריכל ארדואינו בלמן התגייס כל ‏כולו להקמת המגדל, שתפקידו לא מצטמצם בבטיחות ובסיוע בניווט הימי; הוא גם סמל של רגע היסטורי, שכן הוא חוגג את כניסתה של העיר טריאסטה אל ממלכת איטליה ומנציח את חללי הצי במלחמת העולם הראשונה. בראש המגדלור ניצבת ויטוריה, אלת ניצחון מכונפת מנחושת מרוקעת, שתוכננה לעמוד ברוחות הבּוֹרה (רוח צפון־מזרחית קרה ועזה). ג'ובאני מאייר פיסל אותה, כמו גם את הפסל בגובה 60 ס"מ המתאר מלח אלמוני הצופה בים. בבסיס הפסל נמצא העוגן של המשחתת "אָאוּדָצֶ'ה". גבעת סן ג'וּסטו עם הטירה, הקתדרלה והתיאטרון הרומי טירת סן ג'וּסטו (Castello di San Giusto), שנמצאת בבעלות העירייה מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, נחשבת בעיני רבים לסמלה החשוב ביותר של טריאסטה, והסיבה לכך ברורה: המיקום מעל הכול. הטירה בנויה על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר, ולכן ניתן לפקח ממנה בקלות על כל מה שקורה במורד הנהר, ויתרה מכך – על הסכנות מכיוון הים. בתוך המבנה, שהעירייה משתמשת בו לאירועים, שוכן המוזיאון העירוני, שבו מוצג, בין השאר, אוסף עשיר של כלי נשק (פתוח מיום שלישי עד יום שבת, בין השעות 10:00–17:00; דמי כניסה: 6.00 אירו). על אותה גבעה ניצבת גם קתדרלת סן ג'וּסטו, המשלבת פשטות מבחוץ עם עיטורים עשירים מבפנים, בהם פסיפסים המתארים שני דימויים מוכרים של האומנות הביזנטית: המדונה ועל ברכיה ישוע התינוק, המסמן ברכה בידו. למרגלות גבעת סן ג'וסטו נמצא תיאטרון רומי גדול המסוגל להכיל 3,500–6,000 צופים במופעים המתקיימים תחת כיפת השמיים. המבנה מנצל את הקיעור הטבעי של מדרון הגבעה. בעבר הרסו גדודי לומברדיה את התיאטרון, והוא נקבר תחת בנייני מגורים. האדריכל פייטרו נוביל חשף אותו מחדש ב־1937/38. חשמלית לאופיצ'ינה בטריאסטה אפילו נסיעה בחשמלית הופכת לטיול מחוץ לעיר. החשמלית של אופיצ'ינה נוסעת על מסילה עתיקה שנועדה לחבר את הכפר הקטן על הגבעה (329 מטר מעל פני הים) לעיר. היא יוצאת מפיאצה אוֹבֶּרדָן (Oberdan), ולאורך 800 המטרים של המסלול יש 12 תחנות בשיפוע של 26%. זוהי הזדמנות מצוינת לצילום תמונות פנורמיות ולהתנסות בחוויה יוצאת דופן. בתי הקפה הספרותיים למילה 'קפה' יש בטריאסטה משמעות כפולה. במשך שנים היה נמל העיר הנמל החשוב ביותר למסחר בקפה, דגנים ואבני ריחיים שהגיעו מרחבי העולם והופצו ממנו לכל אירופה. זוהי אפוא עיר הקשורה לייבוא, לעיבוד וליצוא של קפה, ולא בכדי בה נוסדה בה חברת הקפה "אילי" (Illy), השוכנת בה עד היום. אבל 'קפה', או בית קפה, בטיאסטה פירושו גם אתר תרבות היסטורי שבו נהגו להיפגש סופרים, משוררים ופילוסופים. אלו הם מקומות שמעליב לכנות אותם סתם בר או בית קפה, מקומות שבהם ריח הקפה מתערבב בניחוחות הספרים והעבר. נסו להיכנס ולהזמין "נרו אין בִּי" (שחור ב־B, בִּיקיירה), כדי שיוגש לכם אספרסו בכוס. איטאלו סבבו וג'יימס ג'ויס בין הסופרים שהעיר הוונציאנית הקסימה אנו מוצאים שני שמות חשובים שבזכותם המסלול תרבותי עוד יותר, למי שרוצה לשקוע במסע ספרותי. איטאלו סבבו נולד בטריאסטה, והוא ידוע בעיקר בזכות "תודעתו של זנו", שהמבקרים צרפתים קראו בהמלצתו של ג'יימס ג'ויס. ג'ויס האירי עבר לטריאסטה לצורכי עבודה, והוא לימד אנגלית בבית הספר שבו הכיר את סבבו. הייתה זו העיר האלגנטית בנפת פְריולי שהעניקה לו את ההשראה ליצירותיו החשובות ביותר: הדבלינאים ויוליסס. אפשר להיזכר בהם בפינות שונות בעיר. שני הפסלים של סבבו וג'ויס ממוקמים בהתאמה בפיאצה אורטיס ועל גשר התעלה הגדולה. בתי הקפה שנהגו לשבת בהם הם סן מרקו וסטלה פולאר. למרות הפרש הגילים של כעשרים שנה, הייתה ביניהם אחווה יצירתית וחברות חשובה. מוזיאון סבבו (Museo Sveviano) שוכן בספרייה העירונית, ובו מוצגת תערוכה קטנה המוקדשת לג'ויס. www.museosveviano.it . בשנת 2004, הודות לתרומה של דומיניק מרטין, נחנך מוזיאון ג'ויס (Joyce Museum) כדי לציין את מערכת היחסים שיצר ג'ויס עם העיר, ויש לה עדיין תפקיד חשוב להבנה מעמיקה של חיי הסופר האירי. יש בו חומרים מסוגים שונים הקשורים לתקופת שבילה בטריאסטה. אפשר לבקר במוזיאון בחינם בימים שני עד שבת בין השעות 9:00–13:00 (בימי רביעי גם אחר הצוהריים בין השעות 14:00–18:00). https://museojoycetrieste.it/ הפסלים המוקדשים לאיטלו סבבו וג'יימס ג'ויס ממוקמים בפיאצה אורטיס ועל גשר התעלה הגדולה, בהתאמה - צילום: Luca Aless מוזיאון רבולטלה ומוזיאון שמידל מוזיאון רבולטלה הוא מוזיאון לאומנות מודרנית שנוסד בשנת 1872 על פי צוואתו של הברון פסקואלה רבולטלה, שהוריש לעיר, נוסף על נכסים רבים אחרים, את ביתו ואת כל יצירות האומנות שלו. גיבורי המוזיאון הם אומנים איטלקים מהמחצית השנייה של המאה העשרים המוצגים באולם גדול בקומה השישית המשקיף על העיר ועל הים. תוכלו לצאת ממנו אל המרפסת הגדולה, שתכנן קרלו סקרפה, וליהנות ממבט רחב אל הנוף המרהיב. בערבי הקיץ (מ־15 ביולי עד תחילת ספטמבר, מיום חמישי עד ראשון) פועל בחללי המוזיאון בית קפה, והוא פתוח עד חצות. הציור המפורסם ביותר במוזיאון הוא "אישה עם כלב", שצייר דה ניטיס. מוזיאון התיאטרון העירוני נוסד על ידי קרלו שמידל, שבחזונו תרם לו את אוסף המזכרות ההיסטוריות־מוזיקליות שלו מבימת התיאטרון. המוזיאון מתעד את חיי התיאטרון והמוזיקה בטריאסטה מהמאה השמונה עשרה ועד ימינו. יש בו כרזות, מודעות על הצגות, כלי נגינה וכתבי יד חתומים שנאספו במשך מאה שנה כמעט ומשמרים את זכרו ואת רוחו של מייסדו. מקומו הנוכחי והסופי של המוזיאון בפאלאצו גופצ'ביץ (Palazzo Gopcevich). המערה הענקית אין רשימת אטרקציות בטריאסטה שאינה כוללת את התחנה הזאת. זהו אתר חובה, ולא תוכלו לומר שהייתם בטריאסטה אם לא ביקרתם בה. זוהי מערה ניאוליתית חשובה מאוד להולדתו של חקר מערות המודרני, שכן בה נערכו הסקירות הראשונות שנערכו בהתאם לאמות מידה מדעיות. הפיתוח התיירותי החל בראשית המאה העשרים הודות לבניית גרם מדרגות בן 500 מדרגות ותאורת חשמל המערה. האולם המרכזי נמצא 120 מטר מתחת לפני האדמה, אורכו 170 מטר ורוחבו 80 מטר. מובן שלא ייתכן שלאתר טבע חשוב כל כך לא יהיה אתר דיגיטלי שופע מידע ונתונים. www.grottagigante.it גרם מדרגות התלוי של המערה טריאסטה והקהילה היהודית בית הכנסת וריזיירה די סן סבּה בטריאסטה הייתה קהילה היהודית חשובה, ובית הכנסת הוא סימן מוחשי למרכזיותה של קהילה זו. הוא נפתח מחדש לתפילה בסוף מלחמת העולם השנייה. הכיבוש הגרמני גבה מטרייסטה מחיר גבוה מאוד במונחים של חיי אדם – 6,000 מיהודי העיר. בית הכנסת היה גם המקום שבו נשמרו יצירות האומנות ששדד הרייך. פתיחתו המחודשת לתפילה הייתה אירוע חשוב מאוד מבחינה סמלית. יופיו של המבנה, מחלון הרוזטה ועד הנברשות, מעיד על גדולתה של הקהילה החשובה גם לאחר חורבנה. ריזיירה די סן סבּה (מפעל עיבוד האורז בסן סבּה, La risiera di San Sabba) הוא מחנה הריכוז הנאצי היחיד בדרום אירופה. בשנת 1965 הוא הוכר בצו מיוחד של נשיא הרפובליקה ג'וזפה סרגאט בתור אתר לאומי. לאחר 1943 העבירו הגרמנים אל המפעל, ששימש לקילוף אורז, אלפי פרטיזנים, סלובנים, קרואטים, יהודים ומתנגדים פוליטיים שנלכדו במבצעי החיפוש והטיהור. אתר המוות וההשמדה הוסב למוזיאון עירוני המנציח את החפים מפשע הרבים כל כך שחייהם הוקרבו לשווא. המוזיאון פתוח כל יום בין השעות 9:00–19:00. הכניסה חופשית. בשנת 1993 נחנך מוזיאון הקהילה היהודית של טריאסטה ברחוב מונטה 5. לאתר המוזיאון: https://www.museoebraicotrieste.it/ בית הכנסת - צילום: Twice25 & Rinina25, הכניסה לריזיירה די סן סָבּה - צילום: Depositphotos שכונת גוריציה חלק מבני הקהילה היהודית של טריאסטה התגוררו בגוריציה. הנוכחות היהודית בגוריציה מתועדת כבר מימי הביניים, והחל מהמאה השש עשרה השתקעו בה יהודים, שלמרות המגבלות וגזרות הגירוש מילאו תפקיד כלכלי חשוב. ב־24 במרץ 1684, בהוראת הקיסר לאופולד הראשון, הוקם ה'גטו' באזור סן ג'ובאני, שבו המשיכו לפעול יהודי גוריציה. החל מסוף המאה השמונה עשרה, עם 'צו הסובלנות', שהוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני, שביטל כל אפליה על רקע דת, ניתנה ליהודים אפשרות ללמוד באוניברסיטה ולעסוק בכל המקצועות. המיעוט היהודי הותיר עקבות רבים בעיר והעניק לעיר אנשים מפורסמים, כמו הפילוסוף קרלו ריימונדו מיכלשטדטר. הקהילה היהודית התוססת של גוריציה נעלמה, למעשה, עם הגירוש למחנות הריכוז וההשמדה בין השנים 1943–1944. בית הקברות העתיק של ולדירוזה מעיד על הנוכחות היהודית בעיר. הגן הצמוד לבית הכנסת נקרא על שמו של ברונו פרבֶּר, המגורש הצעיר ביותר, שהיה בן שלושה חודשים ותשעה עשר ימים בלבד. ובעניין מלחמת העולם השנייה... ניתן לבקר בטריאסטה במקלט המכונה קלינה ברלין (ברלין הקטנה). מערך של מנהרות ששימשו כמקלט בעת הפצצות מהאוויר. לא קשה להזדהות עם האנשים שמצאו שם מקלט, מכיוון שהכול נשאר שם כפי שהיה באותה עת. דמי הכניסה הם 3 יורו, ויש לתאם את הביקור מראש בדוא"ל: kleineberlin@cat.ts.it אומנות קולינרית בטריאסטה גם המטבח של טריאסטה הושפע מהתרבויות שהתמזגו בעיר, בייחוד התרבות האוסטרו־הונגרית. אפשר למצוא בתפריטים מנות במסורת ים תיכונית ואוסטרית: דגים ולצדם גולאש וקינוחים כמו קוך וקוגלהוף. נזיד ג'וטה: תמצאו אותו בכל מקום המגיש מאכלים מקומיים. זהו מרק כרוב כבוש, שעועית ותפוחי אדמה בטעם בשר מעושן ובתוספת זרעי כמון. הקוך מכונה גם קינוח ילדים בשל פשטותו: זוהי עוגת חלב ואורז עם צימוקים. מקור השם בתואר "קוֹכֶן", שפירושו בגרמנית "מבושל". קוגלהוף היא עוגת שמרים בחושה עגולה. היא נקראת גם עוגת הקיסר, מכיוון שהייתה העוגה האהובה על הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. היא נחשבת לאם הקדמונית של עוגת חג המולד האיטלקית, הפנטונה.

כלי שימושי ומעודכן בזמן אמת לחיזוי מזג האוויר בערים מרכזיות באיטליה לפני שמתכננים טיול כדאי לבדוק את מזג האוויר באזור אליו מתכננים להגיע, ריכזנו עבורכם את תחזית מזג האוויר מעודכנת בזמן אמת לערים מרכזיות באיטליה, הנתונים מגיעים מחברת החיזוי מזג האוויר meteo.it

אור וזמן הוא ספר שירי מסע, הוא גם ספרו השביעי של יונתן ברג. מסעות בשירים סובבים בדרך כלל סביב עולמו ודמיונו הפנימי של המשורר, הפעם בשיריו ברג משלב בין דמיון, נפש וגאוגרפיה מביקוריו באיטליה. צהריים נִדְמֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ, מְשׂוּכוֹת קוֹצִים וְאָבָק, אֹפֶק זְרוּי דָּם בִּשְׁעַת עַרְבִית נִרְאֶה כְּדָבָר חָתוּם. נִרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ אֲבָל הִנֵּה בָּתִים עוֹלִים כְּעֵשֶׂב, טַחַב אָפֹר עַל פְּנֵי גְּבָעֹות רַכּוֹת, עוֹלוֹת בְּלֶהָבָה שֶׁל אֶבֶן. כְּשֶׁיָּצָאתִי נָעוּ עֲנָנִים בַּמֶּרְחָק מַצִּיתִים וּמְכַבִּים שָׂדוֹת. השיר נכתב בשעת צהריים מאוחרת בעיירה הקטנה סאן ג'ימיניאנו. הגעתי באוטובוס מפירנצה. בבוקר, לפני שיצאתי, נקלעתי, בסמוך לאקדמיה לאומנות, להפגנה של השמאל האיטלקי. הייתה זו הפגנה על המדיניות הכלכלית של הממשלה. ההפגנה הפכה אלימה מהר מאוד. זה מול זה עמדו שורות המפגינים והשוטרים, עשן פרץ מכאן ומשם, סיסמאות נזעקו וההתנגשות התרחשה במהירות ובכוח. נמלטתי מהמפגינים לתוך מבנה האקדמיה ונעמדתי, כמו ההמונים האחרים סביב פסל דוד של מיכלאנג'לו. הדבורים הרבות זמזמו מסביב לפסל, תיירים חיפשו זווית טובה לסלפי, צרחות עלו מפה ושם, קולות גבוהים ביפנית, פורטוגזית, ערבית, עברית ואיטלקית. המתנתי דקות ארוכות, מקווה לתפוס רגע שבו הנתיב יהיה פנוי, שבו יהיה אפשר לייצר הרף של אינטימיות עם הפסל המרשים, לא הצלחתי. המפגינים וההמולה סביב הספל נמהלו בתחושות שהגיעו עימי מהארץ. המתח התמידי בין כוחות שונים בחברה, הצפיפות והעדר הפנאי. לא בעבור זה הגעתי למסע הנוכחי באיטליה, החלטתי לקחת אוטובוס לעבר לב טוסקנה, לעיירה המתויירת סאן ג'ימיניאנו. נופי טוסקנה חלפו בחלון, הירוק פסק לעתים ועיירות אבן התרוממו בתוכו. היה בעיירות הללו משהו אגדתי, חלומי כמעט, עם הטחב, האבן העתיקה, צריחים שדקרו שמיים ריקים. הכרמים טיפסו שוב ושוב ונעצרו באותן עיירות אבן, התמונה הזו נראתה לי כמו דימוי מדויק למה שחשתי: החיים מתרוממים ופוגשים שוב ושוב את האבן. נכנסתי לעיירה, צעדתי כלפי מעלה, פוגש שוב את התיירים, מעטים יותר, אבל רועשים לא פחות. המשכתי לטפס, יודע כי תמיד לאחר המרכז ישנה הפריפריה, והיא אכן נגלתה, בדמות כמה רחובות שקטים, בפתח אחד מהם ישבה משפחה- אישה מבוגרת, מי שנראתה כביתה וצמד ילדים. הם צחקו מאיזו בדיחה משפחתית, והנהנו לשלום כהמשך של אותו צחוק. מאט אחריהם מצאתי את עצמי למול חנות קטנה, החזית שלה הייתה מלאה בבקבוקי יין, גאוות המקום תפסה כמחצית מהשטח- "ורנאצ'ה די סן ג'ימיניאנו". קניתי בקבוק וסיימתי מחצית ממנו אגב קריאה בספרו של יוסיף ברודסקי- חותם המים, כהכנה לתחנה הבאה- ונציה. כך נכנסתי לכנסייה, מטושטש מעט, אטי. הקתוליות היא דת השפע- שפע צבעים, שפע דמויות, שפע עיטורים. לעתים זה מותיר טעם לוואי, כמו ביקור בלאס ואגס או ביריד שעשועים, אבל לעתים זה כל מה שאדם צריך, הכרה כי האל, ולכן הנשגב, המסתורי, הלא ידוע, יכול להיות מורכב מציורי שמן. יצאתי מהכנסייה אחרי שעה ארוכה, עיניי עפעפו למול האור שנשפך על צריחי העיירה, על הבתים שנדמו בלתי נגועים, כאילו הזמן אינו משאיר סימן. התיישבתי להשקיף על העיירה, מחסל את המחצית השנייה של הבקבוק, מוציא את המחברת, רושם שירטוט מהיר של מה שנגלה לי בנוף העיירה, השדות והאור. הנה השיר. צליין בסן מיקלה אוֹגוּסְט מַכֶּה בַּמַּיִם, גַּם שָׁם, בַּשָּׁקוּף, עוֹלֶה רָקָב. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, שִׁכּוֹר, סִפַּרְתִי לְיוֹסִיף עַל אֲבִי, הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, וְדַרְכְּךָ אֶת שְׁעוֹת סִיבִּיר: אֵין אִישׁ, זֹהַר עוֹלֶה מִקַּרְקַע קְפוּאָה. סָבִי עָבַר כָּאן בְּדַרְכּוֹ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כָּמוֹהוּ בְּכִכַּר סַן מַרְקוֹ אֲנִי מְפַזֵּר אֹכֶל לַיּוֹנִים וּמְבַקֵּשׁ אֶת אוֹתוֹ קָדוֹשׁ שֶׁיּוֹרֶה הֵיכָן הַבַּיִת. פִּתּוּחֵי אֶבֶן בַּכְּנִיסָה לַבָּזִילִיקָה, בְּתוֹכָהּ הָאוֹר מְסֻנָּן שָׁעָה אֲרֻכָּה תַּחַת רָקִיעַ מֻזְהָב: תְּחוּשַׁת עֹשֶר, מַטְּרַת הַדָּת. בַּחוּץ הִתְפַּתְּלוּ תַּיָּרִים בַּסִּמְטָאוֹת וּבַגְּשָׁרִים, מְחַפְּשִׂים בְּעַקְשָׁנוּת הוֹכָחָה לַחֹפֶשׁ, לַבָּרָק שֶׁעָלָה מֵהַבְּרוֹשׁוּרִים. דָּבָר מִוֶּנֶצְיָה לֹא נִפְתַּח עֲבוּרִי, מַיִם הֶעֱלוּ אֵד חָמוּץ וְהַמִּסְחָר הִכְתִּים אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם הַשַּׁמְנוּנִיּוֹת שֶׁל מוֹכְרִים וְקוֹנִים. נִמְלַטְתִּי לְגָלֶרִיַת הָאָקָדֶמְיָה, הָעַיִן עוֹבֶדֶת, הַפֶּה וַאֲדוֹנוֹ נָחִים. הִנֵּה הִיא, וֶנֶצְיָה שֶׁלִּי! הַזְּקֵנָה שֶׁל ג'וֹרְג'וֹנֶה מַצְבִּיעָה עַל עַצְמָהּ, כְּמֵהָה לְיֹפִי, וּבִגְלָלוֹ הֲרוּסָה. לוונציה הגעתי כמה פעמים, בפעם האחרונה כתחנת סיום למסע בעקבות נתיב הבריחה של סבי, יצחק אופנהיימר מגרמניה לישראל, לפלסטינה. הוא חצה, או נכון יותר גנב את הגבול לשוויץ, משם המשיך כלפי מטה עד לטריאסט. בדרך ל" שער ציון", כך כינו היהודים את נמל טראיסט חלף בוונציה. ישנה איזו אגדה במשפחה, תולדה של מכתב, המציירת את סבי יושב בכיכר סן מרקו להאכיל את היונים. בביקור האחרון עשיתי כמוהו, גבי לקפה פלוריאן. עשיתי את אותן תנועות שעשה סבי, מנסה לדמיין את המחשבות שלו. את ההפוגה הרגעית בחייו. מאחוריו עמדה העיר וירצבורג ממנה הגיע, העלייה לשלטון של הנאצים, ההימלטות, המשפחה שלו. לפניו עמדה הארץ שעליה חלם, אבל שלא היה בה דבר ממה שהכיר. ביקשתי ללכת בעקבותיו, מתאר לעצמי שנכנס, למרות שבא מבית דתי, לבזיליקה. האם משהו גאה בו מול הזהב, מול הפאר של ממלכה בשיא כוחה, שתמיד מותירה אחריה את תחושת העושר שכמה מאות אחר כך נראית מצועצעת וזחוחה? יצאתי מהבזיליקה, עובר מסבי לאבי. אבא שלי, יוצא ברית המעוצות, יליד אודסה, מעריץ, כמעט כמו כל יוצא ויוצאת ברית המועצות משורר או משוררת. במקרה שלו זהו יוסיף ברודסקי. המשורר האדמוני שעמד למשפט בברית המועצות באשמת טפילות חברתית, נמלט, ומצא תהילה ופרס נובל בשנותיו בארצות הברית. ברודסקי היה מאהב של ונציה, וכתב עליה ספר מסות נהדר בשם " חותם מים". הוא קבור בסאן מיקלה, בית הקברות המסוך לעיר. עליתי לקברו, עושה זאת בעיקר עבור אבי. קראתי כמה משיריו, מנחה למת. חזרתי לעיר והמשכתי לשוטט, הגטו היהודי הזכיר לי את סבי ואילו החנויות הרבות, המזכרות והגונדולות את אבי, אשר נותרו בו מידות סגפניות מהחינוך הסובייטי. רציתי משהו עבורי, דור שלישי לקשרים עם עיר המים והערפל. אני נמשך תמיד למסתורי, לחלקי. למשל, לצייר כמו ג'ורגונה, אשר ישנם רק שישה ציורים המשויכים אליו בוודאות. לעומת שאר אמני הרנסנס שהותירו מאות יצירות, יצירות שמפוזרות ברחבי איטליה והעולם נדמת הדמות של ג'ורג'ונה כהתנגדות, כהפניית עורף לפעילות הנמרצת. הוא מצוי, בדמיוני, בתנוחה של איפוק, בלבטים פנימיים ביחס ליצירה, עסוק במחיקה כמו שהוא עסוק בציור, מסתובב שעות וימים עד שהוא מצליח להגיע אל הבד ושוב נמלט ממנו. נכנסתי לגלריית האקדמיה, מחפש אחריו. עברתי את הבדים הגדולים של טינטורטו, בליני ואחרים, ובאחת הפינות היא עמדה, האישה הזקנה של ג'ורג'ונה. מצביע על עצמה, כפי שוונציה כל העת מצביע על עצמה, כפי שמקומות רבים כל כך של כוח, כוח עכשווי או כוח מן העבר מצביעים על עצמם. מחשבת השיר. רוח צִנָּה וּגְלִילֵי אוֹר, רִצְפָּה רְחוּצָה בְּשֶׁמֶן גֻּמְחוֹת וְהִסְתּוֹדְדוּת הַוִּדּוּי. עֵינַיִם מְחַפְּשׂוֹת אֶת פֶּטְרוּס. בַּחוּץ צָהֳרַיִם שׁוֹחֲקִים אֲבָנִים מְרֻפָּטוֹת. בֵּין הַהֲרִיסוֹת מִתְרוֹמֵם עֹנֶג מְשֻׁנֶּה – אִימְפֶּרְיָה, הַהִיבְּרִיס גְּבַהּ הַקּוֹמָה שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ – פַּעַם אַחַר פַּעַם מַפֹּלֶת. זְמַן נִמְדָּד בְּמִלְמוּל הָאֵשׁ, אֲגָּבִית וְעִקֶּשֶׁת כִּזְקֵנָה. הָנַח לַיַּיִן הַלָּבָן, לִשְׁעוֹת הָרֶנֶסַנְס שֶׁל הָעֶרֶב. טְרֶסְטֵוֶרֶה בְּאוֹפַנּוֹעִים וְשֵׂעָר מְשֻׁמָּן, רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת, לַחוּת זֵעָה עַל עוֹר מְבֻשָּׂם, פַּלְצוּר הַיֹּפִי יוֹרֵד עַל אַגָּן אִיטַלְקִי, חָזֶה כָּבֵד מַעֲנִיק אֶת הִלַּת הַמָּדוֹנָה לַכְּנֵסִיּוֹת, אֲוִיר מְרֻכָּךְ בִּקְטֹרֶת, מִזְבֵּחַ וְיַיִן? לֹא, לֹא אֶבֶן. גַּן רֵיק, צִמְחִיָּה וּמַיִם, וְאוֹתָהּ מַטְלִית בְּיָדָיו שֶׁל אָב הַמַּמְתִּין לְךָ תָּמִיד בְּצֵאתְךָ מֵהַמִּקְדָּשִׁים. הנה לכם עוד יום איטלקי, כזה שמתחיל בשהות באתרי התיירות המרכזיים של רומא ומסתיים בשעת לילה ברובע טרסטורה ובוילה בורגזה. החלל בבזיליקת פטרוס הקדוש רחב בלי די ומבושם. מבעד לפתחים זורם אור בצינורות מושלמים, הוא מצית עיגולים ברצפת הבזיליקה. תאי הוידוי מזמינים כל כך, הרי מה מנקה את האדם אם לא דיבור? מי יודע זאת כמונו, בני ובנות העידן הפסיכולוגי, מהם חדרי הטיפול אם לא תאי וידוי מתקדמים? מבנה האימפריה בהווה- הנצרות הקתולית- ממשיך עם מבנים של אימפריות עבר, הפנתאון והאקרופוליס. אבל מקומות שבהם אין חיים, שאינם מתקיימים בהווה לא מצליחים לעשות, לפחות עלי, שום רושם. מלבד, אולי, ההכרה כי כל המעשים שלנו, אפילו המרהיבים והגדולים ביותר, אלו שבהם אנחנו מניחים את כוחות הנפש הגדולים ביותר, למשל, הדת, הופכים לבסוף למקום בו חולפים בני אדם עם בדים צבעוניים ומצלמה, משתוממים על מעשים של אחרים, בשעה שהם וודאי עושים מעשים דומים. האימפריות, כדרכן, עושות את האדם עייף ומבולבל. כל המבנים העצומים שתמיד נבנים על גבם של בני אדם חסרי כל. אין דרך אחרת ולא תהיה. אני יוצא מההיכלות ומוצא בחוץ שעת צהריים מאוחרת. שעת דמומים כזו מסלקת את השאריות האחרונות של תשוקת ההיסטוריה, של החיפוש אחר רומא הגדולה, בקיצור, של תיירות האתרים. הגיע העת למצוא את ההווה, כלומר את החושים. כל אלו נמצאים בשפע ברובע טרסטורה. אני מגיע בשעת הטיול עם בוא הערב. צעירים וצעירות נעים ברחובות, יושבים בכיכר סנטה מריה, מדיפים את בושם החיזורים. אני מתיישב במסעדה קטנה, שותה יין לבן ואוכל פסטה, כמנהג המקום. הטעמים, לפחות עבורי, הם הרבה יותר תוצאה של סביבת האכילה מאשר המזון עצמו. טעים בחברה נעימה, מול נוף יפה במיוחד, בכיכר הקטנה בה מצאתי את המסעדה, בעוד האיטלקית מתנגנת מסביב, העיר נשקפת למטה, ובקבוק היין מתרוקן, ועוד אחד. כך אני יורד לעבר העיר, נסחף ברחובות, המום מעט, אטי ומהורהר. מוצא את עצמי בדרך לא דרך בוילה בורגזה. הצמחייה מסביב, ספסלים ריקים, חומת עצים. אני חודר עוד ועוד לגן והעיר נעלמת. אוויר הלילה צונן ורגוע, היום, המראות שבו מתערבלים ונמוגים ולפתע אני חש משהו נקי, את אותו מסתורין המתדלק כל רגש דתי. את אותו הדבר שהיה אמור להופיע בכל אותם מקדשים לאורך היום, בכנסיות העבר והווה, לא, הוא מופיע מול הטבע, עם רוחב היד של החושים. השיר נולד. יונתן ברג מתארח בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי יונתן ברג מקריא שישה מן השירים בליווי מוזיקלי של אהוד בנאי בגיטרה הספר " אור וזמן " ממנו לקוחים השירים, להורדה בחינם :

רצה הגורל ואתם באיטליה בוולנטיינס דיי? למה לא לנהוג כמנהג המקומיים ולחגוג? ארבע המלצות לציון יום האהבה ברחבי הרפובליקה. כי ברומא וזה. עריכה: ליבי לשם אאוטלט ארמאני לא רבות מכירות! סורו לפרברי קומו במהירות. ישנם עוד פריטים בסייל. הוראות: להגעה דרוש רכב. יש לידע את הוויז באשר ל מיקום ולתת לה להדריך אתכן. כ-40 דקות ממילאנו. מסעדה במילאנו – Ceresio 7 האיטלקים אומרים “ Very Fighetto ” ומתכוונים לפֶנְסי דֵלוּקס תזמינו קוקטיילים ומשהו לנשנש. יש על הגג גם בריכה. סיילים בחנויות קוסמטיקה רק היום סיילים של 20% בחנויות הקומסטיקה. עכשיו. ברגעים אלו ממש. יתנו לכן מלא דוגמיות גם. תודו לנו אחר כך. מעיינות חמים באיטליה עולם הספא באיטליה נברא ברמות כה גבוהות של איכות שאם לא תדרכו בתחומו גם ביקור בגן עדן לא ירפא את תחושת ההחמצה. ישנם מקומות המקפידים על קוד הלבוש הפרדיזיאלי המוכר ממדינות צפון אירופה. על כן היו מוכנות להרגיש כמו חווה כשבלעה את הביס מן התפוח וגילתה שהמלך עירום. בלעו את הרוק והשתדלו לא להגיב באינגליש. (סיפור אמיתי) רשימה אפשרית קצרה בפרובינציה של סיינה נמצאת העיירה Bagni San Filippo וצמודה לה נמצאת Fosso Bianco , מעיינות חמים טבעיים מהפראיים ביותר באזור. הכניסה חינם ואתגרית מעט! פרטים נוספים Montecatini - כ-50 קילומטר מפירנצה, נמצאת העיירה שהופיעה באינספור סרטים וסדרות. סביב ארבעה מעיינות טבעיים, יש היום יותר מ- 200 בתי מלון והארחה, המציעים (בחלקם) נוחות מקסימלית בסגנון איטלקי. יש אומרים שזהו אחד מאתרי הספא הטובים ביותר באיטליה. להתמצאות במקום פה ​ טיפ: בדקו היטב את הביקורות על בית המלון שאתם בוחרים, שכן חלק מבתי המלון באזור הם ארמונות מתפוררים ממסורת הגראנד הוטל של המאה ה-19 שימי תפארתם כבר מאחוריהם. מומלץ להתרשם מיופיים אך לא ללון בהם. עוד בטוסקנה : Terme di Saturnia הרומאים טבלו במעיינות אלה כבר בשנת 280 לפנה"ס, מקור המים החמים מגיע מהר הגעש הרדום שנמצא בסמוך Monte Amiata. על פי המיתולוגיה הרומאית, המעיינות "Terme di Saturnia" נוצרו כתוצאה ממריבה אלימה בין יופיטר פטרון המדינה(ולא רק...) אשר שלח ברק לעבר סטורן אל החקלאות והקציר, אשר הצליח לחמוק בזריזות מן הברק שננעץ באדמה. ממקום הפגיעה נובעים המעיינות. מכאן גם מקור השם של העיירה. כדאי להימנע מלהגיע בסופי שבוע, אם חשקה נפשכם במלון מפנק באזור. חייבים לצפות בוידאו בשביל להאמין שקיים מקום כזה אזור גארדה : Lake Garda Hot Springs בעירייה – Sirmione נמצא נמל ממנו תוכלו לשוט אל המעיינות החמים. אפשרות נוספת היא להגיע לנביעות תוך הליכה נינוחה על שפת האגם. את ריח הגופרית מזהים מרחוק! לאתר המלון פאדובה (ונציה): Abano Terme -נחשב למרכז התרמי החשוב והוותיק באירופה. הדולומיטים Bagni di Bormio קרוב לגבולה הצפוני של איטליה על פני מדרון אלפיני מושלג בעיירה מימי הביניים בשם Bormio, נמצאים מעיינות חמים אלו. פסטורלי כמו שזה נשמע. שלושה מוקדים עיקריים: המרחצאות החדשים (Bagni Nuovi), הספא (Terme di Bormio) והמרחצאות העתיקים שגילם אלף שנים (Bagni Vecchi). המלצה למלון מרשת QC האיכותית. אגב, לרשת אתר ספא גם בתוך מילאנו. חג אהבה שמח!

סרט תיעודי קצר על מסעדה משפחתית באזור הררי בצפון איטליה בסמוך לעיר ורונה רוב האזור פראי, לא מאוד מיושב ולא מתוייר, המקומיים נהנים מיופיו.‏ המסעדה הייתה מסעדה משפחתית‎ ‎טיפוסית לאזור אך כשהגיע תורה של אליזה הבת הצעירה לרשת את המסעדה ‏נוצר קרע בתוך המשפחה והכפר. האם היא ובעלה, זר שהופיע יום אחד בכפר ואיש אינו יודע מדוע או ‏מהיכן, מתכוונים לפגוע במסורת המטבח המקומי או לשמר אותה?‏ הטריילר הסרט המלא

מיני סדרת רשת "איטלקים". הסדרה עוסקת בדמויות שונות מאיטליה, חמשת הפרקים מתרחשים במחוז טוסקנה, כל דמות היא עולם בפני עצמו דרכה אנחנו מגלים את איטליה. עם נטלי אלוני. חמשה פרקים בהם נטלי אלוני מבקרת איטלקים ממחוז טוסקנה, לכל דמות סיפור מעניין שמכניס אותנו אל עולמו, אומנות, אוכל, אופנה, עולם תת קרקעי, פיסה מן העבר, וגם נגיעות באופטמיות לעולם טוב יותר. צפייה בטריילר

להכין חמוצים איטלקים בדיוק כמו באיטליה, צעד צעד כולל עיקור הצנצנת, השף דוד שושן מסביר בקפידה את כל התהליך. מגישים לפני כנשנוש לפני הארוחה או כמו האיטלקים ליד נקניקים ובשרים מיושנים. צנצנת של 1.5 ליטר. מצרכים למשרה: 1 ליטר מים 2\1 ליטר חומץ יין לבן 30 גר' סוכר 30 גר' מלח 3-4 עלי דפנה 5-6 גרגרי ערער 5-6 גרגרי פלפל שחור ירקות 1 פלפל אדום 1 בצל בינוני 1 ענף סלרי 1 גזר 2\1 כרובית בינונית 1 זוקיני 2-3 שיני שום אופן ההכנה שוטפים היטב את כל הירקות (עדיף לחטא באמצעות סודה לשתייה) ממלאים סיר במים ובחומץ. מוסיפים את כל רכיבי המשרה ומביאים לרתיחה. חותכים את הגזר לפרוסות בעובי 2\1 ס"מ. מפרידים את פרחי הכרובית. חותכים את הבצל לפרוסות בינוניות קולפים את השום, שמים את כל הירקות הללו בקערה אחת. חותכים את הפלפל לרצועות. חותכים את הזוקיני לפרוסות בעובי 2\1 ס"מ מניחים את הירקות הללו בקערה נפרדת. כאשר המשרה רתח מכניסים פנימה את הירקות הקשים (כרובית, גזר, בצל ושום) ומבשלים כ-4 דק'. מכניסים לבישול את שאר הירקות ומבשלים כ-4 דק' נוספות. מסננים החוצה את הירקות והתבלינים ושומרים את נוזל המשרה. עיקור הצנצנת: בסיר גדול מרתיחים מים ומכניסים פנימה את הצנצנת, המכסה ושאר החלקים (אם יש) שבהם נשתמש לשימור החמוצים. מרתיחים כ15 דק' ומוודאים שכל החלקים נמצאים בתוך המים. לאחר מכן ובעזרת מלקחיים (שגם אותם יש לעקר) מוציאים את הצנצנת ושאר החלקים ומרוקנים אותם מהמים. בשלב הזה אין לגעת עם הידיים באף חלק פנימי שיבוא במגע עם המזון. מסדרים בתוך הצנצנת את הירקות ועליהם מוזגים את המשרה עד לכיסוי מלא. סוגרים את הצנצנת ונותנים לה להתקרר בטמפ' החדר (20 מעלות לערך). את החמוצים ניתן לשמור בחוץ עד כחודש ומרגע הפתיחה יש לשמור במקרר. בכל מקרה בו יש תסיסה\מצטבר עובש בחלק העליון\ נוזל השימור הופך צמיגי ו\או כל שינוי בצבע או במרקם התוכן – יש להשליך את הצנצנת.

הגעתם לאיטליה והאיטלקית מתגלגלת, היא מהירה, מצחיקה, ובעיקר לא מובנת. מילים ומשפטים רוחשים סביב מיד כשיוצאים משדה התעופה ולאחר מכן ברחובות, במסעדות ובבתי המלון. בכל מקום! אולי לפתע פתאום, אחד מבני המשפחה מכריז, " כשחוזרים לארץ אני מתחיל ללמוד איטלקית " אבל כאן ועכשיו בטיול לאיטליה כשהעולם מלא בצלילים הזרים והמפתים, הכוונה שמאחורי ההכרזה היא בעצם, "אני רוצה לדבר איטלקית עכשיו" ואז – אולי כשמלצר מתרחק מן השולחן, כאקט של שעשוע, מישהו לא יכול להתאפק יותר ובאורח פלא פשוט מתחיל לדבר איטלקית אז איך קרה שגם הילדים וגם אתם מדברים איטלקית בטיול לאיטליה? בקולות המתוקים של ילדי איטליה הקלטנו משפטים ופתגמים באיטלקית שאפשר בקלות לשבץ בשיחה והמצאנו סצנות דמיוניות אך סבירות שעשויות להתרחש בטיול משפחתי באיטליה. ​ תחת כל פתגם מופיע תעתיק עברי ופירוש מילולי ומטאפורי של הפתגם. כך תשדרגו את הטיול לאיטליה ואולי אפילו את הטיסה בפעילות משפחתית שתעזור לכם לשבור את הקרח עם האיטלקים. האיטלקים האלה. שכבר חוו כל-כך הרבה אינטראקציות עם תיירים עד שנדמה להם שאי אפשר להפתיע אותם. ובכן, אפשר. האיטלקים בהלם ממכם! אתם מדברים איתם על מזג האוויר מה אתם אומרים להם? משונה אך באיטליה יש יותר מתחזית מזג אוויר אחת. לעיתים קרובות חלוקים החזאים בדעתם זה עם זה וגם עם מזג האוויר בעצמו. זה מכריז "מעונן חלקית עד בהיר" ואילו השמיים פוסקים ברד ומיד אחריו פוצחים בחמסין. אז איטלקים מדברים על זה. כך מתאפשרת יצירת קשר לא מחייב אך חברי בינם ובין מי שיושב לידם ברכבת, או מחכה ביחד איתם לאוטובוס. גם בחנויות מדברים על זה, בעוד היד מושטת לקבל עודף וטומנת אותו בארנק מחליפים הקונה והמוכר משפט או שניים בנוגע למזג האוויר. לכן אפשר לפנות כמעט תמיד כמעט לכל אחד ולומר בנימה המתאימה: ואם פתאום מתחיל לרדת גשם? סופות קיץ באיטליה הן נפוצות וקצרות. מדובר על גשם שיכול להמשך שעה או רק עשר דקות. באביב או בסתיו יכול הגשם להמשך שבועות ארוכים. במקרה כזה אתם יכולים להשתמש בביטוי האיטלקים אומרים לכם, על לא דבר, אין בעד מה, ובכיף – אבל מה אתם אמרתם להם? כבר בימים הראשונים של הטיול קל לקלוט שתודה אומרים GRAZIE, ולמעשה יש לומר, GRAZIE MILLE אלפי תודות. שומעים את זה בכל מקום וזה מיד נקלט אבל גם כאן אפשר להפתיע ולומר אתם יכולים גם לדייק. למצלר שהמליץ על מנה מיוחדת במסעדה או לזר ברחוב שהסביר, בחצאי מילים ובתנועות ידיים איך מגיעים למקום מסויים אפשר לגמול באיטלקית רהוטה עכשיו תדמיינו שאתם מטיילים בטבע. הדרך מתארכת, העלייה קשה, ובעיקול הדרך הבחנתם בספסל. צנחתם עליו באפיסת כוחות ואתם יושבים ומתבוננים בעוברים והשבים, בדרך כלל בשם אחוות המטיילים נהוג לברך בשלום אבל אפשר להוסיף גם בחן ובצליל מתנגן משפט מעודד שנשמע כך נגמרה הסוללה בנייד ואתם לא יודעים איך להגיע למוזאון? בקיצור אתם זקוקים לעזרה או למעשה, למידע. אז באיטלקית נהוג לדייק ולהסביר לפני שמבקשים מה אנחנו הולכים לבקש, אם כל מה שאתם מבקשים מן הזר שאתם פונים אליו הוא מידע, הוא ישמח לעצור ולהקשיב לכם ולחלוק איתכם את מה שהוא יודע. נהוג גם להיכנס לחנות או לבית קפה ולהגיד את משפט הקסם הזה ולהתקבל במאור פנים

סלסה ורדה, ממרח ירוק מיוחד שבמטבח האיטלקי עושים בו שימוש מלווה לבשרים, סוג של צימיצ'ורי איטלקי, השף דוד שושן מכין בקפידה. מצרכים: 80 גר' עלי פטרוזיליה שטופים 1 ביצה 2 פילה אנשובי 30 גר' פירורי לחם 25 מל' חומץ יין לבן 40 מל' שמן זית 1 שן שום אופן ההכנה מבשלים את הביצה ומצננים. מפרידים, שוטפים ומייבשים היטב את עלי את עלי הפטרוזיליה. טוחנים את פילה האנשובי עם חלמון הביצה. מוסיפים פנימה את עלי הפטרוזיליה, השום והחומץ וטוחנים היטב. מוסיפים את פירורי הלחם וטוחנים היטב. טועמים ומוסיפים מלח אם יש צורך. מוסיפים את פירורי הלחם וטוחנים היטב. מעבירים לצנצנת ומאחסנים בקירור. יש לצרוך תוך 3-4 ימים.

ארטישוק משומר ומוחמץ טוב לפתיחת כל ארוחה וגם יכול להשתלב במנות פסטה שונות, קל להכנה וטעים, השף דוד שושן מכין ומסביר את הדרך לשימור הארטישוק. מצרכים: 5 פרחי ארטישוק עם חלק מהגבעול 30 גר' מלח גס 30 גר' סוכר חום 200 מ"ל יין לבן 50 מ"ל חומץ 400 מ"ל מים עלי דפנה אופן ההכנה מוזגים לסיר את המים, החומץ והיין הלבן. מוסיפים פנימה את המלח, הסוכר ועלי הדפנה ומביאים לרתיחה איטית. מנקים את פרחי הארטישוק: מכינים קערה עם מים ולימון או חומץ שבה נניח את פרחי הארטישוק על מנת שלא יתחמצנו וישחירו. מסירים את העלים החיצוניים. קוטמים את החלק העליון של העלים הרכים (החלק הסגול) קולפים את החלק החיצוני והסיבי של גבעולי הארטישוק. באמצעות סכין חדה מסירים את בסיסי העלים הקשים שנותרו בחיבור שבין הפרח לגבעול. מבשלים את פרחי הארטישוק במים כ30 דק' (או עד שמתרככים אך לא מדי). מעקרים את המיכל שבו נשמר את הארטישוק (צנצנת זכוכית) מעבירים את הארטישוק לצנצנת ומכסים בנוזל הבישול החם. סוגרים את הצנצנת ומצננים לטמפ' החדר. ניתן לשמר במקרר או בחוץ בטמפ' קרה ובכל אופן לוודא שהנוזל של מעכיר או הופך צמיגי.

פסטיבל " לה נוטה דלה טרנטה " הוא אחד האירועים הידועים ביותר באיטליה, ומשלב מסורות פגאניות עתיקות, ריקודים סוחפים ומוזיקה מסחררת. אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה צבעונית שמושכת מאה אלף מבקרים נלהבים מידי שנה, וביניהם גם את הזמרת מדונה... איטליה מחולקת למחוזות רבים – 20, ליתר דיוק, וכל מחוז מחולק לפרובינציות. כל אחת מהפרובינציות האלה עשירה במסורות מקומיות, אגדות וסיפורים, פולקלור טיפוסי ומנהגים ששורשיהם עתיקים כמו הזמן, והם מתערבבים זה בזה עד שקשה להתיר אותם. מסורות רבות נותרו מימי הביניים או מהרנסנס, אחרות נולדו בתקופות עתיקות בהרבה. לפעמים, המסורות העתיקות מצליחות ללבוש צורה חדשה ולהפוך למודרניות ורלוונטיות מחדש, ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר פסטיבל לה נוטה דלה טרנטה. לה נוטה דלה טרנטה (La Notte della Taranta) הוא פסטיבל ייחודי מסוגו, המתרחש בחודש אוגוסט באזור סאלנטו שבמחוז פוליה, בדרום איטליה. מטרת הפסטיבל, מעבר לרצון לשמח ולרגש את עשרות אלפי המשתתפים ולהעניק להם רגע טהור של כיף, היא להחיות מסורות עתיקות ביותר של האזור – מסורות שמהן התפתחו המוזיקה והריקודים המככבים באירוע. ריקודים פגאניים עתיקים המלודיות והריקודים הפולקלוריסטים המקומיים מתגאים למעשה בשורשים הנטועים בעבר הרחוק מאד, ומתמזגים עם השפה המוזיקלית המודרנית והעכשווית בסדרה של מופעים ואירועים המושכים אליהם לא רק את המקומיים (צאצאיהם של תושבי המחוז העתיקים) אלא גם אלפים רבים של תיירים מכל פינה באיטליה ואף מחו"ל. המשותף למבקרים הוא שבכולם בוער הרצון להעשיר את ידיעותיהם ולהכיר את התרבות המסורתית המקומית, ואולי, מי יודע, למצוא את נקודות החיבור בין הפסטיבל הפולייזי לתרבויות אחרות ולעמים אחרים. ריקוד הפיציקה (pizzica) הוא הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל. שורשיו נטועים כפי הנראה בימי הביניים, אבל היסטוריונים אחדים העזו לנקוב בשמן של תקופות עתיקות בהרבה, וטענו שמקורו בריקודים פגאניים שהוקדשו לאל דיוניסוס, ונולדו בתקופה שבה פוליה היתה תחת שלטון יווני. שמם של הריקודים עצמם – "פיציקה" (pizzica) ו"טרנטה" (taranta) – מעניין במיוחד. בעבר, חודשי הקיץ היו הזמן שבו קצרו את החיטה, דגן שדרום איטליה משופעת בו. הנשים הפשוטות והעניות שעבדו בשדות נעקצו (פיציקארה, pizzicare באיטלקית) לעיתים קרובות על ידי העכבישים הגדולים והארסיים והחרקים הרבים שהתחבאו בשדות. אלו שאיתרע מזלן הגיבו בצורה קשה לעקיצה, וסבלו מהתקפי היסטריה, הזיות, ועוויתות. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו " איטליה למכורים " לעצות וטיפים על איטליה כל אחת הייתה יכולה להיפגע, אבל למרבה המזל באותם הימים הקהילות היו מורכבות מאנשים צנועים ומאוחדים מאד, וכולם טיפלו יחדיו באישה הפצועה. המשפחות פנו למוזיקאים מומחים בריפוי באמצעות המוזיקה שלהם, וכל הקהילה השתתפה בטקס הטיהור והריפוי. הנשים שוחררו מהאסון שפקד אותן באמצעות קולם של התופים ופעולתם של המוזיקאים – צלצול הפעמונים, רטט כלי הנגינה והתקיעות בקרן יצרו מקצבים פשוטים שחזרו על עצמם במהירות הולכת וגוברת, והפנטו את החולה. כלי נגינה נוספים ששימשו בתהליך היו מפוחית, כינור, ואקורדיון. הטקס העתיק לא הוגבל רק לשימוש בכלי מוזיקה: האישה הוקפה גם בחפצים מסוימים, כמו אדרות צבעוניות, מים, ושמן. המוזיקאים השמאנים מכשפים את החולה ומגרשים את הדיבוק בתחילת הטקס, היה על המוזיקאים להבין איזה מן עכביש (טרנטה – tanranta) עקץ את הקורבן, ובהתאם לכך לבחור את המוזיקה הנכונה ביותר לטקס. לפעמים, המנגינות שניגנו לא היו צריכות להיות מהירות ונטולות עכבות, אלא דווקא איטיות יותר, כדי שירגיעו את הרעד והצעקות. היה זה תפקידם של המוזיקאים-מגרשי השדים להבין מהי המוזיקה המתאימה ביותר לכל מקרה ומקרה. בנוסף, היה גם שלב בטקס שבו נעשה שימוש בצבעים מיוחדים: בני המשפחה התבקשו להציג סרטים צבעוניים בפני האישה החולה, וראו שצבעים מסוימים הפריעו לה והרגיזו אותה יותר מאחרים. גם המידע הזה סייע בזיהוי סוג העכביש שתקף את האישה. ואז, כשהיא עטופה במוזיקה שניגנו המרפאים, החלה האישה לרקוד, לצרוח ולהכות את עצמה, עד שהתמוטטה. הטקס יכול היה להימשך זמן רב, לעיתים אף יותר מיום שלם ולילה שלם. הוא נמשך עד שהושג מעין טראנס שגרם לאישה לקרוס על האדמה, משוחררת סוף סוף מהרעל המרושע, ונקייה מה"טרנטה" שגורשה מגופה. המוזיקה ניצחה את המפלצת, והכריחה אותה לצאת מגופה של הקורבן. כיום, הריקוד שנולד מאותו טקס עתיק, משחזר בין היתר את הקפיצות שקפצו על האדמה, כדי לדמות את המעיכה וההריגה הסמלית של העכביש (טרנטה – taranta). גירוש שדים, או דיכאון? לא רק היסטוריונים ואנתרופולוגים חקרו את שורשיו העתיקים של הריקוד הזה, אלא גם פסיכיאטרים ורופאים. חוקרים רבים מאמינים שנשים אלו לא ננשכו על ידי עכבישים אלא סבלו למעשה מדיכאון, חרדה, מלנכוליה והזיות שנבעו מהתשישות הגופנית שלהן ומהתסכול שבו חיו. העבודה בשדות הייתה קשה ומפרכת, במיוחד עבור הנשים, שחלו לעיתים קרובות יותר מאשר הגברים. בנוסף, אף חוקר חרקים לא הצליח מעולם למצוא שום עכביש, או חרק, או נחש שהעקיצה שלו או ההכשה שלו מסוגלות לגרום לתסמינים שכאלה. משום כך, מדובר היה קרוב לוודאי במצב נפשי, לא גופני. ואכן, אפשר לספק הסברים מדעיים לסוג הטקס שנערך, טקס הטיהור והריפוי: הריקוד והמוזיקה האובססיביים האיצו את קצב פעימות הלב, הובילו להזעה, וגרמו לשחרור אנדורפינים, המסייעים גם בטיפול במצבי דיכאון וגם בניקוי הגוף מרעלנים (שיוצאים מהגוף באמצעות הזעה). הטקסים השתנו מאישה לאישה, ולעיתים קרובות כללו גם מאפיינים דתיים, אף על פי שמעולם לא סטו מהטקס העתיק, שעבר מדור לדור. כפי שהסברנו קודם, חוקרים אחדים מזהים את מקור הריקוד בטקסים היווניים שהוקדשו לאל דיוניוסוס, במהלכם המנדות (נשים שמילאו תפקיד מרכזי בפולחן) רקדו ללא כל שליטה, בטרנס מוחלט, במהלך החגיגות לכבוד האל. תנועות אחדות מריקוד הטרנטה המודרני יכולות להזכיר את תנועות הריקוד של המנדות. דרום איטליה היה תחת שליטת יוון בעת העתיקה, במאה השמינית לפני הספירה. באותם הימים נקרא האזור מגנה גרצ'ה (Magna Grecia), או "יוון הגדולה", וכלל בתוכו את סיציליה ומחוז קמפנייה, וגם היום אפשר לבקר בערים שהיוונים בנו במקום. אחת הידועות שביניהן היא טרנטו (Taranto), ששמה אולי נובע מאותו ריקוד עתיק ומסתורי, שהתקיים בכל רחבי פוליה ובחלקים מסויימים של מחוז בזיליקטה. ריקוד הפיציקה (pizzica) המודרני הוא מרשים מאד ונרקד לרוב בזוג, אבל אפשר לבצע אותו גם לבד או במעגל קבוצתי. יש גרסה של הפיציקה שבה רוקדים גברים בלבד, והיא נקראית "פיציקה סקרמה" (pizzica scherma), והתנועות של הרקדנים מדמות קרב חרבות בין המשתתפים. ריקוד הפיציקה לא בנוי מצעדים מוגדרים היטב, כמו בוואלס או בריקוד הצ'ה צ'ה, לדוגמה, ויש לו גרסאות ופרשנויות רבות. ישנה גם גרסה מודרנית ואיטית יותר, הכוללת מבטים מכשפים, תנועות מיוחדות של פרק היד וסיבובים, אבל רוב האנשים מעדיפים את הגרסה המסורתית של הריקוד – מלאת חיים, עם תנועות רגליים מהירות וקדחתניות. הריקוד לא מוגבל אך ורק לימי הפסטיבל, ולעיתים קרובות רוקדים את הפיציקה בחתונות ובאירועים קהילתיים המתקיימים בפיאצה הראשית של העיר. הבגדים שלובשים במהלך הריקוד הם חשובים מאד. הביגוד הגברי הוא סולידי למדיי, והרקדנים לובשים מכנסיים כהים וחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ומעליה ווסט שחור או כתפות. הרקדניות, שבזמן שמתקיים האירוע יכולות להתפאר בשיזוף מעורר קינאה, לובשות חולצות לבנות קלילות וחצאיות ארוכות ורחבות במגוון צבעים, אבל לרוב בצבע אדום. החצאיות תפורות כך שהן תתנפחנה ותסתובבנה בזמן הריקוד, ובזמן שהרקדנית מחוללת במהירות. חשוב לא פחות, אבל לא הכרחי, הוא השימוש בצעיפים צבעוניים (לרוב אדומים), שמונפים גבוה לכאן ולכאן בקצב התופים, ומזכירים את טקס הטיהור העתיק. לפי המסורת, הנשים רוקדות יחפות, אם הדבר אפשרי. אם עליהן לרקוד עם נעליים, הן משתמשות בנעליים נוחות מאד, עם עקב נמוך. לרוב הן אוספות את השיער באופן חלקי, כך שבמהלך הריקוד הוא יוכל להשתחרר ולהתפזר לכל עבר ולהדגיש את תנועות הראש. פסטיבל הטרנטה החל בשנת 1998, אבל נדרשו מספר שנים עד שהוא הפך לאירוע שמושך מספר הולך וגדל של קבוצות מוזיקליות ורקדנים. מטרת הפסטיבל היא לחבר בין המוזיקה והריקודים המסורתיים למוזיקה והריקודים המודרניים, בעזרת שילוב מתוחכם וסוחף של כלי נגינה ומקצבים שמצליחים למשוך כ-100,000 איש מידי שנה. המבקרים הרבים נמשכים לא רק לפסטיבל, כמובן. פוליה היא מחוז עשיר בהיסטוריה, בתרבות, במונומנטים, מוזיאונים, אתרים ארכיאולוגיים, ארמונות מפורסמים (כמו קסטל דל מונטה – Castel del Monte שנבנה על ידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה), חופים מרהיבים עם חול דק ולבן ומים צלולים בצבעי טורקיז ותכלת, ואוכל נהדר, כמובן. שמן הזית הפולייזי הזהוב הוא מפורסם במיוחד, ומופק מאלפי עצי הזית הממלאים את השדות שבמחוז. השדות עצמם כובשים את הלב בגווני הירוק שלהם, תחומים באמצעות חומות אבן נמוכות בבנייה יבשה, ומנוקדים במבנים מעניינים בצורת כיפה שבהם נהגו המקומיים לאחסן את כלי העבודה שלהם. המטבח הפולייזי עושה שימוש נרחב בחומרי הגלם הטריים והמקומיים, ומציע טעמים ים-תיכוניים עשירים וירקות צבעוניים ועזי טעם כמו ה צ'ימה די ראפה (cimpe di rapa) – סוג של ברוקולי מקומי שמוגש כמעט תמיד עם סוג של פסטה מקומית הנקראת אורקייטה (orecchiette) בשל הצורה המיוחדת שלה. מנה נוספת וידועה במיוחד היא הפריזלה (friselle), מעין בייגלה מיובש שעליו עורמים עגבניות טריות קצוצות וכמות מכובדת של שמן זית טרי. מעדן מתוק טיפוסי לאזור הוא הפסטיצ'וטו (pasticciotto), עוגה קטנה ומעוגלת ונהדרת, הממולאת בקרם פטיסייר. הים הנדיב מעניק לפוליה כמויות מרשימות של דגים טעימים להפליא, ומהגפנים מפיקים כמויות גדולות של יינות אדומים ולבנים באיכות גבוהה. אחד היינות המפורסמים הוא יין הקינוח המתוק דולצ'ה פרימיטיבו די מנדוריה (dolce Primitivo di Manduria). היום פסטיבל הטרנטה נערך באופן קבוע במספר ערים בפוליה. הערב האחרון של הפסטיבל, נערך בעיירה מלפילייאנו (Melpigliano) שבפרובינציית לצ'ה בהשתתפות מוזיקאים ואמנים בעלי שם עולמי, ומועבר בשידור חי בטלוויזיה האיטלקית. בשנת 2021 השתתפה בפסטיבל גם מדונה (זמרת אמריקאית עם שורשים איטלקיים), שהחליטה לחגוג בריקודים ועם תופים את יום הולדתה, כפי שאפשר לראות בתמונות שפרסמה בפרופיל האינסטגרם שלה! וזו לא הפעם הראשונה שהזמרת מבקרת בפוליה בשביל להשתתף בפסטיבל; בעבר היא כבר הפתיעה את המקומיים בנוכחותה. הקרן שמארגנת את הפסטיבל ממוקמת במפליניאנו (Melpignano), ומשתפת פעולה לאורך השנה עם מספר רב של אוניברסיטאות, איטלקיות וזרות, ועם מכוני תרבות שחוקרים את המסורות המקומיות ואת שורשיהן התרבותיים והאנתרופולוגיים. יש חשיבות גדולה לכך שהמסורות עתיקות של העמים לא ילכו לאיבוד, ושישמרו עליהן, יגלו אותן מחדש, יפיחו בהן חיים מחודשים, וישלבו אותן בהקשר תרבותי מודרני לצד השפעות מוזיקליות נוספות, כפי שנעשה בפסטיבל לה נוטה דלה טרנטה. אנשים רבים, צעירים יותר ופחות, פועלים בכל רחבי המחוז כדי לשמר את המסורות האלה, ומעבירים מדור לדור את צעדי הריקוד של ה"פיציקה", ואת המנגינות המלוות את הריקוד. ישנם בתי ספר וקורסים המלמדים את הריקודים בכל רחבי פוליה, ושיעורי נגינה בכלים החשובים לפסטיבל, כמו תוף-מרים, כינור ומפוחית. השיעורים כוללים גם התייחסות לרקע התרבותי-אנתרופולוגי וההיסטורי של המנגינות. ואם מישהו רוצה ללמוד רק את הצלילים הבסיסיים, כל שעליו לעשות הוא להצטרף לאחת מקבוצות הרקדנים במהלך הפסטיבל עצמו, ולחקות את התנועות שלהם. אם תבחרו לבלות את החופשה שלכם בחודש אוגוסט בפוליה, הביקור בסאלנטו (Salento) – מחוז שטוף אור, עם חופים נהדרים ואוכל ויין משובחים – הוא עצירת חובה . ואל תחמיצו לפחות לילה אחד בפסטיבל הטרנטה (Festival della Taranta)!

רביולי במילוי עשבים מרים ורוטב אגוזים, מנת פסטה צמחונית, השף דוד שושן מכין את הפסטה על בסיס ביצים , הכיסונים ממולאים בעשבים עונתיים ומלווים ברוטב אגוזים. מתכון ל: 4 סועדים. בצק 300 גר' בצק פסטה על בסיס ביצים (ראה מתכון נפרד ) מילוי 250 גר' תרד 100 גר' עולש 1 בצל קטן\שאלוט 50 גר' פירורי לחם 80 גר' פרמזן מגורר שמן זית אגוז מוסקט (אופציונלי) מלח לרוטב 50 גר' אגוזים 1 שן שום 40 גר' שמן זית (3 כפות) מלח אופן ההכנה מחממים בסיר 2 כפות שמן זית על אש נמוכה. פורסים את השאלוט\בצל דק וצולים כ3-4 דק' ומערבבים מדי פעם. שוטפים היטב את התרד והעולש ומכניסים אל הסיר. מכסים ומבשלים כ5-6 דק'. מסירים את המכסה, מערבבים, מכסים שוב ומבשלים כ5 דק' נוספות. מסירים את המכסה וממשיכים לבשל כ10-15 דק' נוספות עד שרוב הנוזלים מצטמצמים. מעבירים למסננת ומצננים עד שמגיע לטמפ' החדר. קוצצים היטב את העשבים המבושלים ומעבירים לקערה. מוסיפים את פירורי הלחם, הפרמזן ומעט אגוז מוסקט מגורר ומערבבים היטב. טועמים ומוסיפים מלח אם צריך. מרדדים את הבצק לעובי מינימלי באמצעות מכונת פסטה וחותכים לריבועים בגודל 4X4 ס"מ בערך. מניחים כפית מהמילוי במרכז ריבוע הפסטה, מקפלים פינה אחת לפינה שממול על מנת שיווצר משולש. מתחילים לסגור את הבצק קרוב למילוי על מנת שלא יווצרו כיסי אוויר ומתקדמים לכיוון השוליים. אם יש צורך מרטיבים מעט את שולי הבצק. אפשרות נוספת מצמידים את שתי פינות המשולש הרחוקות ויוצרים מעין זנב. מוודאים שה"זנב" מוצמד היטב. מסדרים על מגש מקומח (לא להצמיד על מנת שלא ידבקו). הכנת הרוטב טוחנים את האגוזים והשום. מוסיפים את שמן הזית ומעט מלח וטוחנים עד לקבלת מרקם חלק. ניתן להוסיף מעט פקורינו או פרמזן למי שמעוניין. מרתיחים מים בסיר. כאשר המים רותחים ממליחים מעט (1 כפית גדושה לכל ליטר). מבשלים את הרביולי במים עד שצפים ועוד כדקה. מוציאים מהמים באמצעות כף מסננת לקערה. יוצקים את הרוטב מעל ומערבבים היטב. מגישים בצלחת עם מעט פרמזן או פקורינו מגורר מעל.

טורטה סלטה באיטלקית היא פשטידה מלוחה, השף דוד שושן מכין גרסה של גבינות ותרד, פשטידה איטלקית המתאימה לכל ימות השנה ולכל ארוחה, מנה צמחונית נהדרת. מתכון לתבנית אחת בקוטר 24 ס"מ מצרכים 1 חבילה בצק פריך מלוח (230 גר'). ניתן להשתמש גם בבצק עלים. 500 גר' תרד טרי (עדיף תרד בעל עלים גדולים וענפים רכים) 2 שאלוט (אפשר להמיר בבצל בינוני) פרובולה מעושנת (או מוצרלה מעושנת) 70 גר' ריקוטה- 120 גר' 1 ביצה 2 כפות פרמזן 2 כפות פירורי לחם 2 כפות צימוקים 1 כף צנוברים שמן זית מלח אופן ההכנה מחממים כ-2 כפות שמן זית בסיר על אש בינונית נמוכה. פורסים את השאלוט דק ומטגנים בשמן כ-4 דק' תוך כדי ערבוב מדי פעם. מוסיפים את התרד (חשוב שיהיה שטוף ונקי) לשאלוט ומאדים כ-10 דק'. מערבבים היטב על מנת שכל התרד יתאדה באופן אחיד. ממשיכים לאדות עד שהתרד מאבד את רוב הנוזלים שבו. מעבירים את התרד למסננת ומאפשרים לו להצטנן תוך כדי שהוא מגיר נוזלים. כאשר התרד הגיע לטמפ' החדר מעבירים אותו לקערה (אם הוא עדיין רטוב ניתן לסחוט אותו מעט קודם), מוסיפים את הביצה פנימה ומערבבים היטב. קוצצים את הפרובולה המעושנת (אפשר גם לגרר), מוסיפים פנימה, מערבבים ולאחר מכן מוסיפים את שאר המרכיבים. טועמים ומתקנים עם מעט מלח אם יש צורך. מחממים תנור 170 מעלות. מסדרים את הבצק על תבנית עגולה מרופדת בנייר אפייה. מניחים במרכז הבצק את המילוי ומשטחים אותו באופן אחיד. משאירים כ-2 ס"מ שוליים שאותם נקפל מעל המילוי. אופים בתנור כ-10 דק'. מסובבים ואופים ב-10 דק' נוספות. חשוב לוודא שהמילוי בפנים אכן מבושל.

כמו בכל מדינה בעולם גם באיטליה יש קניונים. אפשר למצוא בהם מותגי אופנה של רשתות איטלקיות ובינלאומיות מובילות. הכנו עבורכם כלי שימושי, מפה מסודרת בעברית ובה קניונים רבים בסביבות הערים המתויירות באיטליה, שופינג מוצלח... הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות הקליקו במפה על שקית הקניות כדי לראות את פרטי הקניון בעברית

ברחבי איטליה פרוסים ״שופינג אאוטלטס״ בהם ניתן לרכוש פריטים נבחרים של מותגי אופנה מובילים (איטלקים ואחרים) במחירים מופחתים לאורך כל השנה. הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו "איטליה למכורים" לטיפים ועצות האואטלטים ממוקמים לרוב בקרבת היציאות מהכביש המהיר (אוטוסטרדה), לכן קל לתכנן בהם עצירות לאורך מסלול הטיול, החניה בהם היא חינם, מעבר לחנויות של מותגים מובילים איטלקים ובינלאומים, תוכלו למצוא גם מסעדות ובתי קפה. הקליקו במפה על שקית הקניות כדי לראות את פרטי האאוטלט

נדמה לפעמים שכולם מכירים את אמנות הרנסנאס. ובאמת מה עוד אפשר להגיד על הציורים הגדולים שהפכו כבר מזמן לטי-שרט? ובכן, לא מעט. נתחיל מהעובדה שבכלל לא ברור מה זה רנסאנס: האם זו תקופה היסטורית או תנועה? ואם זו תקופה מתי היא התחילה ומתי נגמרה? ואם זו תנועה, מי הם נציגיה? מה הם חשבו? באיזה שפה דיברו? טוב, עכשיו כבר ברור שכשקצת מגרדים את המעטפת החיצונית, ההסכמות מתחילות להתפורר, וכשממשיכים לחפור, מסתבר שרנסאנס הוא אחד המושגים הקשים ביותר להגדרה. ממש ככה. בהרצאה על "רפאל, האסכולה האתונאית ודימוי האמן ברנסנאס" אני מנסה להראות קצת מהמורכבות של הרנסנאס, באמצעות תיאור ודיון באחד מציורי הדגל של התקופה

הממסד הרפואי לא מכיר בו והסלפי מאיימים לרוקן אותו מתוכן. אז למה סינדרום פירנצה עדיין חיוני להבנת יחסינו עם אמנות? בבוקר חורפי ב-1817 נכנס סטנדאל לבזיליקת סנטה קרוצ'ה. ההתחלה הייתה מבטיחה. הצרפתי הצעיר ציפה לביקור שבועות רבים וחש התרוממות רוח מעצם השהייה בין הפסלים והקברים של ענקי רוח כמיקלאנג'לו, קיקרו ומקיאבלי, כשלפתע נתקל מבטו בפרסקו מאת וולטראנו על התקרה. "בו במקום עברתי... את חוויית האקסטזה העמוקה ביותר שניתן להעלות על הדעת," הוא מדווח. "הגעתי לדרגת הרגישות הגבוהה ביותר, שבה ביטויי האמנות השמימיים מתמזגים בחושניותו המלוהטת של הרגש. לבי הלם בקצב מואץ (אותו סימפטום שבברלין נחשב להתמוטטות עצבים); מעיין החיים יבש בתוכי, ודשדשתי בחשש שאפול לקרקע." השורות האלה ב יומן המסע של סטנדאל קשרו את שמו במה שנודע גם כ" סינדרום פירנצה ". על פי מחקר מ-2017, מדובר ב"הפרעה פסיכיאטרית נדירה המתאפיינת במצב של סחרחורת, פאניקה, פראנויה או שיגעון, הנגרמים בשל חשיפה לפריטי אמנות והיסטוריה, או חשיפה לפריטים רבים מדי כאלה בעת ובעונה אחת". סטנדאל לבסוף התיישב על ספסל בפיאצה והתאושש, אבל החוויות שעבר עדיין משמשות כאבן בוחן לגבולות השפעת האמנות על נפש האדם - כזו שמשתנה בהתאם לתנאים ולנסיבות של כל תקופה. אזהרת מסע מעט ערים בעולם זכו להפרעה פסיכיאטרית על שמן, ואת מה שהרוויחה ירושלים בדת ובהיסטוריה, קנתה פירנצה באמנות ויופי. האמן יונתן הירשפלד אומר כי "הרנסנס הפלורנטיני הוא הרגע בהא הידיעה שבו הפך הציור מאובייקט פולחני בלבד ליצירה עצמאית, עם מחבר שצייר אותו. אנחנו לא יודעים מי המלך בתמונה, אבל יודעים שרפאל הוא זה שצייר אותו. יש מאחוריו אדם, שעמד לפני ארבע מאות וחמש מאות שנה מול אותו הבד שאתה מסתכל עליו, ופתאום נפתח צוהר ויש קו שמחבר בינו לבינך. זה יכול לעשות פיק ברכיים." ​ אם יצירה אחת יכולה להביא לפיק ברכיים, אפשר לדמיין מה עלולה לגרום שהייה במרכז היסטורי של עיר שכנסיית סנטה קרוצ'ה, כיכר הדואומו של ברונלסקי, כנסיית סנטה מריה נובלה וגלריית האופיצי הם רק חלק מהאתרים המצויים בו. מה שהחל בראשית המאה ה-17 כמסע מהולל של גברים אירופאים מן המעמד הגבוה ברחבי היבשת ובעיקר באיטליה, (grand tour), הפך במאה העשרים ל"תיירות היסטריה" בסדר גודל תעשייתי. הפסיכיאטרית גרציאלה מוגריני, היא זו שטבעה את המושג "תסמונת סטנדאל" היא כינסה את ממצאיה בספר הנושא את שם ההפרעה שטבעה ב- 1989 בעקבות עבודתה כראש האגף הפסיכיאטרי בבית החולים סנטה מריה נואובה בעיר. כאמור, הלוקים הראשונים בתסמונת היו גברים שטיילו לבדם, להוטים להיחשף לאמנות הפלורנטינית ואושפזו לאחר שסבלו מסימפטומים שנעים מסחרחורות ודפיקות לב מואצות ועד להזיות ותחושת רדיפה. רובם התאוששו כעבור כמה ימים, וכולם ללא יוצא מן הכלל קיבלו הנחיה זהה: התרחקו מיצירות האמנות. ​ בספרה תיעדה מוגריני, 106 מקרים על פני עשור בשנות ה-70 וה-80. גם דוסטוייבסקי, על פי חוקר אחד לפחות, חווה דבר דומה מול "גופתו של ישו בקברו" של האנס הולבריין – ציור מלבני בגודל כמעט מלא שהוצג במוזיאון באזל, ובאמת קשה להישאר אדישים מולו. אחרי כמה שנים של שקט, חזר הנושא לכותרות לאחר שבין 2016 ל-2018 נרשמו מול יצירות המופת של קרוואג'יו מקרים של התעלפות, התקף אפילפטי והתקף לב. "אני לא רופא," אמר אז מנהל האופיצי, אקה שמידט, "אבל ביקור במוזיאון כה עשיר ביצירות מופת כמו שלנו בהחלט יכול לעורר לחץ רגשי, נפשי ואפילו פיזי." אבל מוגריני טוענת שהאמנות היא לא יותר מטריגר. "המקרים שראינו נוגעים יותר להיסטוריה ולחוויות אישיות של המטופל," היא אמרה בראיון לאתר art news. המקרה מפורסם ביותר בספרה מגולל את סיפורו של פרנץ, ביורוקרט גרמני מאופק, שתכנן את הטיול לפירנצה בסדר מופתי, אבל מול "בכחוס" של קראווג'יו הוא קרס, ראה צבעים שלא הכיר ונתקף הזיות. מוגריני מייחסת את הסימפטומים להדחקה של נטיות הומוסקסואליות (המקרה תועד בשנות ה-70). ​ בקהילה הרפואית נתקל ספרה של מוגריני בספקנות. מתנגדיה טוענים שהיא מתארת מגוון רחב מדי של סימפטומים, כאשר את הקלים אפשר לייחס לנסיבות הטיול (מחסור בשינה, ג'ט לג, התרגשות וכו'), ואילו את התופעות הקשות יותר – כפי שהיא עצמה אומרת – הביאו המטופלים מהבית. מחקר מ-2014 בכתב העת האיטלקי "פסיכיאטריה" מציין שהתגובה לחשיפה לאמנות ולמצבים רגשיים פתולוגיים מופקת באותם אזורים מוחיים. לכן, הסימפטומים שמהם סבלו מטופליה של מוגריני יכולים להיחשב "אוטומטיים, קדם-רפלקסיביים ולא מודעים". ואכן, ההפרעה מעולם לא נכנסה ל-DSM, מדריך האבחון הפסיכיאטרי האמריקני שנחשב לגושפנקא מצד הממסד הרפואי. בכל הנוגע לאות כבוד של הפרעה נפשית רשמית על שמן, פירנצה, ירושלים ופריז ייאלצו לחכות. Self-reflected, יצירת האמנות המציגה את המוח בשעה שהוא קולט יצירות אמנות הסינדרום כהאשטאג, סטנדאל ככתם רורשאך ערכו הרפואי של סינדרום סטנדאל אולי שנוי במחלוקת, אבל נודע לו תפקיד חשוב כ"מאובן תרבותי", כהגדרתו של ג'יימס אלקינס בספרו "תמונות ודמעות" . לידתו בשיאה של התקופה הרומנטית איננה מקרית, והוא נענה לערך הנעלה ביותר בעיני אמני אירופה באותה עת: להרגיש, ובאופן הקיצוני וחסר הגבולות ביותר הניתן. בגרמניה, למשל, שמו צעירים רבים קץ לחייהם בעקבות ורתר הצעיר והמיוסר, בשם אידיאל ה"אהבה עזה כמוות" (במה שזכה לשם "אפקט ורתר", עוד הפרעה מוטלת בספק), וספרו של גתה - "יסורי ורתר הצעיר" – נאסר לפרסום. גם סביב הטיול לאיטליה – ריטואל תרבותי ש גתה עצמו נטל בו חלק – היה ציווי חברתי מובהק: להימצא כשיר לתחושות הסוחפות והעזות ביותר לנוכח יצירות האמנות. ​ אם אלו שורשיו הרומנטיים של סינדרום פירנצה, כיצד נראה עתידו? שיטוט מהיר בטוויטר מגלה שרוחו של סטנדאל עוד מרחפת בחללי המוזיאונים השונים, ויש לה אפילו האשטאג משלה. ואכן, במובנים רבים התקופה שלנו מתאימה מאין כמותה לחוויות המקדשות את פולחן האני. קשה לחשוב על קוקטייל מוצלח יותר עבור האלגוריתמים המנווטים את תנועתנו ברשתות החברתיות מאשר אסקפיזם, טיול מותרות, ייצוגיים חזותיים מרהיבים והתמקדות ברגשות אינדיבידואליים. אפילו ההיכרות המוקדמת עם שכיות החמדה במוזיאונים, אשר בזכות הטכנולוגיה בת ימינו הופכת למוחשית מאי פעם, לא מקהה מעוקץ המפגש. "ביצירות שבהן יש חשיבות למרחב, למשל יצירות מתחום הארכיטקטורה הפיסול, או פרסקו שמוצגות במיקום בעל חשיבות," אומר לי פרופ' קארלו פראבלי מאוניברסיטת פירנצה, אחד ממחברי המחקר הנזכר למעלה, "אין שום אפשרות לשחזר או לתמצת את האפקט הממשי המיידי. את התגובה הרגשית לקפלה הסיסטינית או לדואומו של ברונלסקי אי אפשר לחוות דרך תמונות או סרטונים. לכן, קשה לחשוב על פגיעה ברגשות העזים שמתעוררים במקום". גם סטנדאל חקר היטב את הבזיליקה מרחוק זמן רב לפני המפגש עמה. ​ מצד שני, הטלפונים החכמים שנמצאים איתנו – ועם עשרות המבקרים במוזיאון סביבנו – אינם גורם ניטרלי. מעבר לגודש המבקרים המצלמים וחוסר הנגישות הפיזי אל היצירות, הדחף לצלם אותן עצמו חותר תחת האינטימיות שעליה דיווח סטנדאל. כמו שמזהיר שון פרקר, מבכירי פייסבוק בעבר, אותם אלגוריתמים שיתגמלו אותנו על שיתוף רגעים שמחים ויפים לא באמת מאפשרים לנו לשהות בהם: הם בנויים כך שננהג אחרת. במובן הזה, אפשר לומר שבכל סלפי עם "דוד" או "ונוס" אנחנו מרחיקים אותם מעצמנו. ולמרות הכול סינדרום סטנדאל עומד במבחן הזמן, ולו כמעין כתם רורשאך שמאפשר לכל אחד לפרש את יחסו ליצירות שהוא מוכן לטוס עד אליהן. אני יודע כי זה מה שקרה לי. כשהייתי בפירנצה לפני כמעט עשור, כתבתי רומן שמתרחש בעיר והייתי נחוש לכלול בו אפיזודה של סינדרום סטנדאל. פירוש הדבר, מבחינתי, היה שאני צריך לקרוא כל מלה בנושא ולחוות מה שחווה אותו לוקה ראשון ומפורסם. בדיעבד אני מבין שדבר אחר היה מונח על הכף: האם זה בנפשי? האם אני באמת מסוגל להתמסרות כזאת לאמנות? אחרי שעות ארוכות בסנטה קרוצ'ה, כולל קברי הספולקרי בחצר, נאלצתי לסגת ללא מקרים רפואיים ראויים לציון. בעודי מתאושש על ספסל בפיאצה, אמרתי לעצמי שייתכן מאוד שלקיתי בסינדרום אחר וכמעט לא מוכר, שמבקרת אחת הגדירה כ" מיחושי מארק טווין ": חוסר יכולת להתלהב עד כלות מיצירות האמנות המסחררות של פירנצה. הרומן, אגב, מעולם לא הושלם.

האם תהיתם מה האיטלקים אוכלים בחג המולד? הרבה מאיתנו בוחרים לטייל באיטליה במהלך חג המולד, שווקי חג המולד, האורות החגיגיים ברחובות. כיף לחוות חורף אירופאי אמיתי, לעשות שופינג בחנויות הכי שוות באיטליה, אבל מעבר לכל אלה מתחבא עולם ומלואו חג המולד האיטלקי, כן, איטלקי. אמנם החג נחגג ברחבי העולם, אבל לאיטליה כמו בכל דבר סגנון משלה, מגוון המסורות הקולינריות באזורים שונים באיטליה תתקיים גם השנה כמו בכל שנה ביום רביעי הקרוב על שולחנה של כל משפחה איטלקית. כל הדרכים מובילות לרומא כבר בשנת 354 לספירה קבע האפיפיור ליבריו: שיש לחגוג את הולדת ישו ב 25 לדצמבר כל שנה! ומאז נחגג חג המולד הראשון ברומא, עד אותה שנה נחגג באותו התאריך חג פגאני לכבודה של השמש. האיחוד בין החג הפגאני לנוצרי נתן לנו את היום הכי חשוב ברחבי העולם ובאיטליה בפרט - Il Natale. מה אוכלים ואיפה? בתקופת החג באיטליה אוכלים מאכלים טעימים וייחודיים שאת חלקם (בעיקר קינוחים, אך לא רק) קשה למצוא בשאר ימות השנה. לכל מחוז יש את המסורת הטיפוסית לו ומצרכים תוצרת אותו המחוז המשמשים כמרכיבים למנות הדגל שלו, כך שניתן למצוא שוני רב בין הצפון לדרום איטליה. לא רק במאכלים, אלא גם במנהגים. בדרום בעיקר אך בעוד בכמה אזורים במרכז איטליה, מעבר לארוחת הצהריים המסורתית של ה - 25 בדצמבר, מתקיימת גם ארוחת ערב החג - la cena della vigilia. נסו לדמיין את המשפחה הדרומית הגדולה מתאספת בשמחה יומיים ברצף מסביב לשולחן רחב ומלא בכל טוב, לעומת זאת את המשפחה האיטלקית במחוז צפוני וקר אשר אינה יכולה לעלות על הדעת את האפשרות שהדוד המוזר יבוא לבקר גם ערב לפני, מה שמשאיר אותנו לתהות מה המנהגים הללו אומרים על אורח החיים השונה בין קצוות המדינה. אז אם במגוון קולינרי עסקינן, ישנם אף הבדלים במאכלים בין ערי אותו המחוז, הבדלים במתכונים ובמנות בין משפחות שונות, כך שבניין מגורים אחד יכול לעלות ריחות של בשר צלוי מקומה אחת וריחם של דגים בתנור מהקומה השנייה. אך יש דבר אחד שמאחד את כל השולחנות בחג המולד לאורך כל ארץ המגף, והוא שבסופה של הארוחה תמצאו את עצמכם מתקשים לקום מן השולחן מבלי לשחרר קצת את אבזם החגורה. אם חפצה נפשכם לנדוד צפונה, אל רכסי הרים מושלגים ועמקים זרועי אגמים ונהרות, קרוב לוודאי שתפתחו את ארוחת החג עם מרק חם, נקניקים ובשרים אחרים - כלל שגם לו יש כמובן יוצא מן הכלל. הנה רשימה לפי מחוזות: ​ ב ואל ד׳אוסטה Val d'Aosta למשל, אוכלים קרבונאדה (carbonade) - מנה שהושאלה מבלגיה על בסיס בשר בקר מבושל ביין אדום. ב פיימונטה – Piemonte לעולם לא יחסרו אנולוטי (agnolotti), ריבועי פסטה ממולאים המזכירים רביולי במרק, ובוליטו מיסטו - תערובת של בשרים שונים מבושלים במים. אגנולוטי, עשויים מפסטה טרייה. ב פריולי ונציה ג'וליה – Friuli Venezia Giulia תמצאו את הפולנטה הקלאסית, ברובדה (brovada) - מנת צד על בסיס לפת המוגשת עם מוזט (muset) - סוג של נקניק עשוי מחלקי חזיר שונים מתובל בקינמון, פלפל שחור ואגוז מוסקט, טריפה (trippa) - חלקי קיבה של בקר וכבש, לכל אלה נלווה מבחר עצום של גבינות קשות ורכות. ב טרנטינו אלטו אדיג'ה – Trentino Alto Adige האיטלקים חוגגים עם קאנדרלי (canederli), סוג של ניוקי עצומים עשויים מלחם יבש ומרכיבים שונים אחרים המשתנים מעיר לעיר, אחת הגרסאות של קאנדרלי הוא הקניידלך המוכר והטוב. הקרבה הגיאוגרפית לאוסטריה הביאה עמה את גם את הגרסה האיטלקית לשטרודל, קינוח לארוחת החג. ב אמיליה רומאניה – Emilia Romagna הפסטה פרסקה נמצאת במרכזה של החגיגה: טורטליני (tortellini) - כיסונים ממולאים בשר, פסטלי (passatelli) - רצועות שמנמנות וקצרות של פסטה עשויה מפרמזן, ביצים ולחם יבש (או פירורי לחם), טליאטלה (tagliatelle) - אטריות רחבות, ולזניות. הכל בעבודת יד מביצים טריות ובקפדנות רבה, לפי אותם המתכונים שעברו מדור לדור במשך מאות שנים. יוצאים מן הכלל בצפון הם מחוזות בהם נהוג לעטר את שולחן החג דווקא במאכלי ים, אלו הם כמובן מחוזות אשר מיקומם הגיאוגרפי מאפשר זאת. ​ ב לומברדיה - Lombardia צלופחים הם מעדן חגיגי ידוע, ב ונטו - Veneto אוכלים פולנטה עם דג בקלה מיובש וב ליגוריה – Liguria מגישים מנת דייגים עתיקה בשם קפון מגרו (cappon magro) המכילה בתוכה פירות ים שונים, דגים וירקות כמו גזר, תפוחי אדמה ושעועית. במרכז איטליה, אם התמזל מזלנו ומצאנו את עצמנו ב טוסקנה - Toscana על השולחן החגיגי יככב בעיקר בשר, הרבה בשר צלוי, קרוסטיני (לחם פרוס אפוי בתנור עם שמן זית) עם פגטיני (כבדי עוף) ומנות על בסיס חזיר בר ופטריות. ב מוליסה – Molise אוכלים מרק עם קנרס (cardi, סוג של צמח עם פרח סגול) ודגי בקלה אפויים בתנור עם פרורי לחם, שום, אורגנו, עלי דפנה, צימוקים, צנוברים ואגוזי מלך. ב מרקה – Marche אוכלים מקרונצ'יני די קמפופילונה (maccheroncini di Campofilone) - פסטה דמויית ספגטי, אך דקה מאוד, הרוטב איתו מגישים את הפסטה משתנה מעיר לעיר. ב אומבריה – Umbria מכינים קפלטי (cappelletti) במרק - פסטה במילוי עוף או יונה. ב אברוצו – Abruzzo השחקנים הראשיים הם כבש צלוי, בוליטו בקר בשר מבושל ומרקים שונים. הקינוח המיוחד לאזור נקרא קג׳ונטי (caggionetti) - רביולי מתוקים מטוגנים במילוי ערמונים ושקדים. בדרום איטליה הפורחת והססגונית, נמצא הרבה קינוחים נהדרים ומנות על בסיס דגים, עם כמה יוצאים מן הכלל: ב קמפניה – Campania כמעט תמיד על השולחן תהיה מנת ספגטי עם צדפות, צלופחים capitone, שהיא נקבת הצלופח שהוזכר במחוז לומברדיה, הנקרא (anguilla), דג בקלה והרים של פירות יבשים. מגוון רחב מאוד של קינוחים: סטרופולי (stuffoli) - כדורי בצק מטוגנים ועליהם דבש, קונפטי ופירות מסוכרים, פסטיירה (pastiera) - עוגת ריקוטה מסורתית, רוקוקו (roccocò) - מאפה דמוי דונאט בעל מרקם קשיח עם שקדים, פירות מסוכרים ותערובת תבלינים נפוליטנית, רפיואולי (raffiuoli) - עוגיות הדומות במרקמן לעוגת ספוג, עם ציפוי גלייז סוכר לבן, ומוסטצ׳ולי (mostaccioli) - עוגיות עתיקות יומין בצורת מעוין מצופות שוקולד. בזמן שלרוב המאכלים על שולחן החג האיטלקי אין הסבר מעניין לאכילתם, דווקא הצלופח זוכה להסבר מן המקורות, העובדה שצורתו של הצלופח מזכירה נחש מסמל בעיני הקתולים את ניצחון האדם על השטן, משום שבברית החדשה מסופר כי השטן התחפש לנחש על מנת לפתות את חווה בחטא עץ הדעת. ב לאציו – Lazio ישנו שפע דגים עצום: מרק דגים, צלופחים ואנשובי, אך מנות הבשר חשובות לא פחות ובעיקר בפרברי רומא, שם ניתן למצוא מנות כמו טלה אפוי בתנור עם תפוחי אדמה. ​ ב בזיליקטה – Basilicata תאכלו בקלה ולחם עם שקדים. קלבריה – Calabria מפורסמת בעיקר הודות לנקניקים שלה, עם פנצ׳טה (pancetta) - סוג של בייקון איטלקי, קפוקולו (capocollo) - נקניק עשוי משריר הצוואר של החזיר, נדוייה (nduja׳) - נקניק חזיר רך וחריף וסלסיצ׳ה טרייה (salsiccia fresca) - נקניק חזיר שלא הוסיפו לו חומרים משמרים, זהו בשר נא לחלוטין. למרות המבחר הבלתי נדלה של נקניקים בקלבריה, בערב החג התפריט מבוסס על דגים, עם לפחות 13 מנות שונות כמו סלט פירות ים עם קלמרי, תמנון ושרימפס מתובלים בשמן זית ולימון או חומץ, דגים צלויים, דגי בקלה מטוגנים וריזוטו או פסטה עם פירות ים ודגים. לעומת זאת בארוחת הצהריים של החג התפריט הוא בשרי עם מנות בשריות. קינוח קלברזי קלאסי הוא פיתה נקיוזה (pitta 'nchiusa), מה? המילה פיתה מפתיעה אתכם? ובכן כן, המונח ״פיתה״ הושאל משפתינו, זהו מן מאפה עגול עם שקדים, צימוקים וקוניאק או ורמוט. פולייה – Puglia כאן הכוכבת היא הלפת, אותה מבשלים כמו תרד. לא יחסרו גם צלופח צלוי ודגי בקלה מטוגנים. ​ סרדיניה – Sardinia נותרת עם המתכונים הטיפוסיים לאי, כמו קולורג׳ונז דה קאזו (culurgiones de casu) - רביולי ממולאים ברוטב עגבניות וגבינה, והמאלורדוס (malloreddus) - פסטת ניוקטי עשויה מסולת המבושלת עם נקניק. סיציליה – Sicilia מתבלטת עם מגוון מאכלים אדיר, מפסטה עם סרדינים עד למרק עוף חמים טעים. כמו במחוז קמפניה, גם כאן תמצאו מתוקים רבים, כך שבסופה של הארוחה אל שכחו לשמור מקום בבטן לבוצ׳לטי (buccellati) - עוגיות מקושטות פירות מסוכרים וממולאות בתאנים מיובשות, צימוקים, קליפות תפוזים, שקדים ומרכיבים נוספים המשתנים בין אזורי האי, קסאטה (cassate) - עוגת ספוג המצופה בגבינת ריקוטה ובמרציפן. לבסוף לא נשכח את הקנולו - בצק בצורת צינור במילוי גבינת ריקוטה עיזים מתוקה ופצפוצי שוקולד. ​ קינוחים שיופיעו על כל שולחן יהיו הטורונה (torrone) - נוגט איטלקי, פאנדורו (pandoro) - לחם שמרים מתוק ואחיו הקרוב פנטונה (panettone), ביניהם ישנה יריבות ארוכת שנים. חרף הגיעם מן הצפון, קינוחים אלו הפכו למאכלים לאומיים של איטליה. לסיכום, המאכלים מרובים והארוחות ימשכו הרבה אחרי שעות הצהריים, ולמרות החלוקה לאזורים, כל מנה מתקבלת בברכה ביום קסום זה – גם אם בקלבריה יאכלו לזנייה ובונטו יקנחו בקסאטה הדבר יתקבל בברכה, הרי כל הקסם הוא בשילוב של כל הטוב מכל רחבי המדינה. טורטליני אין ברודו - Tortellini in brodo di cappone מתכון איטלקי קלאסי לארוחת חג המולד הוא טורטליני במרק עוף, בלעדיו אי אפשר להתחיל את הסעודה. ליתר דיוק, קאפונה (cappone) הוא תרנגול שסורס על מנת להגיע למשקל גבוה והוא מאופיין בבשר רך יותר משל עוף רגיל. השימוש בו נפוץ בהרבה מהמנות של חג המולד. מרק מרכיבים 1 קאפונה 4 גזרים 6 גבעולי סלרי 1 בצל לבן 1 כרש 3 שיני ציפורן מלח לפי הטעם אופן הכנת המרק בסיר גדול שמים את הירקות חתוכים גס, את העוף מנוקה בשלמותו ואת שיני הציפורן, ממלאים במים עד שהעוף מכוסה לחלוטין ומבשלים על אש קטנה עד להתרככות העוף, בערך 3 שעות. טורטליני כמויות הפסטה מחושבות לאדם. מרכיבים: 100 ג׳ קמח 00 1 ביצה מילוי - תבשיל חזיר עם בצל נתח מירך חזיר בצל יין לבן פרמזן מלח ופלפל אופן ההכנת המילוי: לחתוך את הבשר לחתיכות גסות, לטגן במחבת עם הבצל עד להשחמה ולהתיז קצת יין לבן תוך כדי הבישול. את התבשיל שיצא טוחנים במטחנה ומוסיפים מלח, פלפל ופרמזן מגורד, לפי הטעם. פסטה: מסדרים את הקמח בצורת הר על משטח עבודה נקי, במרכזו של ההר יוצרים בור ולתוכו שוברים את הביצים, לשים הרבה עד שנוצר בצק עם מרקם אחיד, (מומלץ לתת לבצק לנוח שעה בטמפרטורת החדר עם ניילון נצמד) לרדד את הבצק עם מערוך עד ליצרית בצק צד, לחתוך ממנו ריבועים קטנים אחידים של 3 ס״מ, לשים במרכזם קצת מן המילוי ולקפל למשולש תוך כדי סגירה של קצוות הפסטה, לחבר את שני הקצוות. את הטורטליני מבשלים במרק שהכנו, לאחר שעבר סינון, במשך 3 דקות. בתאבון!

מדריך לטיול בונטו, מחוז משקפי האיכות של איטליה תרגום: ליאתה "המראה שלי ניתן לחיקוי. נשים יכולות להיראות כמו אודרי הפבורן. פשוט תנפנפו בשיער, תקנו משקפי שמש גדולים ושמלות קטנות נטולות שרוולים" – אודרי הפבורן. כבעלת קילומטרז' טיולים מכובד, בכל מקום בעולם אני מזהה בקלות את בני עמי האיטלקים הודות לכמה סימנים ייחודיים. ראשית, האיטלקים לא עומדים בתור! אם כבר ביקרתם באיטליה, בטח שמתם לב לזה בעצמכם. אך אם טרם הגעתם לארץ המגף היפיפיה, אל תגידו שלא הזהרתי אתכם! אך אינני מדברת רק על התעלמות מהכללים, לעתים קרובות אני מבחינה באחיי האיטלקים, מחוץ למולדתנו בזכות הבחירות האופנתיות שלהם. איטליה היא מדינת האָמָּנוּת, ההיסטוריה והתרבות, כמובן, אך גם מדינה בה תעשיית האופנה מפותחת מאוד. אחד הפרטים שאליהם תשומת הלב נמשכת מיד במראה של האיטלקים הוא המשקפיים, הם יהיו ראוותניים, צבעוניים, ממותגים ולרוב מיוצרים באיטליה! במקום שיש בו מפעלים ישנן כמובן גם חניות מפעל, שהן אתר חובה לקצרי רואי, רוחקי רואי וחובבי משקפי שמש, כלומר לכולם. העיר בלונו ומחוז ונטו, כשאמנות ושיטה מנצחת נפגשות לייצר משקפיים העיר בלונו (Belluno) שוכנת למרגלות רכס הדולומיטים מצידו המזרחי והיא מקום נפלא לבלות בו את חופשת החורף או הקיץ. בנוסף לכך, בלונו מוכרת כבירת המשקפיים האיטלקית. 80% מכלל המשקפיים המיוצרות במדינה מיוצרות באיזור וזו הסיבה שאני חושבת שאין מקום טוב יותר לנסוע אליו, אם אחת המטרות שלכם היא רכישת משקפי ראייה ומשקפי שמש. נפת בלונו היא אדמת המולדת של מפעלי וחנויות משקפיים רבים. כאן, אנשים פרטיים יכולים לרכוש מסגרות ועדשות של מותגים שונים במחירים משתלמים במיוחד, זאת בהשוואה למחירים שתשלמו בחנויות במרכזי הערים או במרכזי הקניות. את ריכוז חנויות המשקפיים הגבוה ביותר תוכלו למצוא בסביבת העיר קאדורה (Cadore), במרחק של כ-40 ק"מ מלב העיר. האיזור הזה של ונטו מוכר כ"מחוז המשקפיים". ניתן לבקר בו גם בטיול כוכב של יום אחד מהערים ונציה (Venezia) או טרויזו (Treviso). "משקפי שמש מסתירים את החטאים. משקפי שמש וזוג נעלי עקב משובחות יכולים להרים כל הופעה" ויקטוריה בקאהם. המשקפיים של קאדורה מומלץ לשכור רכב ולגלות את איזור קאדורה (Cadore), כאן תמצאו חנויות משקפיים אחת אחרי השנייה. אציע כמה מהמועדפות עליי, מהן תוכלו לבחור. למעשה, במידה ותמצאו חנויות נוספות, אשמח אם תספרו לי עליהן (לי ולכל קהילת ה מכורים לאיטליה ). אופטיקה קולורויזן (Colorvision) כתובת: Via Fiume, 36, 32040 Domegge di Cadore BL טלפון: 0435-728290 אתר אינטרנט: http://www.colorvisionocchiali.com/it/ שעות הפתיחה: 9.00-13.00 14.30-19.00 בתחילת הדרך הייתה זו חברה משפחתית שנוסדה בשנת 1983, העיסוק העיקרי שלהם היה תיקון וצביעת מסגרות משקפיים. בשנת 2005 הם התחילו לייצר את מותג הבית שלהם בעיר דומג'ה די קאדורה (Domegge di Cadore). קולורויזן מייצרת קו משקפי ראייה ומשקפי שמש מחומרי גלם מסוג אצטט וגם ממתכות היפואלרגניות. המשקפיים של חברת קולורויזן מעוצבים, מתוכננים ומיוצרים באופן מלא באזור קדורה. הם זמינים לרכישה בכל אחת מנקודות המכירה של החברה, בעיקר בערים הגדולות של צפון איטליה. בחנות זו תיהנו מהמחירים הטובים ביותר לכל המסגרות והעדשות תחת מותג הבית Colorvision, ובנוסף להם תמצאו כאן גם מותגים איטלקיים ובינלאומיים. מפעל המשקפיים - Metal Dream כתובת: Località Campopiano, 11/12, 32040 Vigo di Cadore BL טלפון: 0435-77603 אתר אינטרנט: http://www.metaldream.it/ שעות הפתיחה:8.30- 18.30 שעות הפתיחה עשויות להיות שונות במהלך עונת החורף. Metal Dream הוא אחד המפעלים הותיקים והמוכרים ביותר ב"מחוז המשקפיים". משנת 1970 מייצרים כאן מסגרות של משקפי ראייה ושמש. תוכלו למצוא כאן משקפיים ממותגים בלעדיים, ביניהם ליסה סיראני (Lisa Sirani), פאביו נארדי (Fabio Nardi) ובאבילון (bAbYLON). בנוסף לכך,Metal Dream הוא היצרן הרשמי באיטליה של המותג המקסיקני פינדה קובלין (Pineda Covalin). מדובר באחד האאוטלטים המעניינים בתחום המשקפיים של קאדורה בהם תוכלו לרכוש משקפיים של מותגי יוקרה שונים הקיימים בשוק. מקומות החנייה המצויים בשפע, פינת הפיקניק ומגרש המשחקים לילדים הופכים את המקום לכדאי מאוד לביקור. Centri ottici G5 כתובת: Via D. Alighieri, 25-27, 32041 Auronzo di Cadore BL טלפון: 0435-400033 אתר אינטרנט ​ שעות הפתיחה: 9.00-12.30 15.30-19.00 מאז 1878 (!) כלומר במשך כמאה וחמישים שנה, מיצרת משפחת לוצה (Lozza) משקפיים. המותג שלהם נחשב למוביל בזכות המקצועיות, הטכנולוגיה והעיצוב המודרני שלהם, וכן בשל האיזון מעולה ביחסי איכות - מחיר. בהיותם אחד מייצרני המשקפיים הותיקים של העיר קדורה, מסגרות המשקפיים שלהם מיוצרות על ידי עובדים מיומנים ביותר בעזרת מכשור מתקדם. כמו כן, בחנות מוצגים ונמכרים משקפיים תחת המותגים הפופולריים ביותר בשוק האיטלקי והבינלאומי. מומחי אופטיקה בסביבת קדורה (Cadore) לא רק ברחבי עיר קדורה, אלא כל נפת בלונו היא מקום מושבם של מפעלי הייצור בתחום עזרי הראייה. אופטיקת la Muda כתובת: Viale Dolomiti, 93, 32036 Mas di Sedico (BL) טלפון : 0437-640450 אתר אינטרנט: https://www.otticalamuda.com/ שעות הפתיחה:9.00-12.00 15.30-19.00 , סגור בימי שני. La Muda מציגים שיתוף פעולה של צוות מומחים בתחום האופטיקה עם יצרני העדשות ויצרני מסגרות המשקפיים החשובים ביותר באיזור, כל זאת על מנת להבטיח את השירות הטוב ביותר לטיפול בכל הפרעה קיימת באיכות הראייה. הצוות של La Muda מציע שירות יצור מסגרות משקפי ראייה ומשקפי שמש בהתאמה אישית. התהליך מתחיל בביצוע סקירה דיגיטלית של הפנים, להבטחת נוחות מקסימלית מבחינה מעשית ואסתטית. במעבדה הממוקמת בעיירה מס די סדיקו (Mas di Sedico) השוכנת למרגלות הרי הדולומיטים, מבצעים את הצביעה והגימורים של מסגרות המשקפיים. ​ ניתן לרכוש את משקפי La Muda גם בנקודות מכירה שונות בסביבת ונטו וטרנטינו. משקפי הגברת - Piera Occhiali כתובת:Via Ronch de Buos, 5, 32027 Taibon Agordino (BL) טלפון: 0437-660003 אתר אינטרנט: https://pieraocchiali.weebly.com/ ​ שעות הפתיחה:9.00-12.00 14.30-19.00 , סגור בימי ראשון ורביעי. החברה נוסדה בשנת 1979 כחנות אופטיקה. כעשור לאחר מכן, בעלה של הגברת פיירה הצטרף לפעילות בחברה והם הפכו ליצרני משקפיים. בשנת 1992 החברה פתחה מתחם למכירה ישירה של מסגרות ועדשות למשקפיים של המותג שלהם וגם של מותגים אחרים. בנוסף, בשנת 2002 הם הוסיפו מעבדה אופטית פעילה. ​ כיום החברה נחשבת לאחת מיצרני האיכות בתחום עזרי הראייה של נפת בלונו (Belluno). הם ידועים בניסיון רב שנים ובטעם קפדני. חנות המשקפיים מהגדולות באיטליה – Spaccio occhiali Vision כתובת: Via L. Da Vinci 10 - 31013 Codogné, TV טלפון: 0438 795922 אתר אינטרנט: http://www.spacciocchialivision.it/ שעות הפתיחה: 9.00-12.30 15.30-19.00 כדי לבקר במתחם המכירה הזול ביותר של משקפיים המיוצרים באיטליה תצטרכו לעזוב את בלונו (Belluno). כוונו את מערכת הניווט שלכם לכיוון נפת העיר טרוויזו (Treviso). ​ Vision הוא מתחם המיועד למי שרוצה להיות אופנתי ולהתבלט בבחירותיו, והוא ממוקם בעיר קודונייה (Codogné). ​ זהו מקום מושבו ההיסטורי של מפעל איטלקי, שיש לו 15 סניפים ברחבי איטליה. הפעילות של Vision התרחבה בשנת 2011 ומאז מוצעות לציבור מסגרות משקפי ראייה ושמש באיכות מעולה ובחיסכון של 70% מהמחיר המקורי. Vision מאפשרת רכישה של משקפיים מושלמים במחירי מפעל, איכות ללא דופי, מגוון רחב, וכמובן נדגיש שוב, מחירים ללא תחרות. בין שלל המותגים תמצאו כאן את מוסקינו (Moschino), רוברטו קאוולי (Roberto Cavalli), וולנטינו (Valentino), גס (Guess) ועוד רבים מהשמות הגדולים בתחום האופנה האיטלקית והעולמית. תמצאו כאן עדשות למשקפי ראייה, עדשות למשקפי שמש או עדשות מגע מהסוג המתקדם והיעיל ביותר בתחום. ​ במידה ומצא חן בעיניכם דגם מקולקציות קודמות, תקבלו הנחה נוספת בטווח של 20%-50% מסך המחיר. בנוסף, הצטרפות למועדון הלקוחות תקנה לכם הנחה של 5% מסך הרכישה שלכם לשימוש בקנייתכם הבאה. כעת אתם מוכנים למסע החיפוש אחר המשקפיים המושלמים במחיר הנמוך ביותר ובאיכות הטובה ביותר בעולם. "משקפי השמש שלי הם כמו הגיטרה שלי" פטי סמית

בהתבוננות באומנות איטלקית גבוהה, לעיתים קרובות מפליא אותי הטיפול העדין בפרטים. פרטים זה עניין צנוע, לא כולם צריכים לדעת הכל כל הזמן. כמה קשה יכולה להיות ההחלטה מה להגיד ומתי לשתוק. איך ייתכן שמה שמרגיש כמו צל עמוק, הוא בכלל לא כהה. בציור הזה, מרוב שתיקה, אפשר להשאיר שומר בלי רגליים, בלי שאף אחד ירגיש, רק כדי לא לפגום בקומפוזיציה. זוכר פנינים כאלה אצל הדוכסית מאורבינו. לא מכל דבר צריך להקים צעקה. זוכר את האוניות בנמל ואת בעלך עם האף השבור והכובע. מאת: עמיר רובין באחד הימים בסאן ספולקרו, ניגש אלי שומר ממתיק סוד: ״זה בעצם ציור של השלטון הטוב והשלטון הרע, אתה יודע״. אני ראיתי רק את הציור ואילו מגרונו נשמעה צעקת המהפכנות.אוהד סבונרולה. הנוף הצחיח לעומת הנוף הירוק אמור היה לייצג את ההבדל בין שלטון השמיים להיעדרו, אלא שהשומר שייך את הציור למסורת של ״השלטון הטוב והשלטון הרע״ ולא ל״תחייתו של ישו״, איטליה שייכת לעם ולא לקיסר. יש צורות שונות של ציור מעולה. כמו שבמוזיקה יש טריו וקווארטט או פוגה וסימפוניה, כך בציור מהתבוננות. יש אמא וילד, אבא אמא וילד, צליבה, תחייה, פיאטה, השלטון הטוב והשלטון הרע, נוף, עירום, אישה כך ואיש אחרת. הנושא באמת נושא משהו, הוא לא עובד אצל הלוואי, גם לא אצל מילות התואר. צייר עוסק בהתבוננות באור שנותן צורה לעולם כמו שמוזיקאי מקשיב. בהיותי רחוק מהאמונה הנוצרית וקרוב לציור, השחקנים השונים בציורים לא העסיקו אותי יותר מדי מבחינה תיאולוגית. ישנתי במנזר שהציע חדרים בזול. מסדרונות ארוכים, חלונות גבוהים עם וילונות כבדים ואוויר שלא מוחלף. כשנכנסתי לחדר הורדתי את הצלב הגדול ושאר האיקונות ושמתי במגירה. גם את כל הבשמים המוזרים שאיטלקים שמים בחדרים לא מאווררים סגרתי עד יעבור זעם. בזמן שהייתי במנזר פתחתי את כל החלונות כמה פעמים. עד שחזרתי מיום עבודה תמיד סגרו בחזרה שמא פתית אבק יפגוש באור כלשהו. בהזדמנות אחרת, ניגש אלי שומר במוזאו סאן-מארקו שסיפר לי כמה הוא מזדהה עם סבלו של פטר מוורונה שמופיע תמיד עם פצע מדמם או סכין קצבים תקוע בראשו. הזדהיתי גם עם כאבו, גרזן בראש זה לא פשוט. לצורך כתיבת דברים אלו, הייתי חייב לבדוק סוף סוף מי זה הבחור הזה עם סכין הקצבים תקוע בראשו. הספיק לי כבר קודם האימאג׳. אני לא אוהב לדעת את הדברים האלה. לא תמיד צריך לדעת הכל. בקרנבל העממי בכפר הגדול שלידי, עמדה במה קטנה ומולה כסאות לא מעטים. סביב הבמה דיוקנאות של קארל מארקס, גדולים ויפים, מתנופפים על דגלים ברוח. אנשים אחדים נאמו ואחרים הקשיבו. כמה מהם השתתפו בדיון בערנות. בביתן האוכל יכולת לרכוש בכסף דבר אחר דמוי כסף, שאותו יכולת להחליף תמורת אוכל באופן שוויוני למהדרין.