וילה ואלמרנה בעיר ויצ׳נזה נבנתה בסוף המאה ה-17.

היא מכונה גם Ai Nani, ״אצל הגמדים״, בגלל 17 פסלי גמדים בסגנון גותי המתנוססים על החומה המקיפה אותה

הגמדים בסגנון גרוטסקי על חומת האבן המובילה לכניסה לוילה ואלמארנה

הגמדים הם חלק מסיפור אגדה אודות נסיכה גמדה אשר אביה כלא אותה בטירה והקיף אותה במשרתים גמדים כמוה כדי להסתיר ממנה את חריגותה. יום אחד נקלע אל גן הטירה נסיך יפה תואר. ליבה של הנסיכה יצא אליו, אך היא עמדה מיד על ההבדלים בינהם והניחה שהוא לעולם לא ישיב לה אהבה. לכן קפצה מראש מגדל אל מותה. המשרתים שהיו אמונים על שמירת שלומה, הפכו מרוב צער לפסלי אבן.

הוילה קטנה באופן יחסי לוילות אחרות שנבנו בסביבתה ובתקופתה. חדרי קבלת הפנים, ׳הסלון׳ קטנים למדי. מתחם הוילה בנוי משלושה חלקים נפרדים. ״בניין ראשי״, בו נמצאים חדרי קבלת הפנים, ״בית אורחים״, ו-״האורוות״ (בניין האורוות שופץ במהלך השנים ושימש כסטודיו לאדריכל בן המאה ה-20 קארלו סקראפה משנת 1972 ועד מותו) הבניין הראשי נבנה ראשון. ב 1669. עבור המשפטן ג׳יאנמריה ברטולו. לאחר מכן הוילה נמכרה לג׳יוסטינו ואלמרנה אשר הוסיף לה את ב- 1720 את ״בית האורחים״ בעזרתו של הארכיטקט Francesco Muttoni.

הבניין הראשי

מראה ממעוף ציפור של מתחם הוילה

חשיבותה הגדולה של הוילה היא באפרקסאות שצייר על קירותיה גדול הציירים הונציאנים של התקופה, ג׳יאמבטיסטה טייפולו, ביחד עם בנו ג׳יאנדומניקו. טייפולו ובנו שבו זמן קצר לפני שהוזמנה מהם סדרת האפרסקאות מן העיר Würzburger בגרמניה שם עיטרו תקרה בארמונו החדש (הריזידנס) של השליט המקומי. פרוייקט עצום ומרהיב זה קנה שם דבר לעבודתם בעולם האמנות באירופה באותה התקופה. (1753) ועל כן ג׳יוסטינו ואלמרנה הזמין אותם לבוא ולעטר בציוריהם גם את הוילה שלו. ב -1757 הם באו לויצ׳נזה ובמהלך ארבעה חודשים יצרו שני מחזורי אפרסקאות מרהיבים הנחשבים כעת לאחת מפסגות הציור של המאה ה-18 ובה בשעה לאחד משיאי יצרתם של האב ובנו. בנוסף לאפרסקאות ישנם בוילה תבליטים מרהיבים ופסלים אשר על יצירתם אחראי Gerolmo Mengozzi Colonna, אמן יליד פררה אשר עבד עם טייפולו במשך ארבעים שנה.

המבואה

מחזורי האפרסקאות

את האפרסקאות שבבית המרכזי צייר טייפולו ואת אלו שבאגף האורחים צייר בנו. (לבד מחדר אחד, הנקרא חדר ״האלים באולימפוס״ אשר גם הוא צוייר על ידי האב) על פי סגנונות הציור השונים והנושאים שבחרו, אפשר לראות בבירור שלשניים היו מקורות השראה שונים בתכלית זה מזה.

הנושאים של טייפולו הם תמיד נשגבים, שמיימים, הוא מושפע מן הספרות ומן המיתולוגיה ונמשך לתאטרון.

בנו לעומת זאת מבקש לתאר את הטבעי והפשוט, הוא מצייר את חייהם של האנשים סביבו ואת הטבע המקיף אותו. כאשר מבחינים בשוני בין הסגנונות בחדרים בהם עבדו האב ובנו יחד, אפשר לדמות מין מאבק זעיר המתרחש על פני קירות הוילה בינהם.

מחזורי האפרסקאות של טייפולו בבית המרכזי

חלוקת החדרים בבית המרכזי

במדרגות העולות מן הגן מובילות אל אולם מבואה ארוך. המבואה מוליכה אל כל ארבעת החדרים אשר משני צידיה. הקומה כולה נקראת״הפיאנו נובילה״ קומת האצילים בתרגום מילולי מאיטלקית. זוהי היא הקומה היצוגית שבה מקבלים אורחים. חדרי השינה נמצאים בקומה העליונה. נושאי האפרסקאות בבית המרכזי נלקחו מן היצירות הספרותיות הקאנוניות של תרבות המערב, כפי שנתפסו בתחילת המאה ה- 18. ראשית כל ״אפגניה באאוליס״ לאורפידס. לאחר מכן״האיליאדה״ להומרוס, ״האינאדה״ לוירגיליוס, ״אורלנדו המטורף״ ללודביקו אריאוסטו, שהוא אפוס איטלקי מתקופת הרנסס המספר על מסעות הצלב, אבירים, שיקויים, וקוסמות. ואחרון -״ירושלים המשוחררת״ לטורקוואטו טאסו, משורר איטלקי שווה בחשיבותו לדנטה ופטררקה. אפוס על שחרור ירושלים העוסק במסע הצלב הראשון, אולם הפך ליצירה פופלארית והיה ידוע גם מעבר למעגל האינטלקטואלי של התקופה, במהלך המאות ה-16 ה- 17 וה- 18, על שום ההתמקדות בחייהם האישים והרומנטיים של אבירי מסע הצלב.

רגע ההצלה - איפגניה על המזבח, הכרובים מגישים את הצביה, הרוח מנשבת בדגלים

המבואה

על קירות המבואה מתוארת סצנה מתוך המחזה ״איפגניה באאוליס״ לאוריפידס, מחזה יווני שנכתב בשנת 410 לפנה״ס. על מזבח שוכבת אפגניה בתם של אגממון ולימנטרה, מעליה אוחז בסכין ומתכונן להעלותה קורבן, עומד הנביא. הם מוקפים קהל אשר מבט מדוקדק בהם יגלה כי כולם מפנים את מבטם אל נקודה בצידו השמאלי של החדר, שם, בטכניקה ציורית היוצרת אשלית תלת מימד, מרחפת על גבי ענן בלווית שני מלאכים צביה פעוטה שנועדה לשמש קרבן במקום איפגניה. את הצביה שלחה האלה ארטמיס אלת הציד והירח. אם נביט למעלה אל התקרה נראה אותה מוקפת מלאכים. אגממון אביה של איפגניה ביקש להפליג עם צי ספינותיו אל עבר טרויה על מנת להשתתף במלחמה. אך האלה ארטמיס עצרה את הרוח ובכך עיכבה את אוניותיו בנמל וסיכלה את תוכניותיו. הנביא יעץ לאגממון להקריב את בתו לארטמיס כדי להפיס את כעסה. הבת הסכימה לשמש כקרבן. הציור מתאר את הרגע המדוייק של ההצלה והפיוס.

אפשר להסתכל על דגלי הספינות מאחור ולראות שרוח מנשבת בהם. מבט נוסף אל צידה השני של התקרה יגלה את איאלואס אל הרוחות הנושף מפיו רוח על פני הים, רוח זו היא שגורמת לדגלים להתנפנף. הבת ניצלה, האלה מפוייסת, הרוח שבה לנשב והצי יוכל להפליג אל המלחמה. את אגממנון עצמו אנו רואים בצד ימין רכון ראש, עטוף בגלימה אדומה המכסה את פניו, איננו מסוגל להתבונן באסונה של בתו ומחמיץ גם את הצלתה.

מכינים את כלי המלחמה לקראת היציאה לטרויה

כלב נפרד מאדונו

התקרה ארטמיס ואיליאוס אל הרוחות

סלון האיליאדה

על הקיר השני מצויירת שתי סצנות נוספות, באחת מהן, מכינים את כלי המלחמה לקראת היציאה לטרויה. ובשניה נראה אדם המביט אל המזבח בפנים מכורמות. יתכן וזהו הפטרון ובעל הבית, Giustino Valmarana. לצידו כלב הנפרד בצער מאדונו. (אולי יוליסס) מעל הדלת, במונו כרום, מתוארים ארבעת הנהרות החשובים ביותר באיטליה. אליהם יושבים על מוצאם.

בריסדיה המשרתת של אכילס נלקחת בכוח ונמסרת לאגממנון כדי שיחזיקה בה בשבי כפקדון. אכילס הזועם מזנק לעבר אגממנון אך מינרווה אלת המלחמה והחכמה מופיע מן השמיים ואוחזת אותו בשערותיו. תפקידה בסיפור, על פי מסורת התאטרון היווני העתיק, הוא ה׳דאוס אקס מכינה׳, בלטינית: האל במקום המכונה, כלומר, המכשיר או הכלי אשר מניע את העלילה וגורם לאירועים שבסיפור להתגלגל קדימה. אכילס האבל מבקש נחמה אצל אמו טטיס אלת הים.

ציור הנוף שבקיר האחרון באולם זה מיוחס לבנו של טייפולו, ג׳יאנדומינקו. על התקרה מצויירת מינרווה.

מימין בריסדיה נלקחת מאוהלו של אכילס משמאל מינרווה בתחפושת אוחזת את אכילס בשערותיו

מחזור האפרסקאות בחדר ״האיליאדה״ הוא בעל אופי תאטרלי מובהק, המודגש על ידי אופן בניית הקומפוזיציה. כל אפרסקו ובו דמויות המתארות ארוע, מוקף באלמנטים ארכיטקטונים (מצויירים) המעוצבים כקדמת במה. לרקע הוענק מימד של עומק במה מעוטר בתפאורה.

התמונה האחרונה של אכילס ישוב בין שני עמודי שיש מצויירים, אשר מעבר להם נראה הים ממנו מגיחה טטיס אמו כדי לנחם אותו, חותמת את המבע התאטרלי של החדר כולו. גם כאן האמן מבקש לערב את הצופים בהתרחשות. ״השחקנים״ מתעלמים מקיומו אך הוא נוכח כצופה בלב האירועים עצמם. טייפולו בקש למלט את התודעה מן הפרוזאי ומהראלי, אל המחשבה העמוקה, השקיעה בעומק ההרהור. כאלו השורים על אדם כשהוא צופה במחזה או קורא בספר.

טייפולו מקיף את הצופה באירועים המיתים הלובשים גוף וצורה ועל ידי טכניקת הציור שלו בורא אווירה איטית, בעלת פני שטח רחבים, משתרעים, אשר מסרבים לצמצום הנדרש על מנת לאזן בין חזון חלומי לחוויה קונקרטית.

אכילס לאחר התקפת הזעם מנוחם על ידי אמו תטיס נימפת הים

בין שני החלונות הפונים אל הדרך הראשית, צוייר אפרסקו המתאר את קופידון/ארוס בתעופה. הוא אוחז בידייו אשפה טעונה בחיצים רבי רושם מפני שביכולתם להפר את הסדר. מתחתיו באופן צורם שאיננו

משתלב בסגנון הכללי של החדר מצוייר נוף מקומי ובו שני איכרים לבושים במלבושי התקופה שבה צוייר האפרסקו. דמותו של קופידון היא מעשה ידיו של טייפולו האב ואילו הנוף הכפרי צוייר על ידי בנו, ג׳יאנדומניקו. התמונה חסרת איזון וחריגה לאווירה האפית הכללית שבחדר.

סלון האילאדה מוביל אל סלון ״אורלנדו הזועם״.

סלון אורלנדו הזועם - Orlando Furioso

כאמור אפוס איטלקי מתקופת הרנסס שנכתב על ידי המשורר לודביקו אריאוסטו. אחת הפואמות הארוכות ביותר בספרות האירופאית.

העלילה מתרחשת על רקע מלחמות הנוצרים במוסלמים במהלך מסעות הצלב. אך המוקד הינו עלילות המשנה - סיפורי האהבה, הכשפים וההרפתאקות של האבירים השונים. האפוס נקרא ״אורלנדו הזועם״ בגלל הסיפור על אהבתו החד צדדית של אורלנדו לנסיכה המוסלמית אנג׳ליקה. אהבה נכזבת שגורמת לו להשתגע.

החדר שהקדיש טייפולו ל״אורלנדו הזועם״ פונה אל הצפון ועל כן אינו מואר באור ישיר. הציורים נראים כמו הגדלה של קנווסים הממוסגרים במסגרות עץ מסיביות בסגנון רוקוקו טהור, כלומר, עבור בני התקופה, סגנון עכשוי.

כבר מן הציור הראשון המתאר את אנג׳ליקה הקשורה לסלע, ברור שגם כאן דמות נשית היא דמות המפתח המובילה את האירועים המתוארים.אנג׳ליקה נקשרת לסלע על ידי פירטים במטרה שלוויתן יטרוף אותה. האביר רוג׳רו רכוב על היפוגרף (יצור מיתולוגי אשר ראשו וכנפיו הם כאלו של נשר ואילו חלק גופו האחורי כשל סוס) מגיע לשחררה.

אנג׳ליקה קשורה לסלע

בהמשך פוגשת אנג׳ליקה את החייל הפצוע מדורו - Modoro, ומטפלת בפצעיו. הם מתאהבים ונאלצים לתת לזוג האיכרים שנתן להם מחסה בביתם, את הטבעת שנתן אורלנדו לאנג׳ליקה כנדר והוכחה לאהבתו. את האיכרים באפרסקו צייר ג׳יאנדומניקו בנו של טייפולו. על הקיר האחרון ציור של אנג׳ליקה חורטת את שמו של מודורו על עץ בעוד הוא מביט בה בעיניים מלאות אהבה.

על התקרה מצויר קופידון שעיניו מכוסות, נוהג בכרכרת עננים רתומה ברישול לכרובים נוספים סמל לתשוקת ההתאהבות המעוורת את האדם.

מדורו נותן את הטבעת לאיכרים (הנאהבים צויירו על ידי טייפולו והאיכרים על ידי בנו)

תקרת סלון ״אורלנדו הזועם״ קופידון רוכב על פני השמיים בעינים מכוסות

אנג׳ליקה חורטת את שמו של מדורו על עץ. טייפולו חושף את מלוא עומק אהבתם במבטים שהם מחליפים

האווירה בחדר היא אווירה הרואית פסטורלית, ונדמה שהיא ניזונה מאידיאליזציה חריפה של האינטימיות. בד בבד היא מסייעת לדיוק המהלך הפואטי אותו מוביל האמן באופן עקבי, חדר אחר חדר, של הז׳אנרים העיקרים בספרות מאז העת העתיקה. חדר ״אורלנדו הזועם״ מוביל בחזרה אל המבואה ומשם נכנסים אל סלון ה״אינאדה״

סלון האינאדה

פואמה אפית רומית מאת וירגליוס. שניים עשר כרכים המתארים את הרפתקאותיו של אינאיס. נכתבה בימי השלום שהשכין אוגוסטוס לאחר שנרצח יוליוס קיסר. האינאדה נכתבה על מנת לברוא גיבור לאומי שמוצאו אלוהי למחצה ואנושי למחצה ובכך לפאר את הקיסרות. אינאיס הוא טרוייני אשר לאחר המלחמה עם יון יוצא למסע ארוך אשר יוביל אותו בסופו של דבר ללציוס שבאיטליה שם יקים את העיר רומא ויהווה ראשית לרומאים.

גם בחדר זה גיבורת האפרסקאות היא אשה. דיידו. מלכת קרתגו. וגם מהלך חייה כחייהן של הגיבורות בחדרים האחרים, יופרע ויכוון על ידי התערבותם של האלים.

פגישת דיידו ואנאיס

האפרסקאות בחדר האינאדה מתארים, את הגעתו של איניאיס לחופי קרתגו ביחד עם משרת ובנו שם נגלת לו אמו, אלת האהבה, ונוס.

ונוס חורשת המזימות, הופכת את נכדה לבנה בכורה, ארוס. כאשר מציג אינאס את עצמו בפני מלכת האי דיידו גורם לה ארוס להתאהב באינאס אהבה נואשת. זוהי מזימה של ונוס המנסה לעכב את איניאס בקרתגו, אולם גורלו של איניאס הוא להניח את היסודות להקמת רומא ועל כן במצוות מרקוריוס הוא מותיר מאחוריו את דיידו שבורת לב ומפליג מקרתגו. דיידו שאינה יכולה לשאת את אבדנו מתאבדת.

טייפלו הקדיש את הקיר הגדול בחדר לפגישה בין דיידו לאינאיס מלווה בבנו אשר כנפי ארוס שלו גלויות רק לעיני הצופים באפרסקו וחבויות מפני האנשים הנוספים המצויירים בה. בפגישה זו ארוס גורם לדיידו להתאהב באינאיס. בעיניה של דיידו ניתן לראות את ניצני האהבה כמו גם את הצל הטרגי שמרחף על עתידה. התאבדותה של דיידו מסמנת שיבוש חמור העתיד לבוא על רומא ועל קרתגו. זוהי מעין פרשנות משנית או קריאה נוספת שהאפרסקו מעניק לאיניאדה, מעין פרשנות מזוקקת ומרוכזת של הסיפור. על קיר אחר מתוארת פגישת ונוס ובנה אינאיס עם ההגעה לחוף קרתגו. הציור במונוכרום מתאר את ונוס במערתו של בעלה וולקאנו, מלווה בבנם ארוס בבואה לבקש ממנו שיכין כלי מלחמה בלתי נראים עבור בנה אינאיס, שנולד לה מיחסים עם בן תמותה פשוט. האפרסקו שצוייר על התקרה נהרס בהפצצה במלחמת העולם השניה ועל כן החדר הזה חסר את ״הנימה המסכמת״ שמעניקה נוכחותם של האלים בציורי התקרות, כדי להדגיש את מעורבותם בגורלם של בני האדם.

ונוס מבקשת מוולקנו שיכין כלי מלחמה לאנאיס

פגישת אינאיס וונוס עם עגינתו בחופי קרתגו

אינאיס מצווה לעזוב את קרתגו

סלון ה״אינאדה״ מוביל לסלון האחרון המוקדש לאפוס בשם ״ירושלים המשוחררת״

סלון ״ירושלים המשוחררת״

״ירושלים המשוחררת״ (1581) הוא אפוס שנכתב במאה ה- 16 על ידי טורקאווטו טאסו Torquato Tasso, (1544-1595) הספרות בתקופת הרנסנס התענינה מאוד במציאות פנטסטית שקוסמים, מכשפות, ושיקויים לקחו בה חלק. כל זאת סופר לעיתים קרובות על רקע מסעות הצלב לירושלים. באפוס ״ירושלים המשוחררת״. טייפולו מבין לעומק את המעשה הספרותי של טאסו. בעזרת מכחולו הוא משרטט הלכה למעשה את המאפיינים של הפואמה האלגית שהינה במידה רבה סנטימנטלית אך בה בשעה בעלת מרכיב חיוני של סיפור מוסר המעניק לה מימד שכלתני.

רינאלדו, צלבן וחייל, נעצר בדרכו על ידי קוסמת בשם ארמידה. ארמידה הגנה על המוסלמים וניסתה לעכב את הצבאות הנוצרים. בעזרת קולה המכשף שרה לרינאלדו שיר שהרדים אותו ואפשר לה לחטוף אותו. ראשית היא לוקחת אותו למבצר ואז נושאת אותו בתוך כרכרה אל ״האיים ברי המזל״, איים ירוקים שופעי פריחה, המבטיחים תענוגות. בעזרת מראה מכושפת היא שולטת בו והוא מוותר על שאיפות הלחימה שלו ומבכר להשאר בחברתה.

גופרדו די בוליונה, מפקד בצבא הנוצרי, שולח את חייליו לחפש את רינאלדו. הם מוצאים אותו ומציגים בפניו מגן. מתנתו של הקוסם מאסקלונה. רונאלדו מביט בהשתקפותו בתוך המגן והמגן מציג לפניו את כל השתלשלות העניניים כפי שקרתה. מעשיה של ארמידה מתגלים לפניו. רינאלדו חש בושה ומחליט לגבור על הכישוף ולשוב להיות לוחם וצלבן.

הציור מוצג בצבעים חיים, הבעות הפנים עזות ומחוות הגוף רבות משמעות. טייפולו מתאר את רגע הפרדה בין רונאלדו לארמידה, זו עדין מנסה להפעיל עליו את השפעתה כשהיא מציגה את כל חושניותה אך רונאלדו כבר נשלט על ידי ההגיון. ארמידה מוצגת בתוך קומפוזיציה ״שבורה לחלקים״ הנוף שבאחורי התמונה מופרד ונמצא בעומק במרחק. בלתי מושג, כמו רגשות החיבה העדינים והפרטיים ביותר.

טייפולו מצייר את האור באופן היוצר אווירה חושנית מועדנת שבמעודנות. אשר הדגש בה הוא על אינטימיות שבמבט יותר מאשר על אינטימיות גופנית. על התקרה מצויירת אלגוריה בה מנצח המוסר את החטא, האור את החושך והטוב את הרע.

הצבעים בחדר יוצרים רושם כאילו הם מתמוססים ומעניקים לאפרסקו אווירת חולשה ורגשנות שנדמה שנעשתה בעצה אחת עם הטבע המקיף אותה הנשקף מן החלונות הפונים מערבה. האפרסקאות בשיאם בשעת השקיעה ובעונת הסתיו.

נראה בבירור כי המוטיב החוזר בציורי טייפולו בבית הראשי עוסק בקורבן ובויתור כאחד מערכי האנושיות. איפגניה מקבלת על עצמה לשמש קורבן עבור טובתם של האכאים. בריסידה שפחתו של אכילס ואהובתו, נלקחת ממנו שלא ברצונה והוא אינו יכול להשיבה. ​ אורלנדו מקריב את אהבתו לאנג׳ליקה אך משתגע מעצמת הכאב. אנג׳ליקה בוחרת במדורו. ארמידה ננטשת על ידי רינאלדו כאשר הוא שב לחושיו ומחליט לעזוב האיים הירוקים על תענוגותיהם. ללודביקו ואלמרנה בעל הוילה היה חזון ברור כאשר הזמין את הציורים מטייפולו, שני הגברים המשכילים בחרו בעצה אחת את הנושאים הספרותיים והמיתולוגיים. האפרקסאות על התקרות בכל חדר, כמו מסכמים את הרעיונות שמאחורי הסיפורים. אלו הן אלגוריות שנושאן הוא ההתערבות האלוהי בגורל האנושי.

מחזורי האפרסקאות בבנין האורחים - עבודתו של טייפולו הבן

אגף האורחים צוייר כמעט כולו על ידי גי׳אנדומניקו טייפולו, בנו של הצייר הידוע וצייר בעצמו (חוץ מחדר אחד, ׳האלים באולימפוס׳ אשר גם הוא צוייר על ידי האב) האפרסקאות של הבן הן עדות לנטישתו את מורשת אביו. כלומר התעלמות מן הנושאים הקלאסיים והמיתיים לטובת התבוננות בחיים האמתיים ובטבע. טייפולו הבן העדיף לצייר את מה שראה. את סביבתו הטבעית.

מבט מהוילה אל אגף האורחים

תרשים החדרים בבית האורחים

החדר הסיני

האפרסקאות בחדר זה הם מפגן ראווה של התרבות הסינית כפי שמבין אותה טייפולו הבן. ברפובליקה הונציאנית כל שהיה ידוע על סין נשאב מן האופרה ״טורנדוט״ של קרלו גוצי ומן הסחורות שהגיעו אל ונציה בדרך הים משם. בציור מתוארת סגידה לאלת הירח ורכישת תבלינים ובגדים יקרי ערך. כל אלה אינם אלה תירוצים על מנת להציג בפני הצופה את המסחר המשגשג עם סין. הצייר שמעולם לא ביקר בסין תאר לעצמו את מראה לאחר שצפה באופרה וקרא ספרים בנושא. הוא דמיין חיות משונות, חרקי ענק, ירקות ופירות שצורתם אקזוטית וזרה. אולי בשל כך מתקיימת מעין נקודה עיוורת בציור. הסצנות המוצגות על הקיר חסרות רקע ממשי. מאחורי הדמויות כמעט לא מופיע נוף, או בנינים, ומה שכן מצוייר מודגש בקושי. רוב הרקע לבן. ג׳יאנדומניקו השתמש כאביו בטכניקה של יציאה מגבולות המסגרת המצויירת של האפרסקו, כדי ליצור אשליה תלת מימדית, באולם הסיני הוא עושה זאת בעזרת ענפיו של עץ.

סגידה לאלוהות הירח, החדר הסיני, טייפולו הבן

חדר האיכרים

בחדר זה ג׳יאנדומניקו משנה לחלוטין את מוקד העניין שלו. הוא מתאר את חיי האיכרים בונטו מחוז הולדתו. על קיר אחד מתואר בציור יום שמש אביך (אופייני עד היום לקיץ הונציאני) אשר מטשטש את צבען של צמרות העצים. על כר דשא סביב שולחן סועדת משפחת איכרים ארוחה פשוטה. אפשר לראות על המפה הלבנה צלחת גדולה של פולנטה. (מאכל אופייני לאזור עד ימים אלה) איכר אוכל בעודו מחזיק את בנו בזרועתיו, אשתו אוכלת כאשר צלחתה מונחת על בטנה ההרה.

על קיר נוסף איכרים שרועים תחת עץ עם כלי העבודה שלהם. הגברים מדברים בינהם או נחים. אישה אחת משחילה חוט בפלך טוויה.

על הקיר שליד שתי נשים וילדה הולכות לשוק. הן לבושות בבגדיהן הטובים ואינן נועלות נעלי עבודה (כפי שאפשר לראות בציור הקודם) אלא נעלי עקב. בנוסף הן חובשות כובעים. בחלק האחר של אותו הקיר, אשה זקנה נחה בצילו של עץ. היא בדרכה לעיר למכור ביצים. בעודה נחה היא אוחזת במחרוזת התפילה ומשננת את תפילותיה. על הקיר ממול צייר ג׳יאנדומניקו תמונת נוף טיפוסית נפלאה.

חדר האיכרים, טיפולו הבן

חדר הטיול - החדר הגוטי

בחדר זה מתוארים האצילים בני החברה הגבוהה הגרים בכפר. הם האדונים במערך הכוחות הפאודלי של התקופה. עבודת האיכרים מהחדר הקודם, מאפשרת את חיי המותרות שלהם. האובייקטים הארכיטקטונים מצויירים בסגנון גוטי, וממסגרים גבירות הלבושות בבגדים מרהיבים, מטיילות עם מאהביהן, דעתן מוסחת בברור, על פניהן מבע משועמם, נראה שהפרטים הקטנים מהם מורכבים החיים אינם מעניינים אותם. טיולי האצילים מתוארים גם בנופים חורפיים וגם בנופים קייצים.

גברת ומאהבה מטיילים בנוף אופייני לחבל ונטו, טיפולו הבן

חדר האלים באולימפוס

כאן ניכר שוב כי היד המציירת היא זו של ג׳אנבטיסה טייפולו, טייפולו האב. הנושאים הם אותם נושאים מיתולוגים המזוהים איתו. הוא מחזיר את המתבוננים אל הנשגב. על קיר אחד יופיטר יושב על ענן כעל כסא מלכות. בידו האחת ברק ובאחרת שרביט. לרגליו נשר חי.

יופיטר

חדר הקרנבל של ונציה

גרם מדרגות משיש ירוק מצוייר על הקיר, מקיף את החדר ויוצר אשליה לפיה ניתן לעלות בהן אל קומה נוספת. משרת שחור יורד במדרגות על מנת להגיש משקה שוקולד חם. מבקרי האמנות משייכים גם הציור הזה לטייפולו האב.

על שלושת הקירות האחרים סצנות מן הקרנבל של ונציה מצויירות על ידי בנו. קולומבינה ופנטלונה רוקדים (דמויות מהקומדיה דל ארטה), ׳השרלטן׳. ניכרת חשיבות שהצייר נותן להופעת פרטים קטנים. פרטים אלו מצויירים ביד קלה ובוטחת.

גרם המדרגות מצויר על הקירות ומהטל לרגע בצופים הטועים לחשוב שהוא אמיתי

סצנה מהווי הקרנבל בונציה

התחושה האוחזת במבקרים עם סיום הסיור בין החדרים המעוטרים בחן כה רב,

בסגנון המובהק של הרוקוקו היא לעיתים מבלבלת. יש מי שמוצאים אותו מופרז ביופיו, מלאכותי, ואף רעשני. היטיב לתארו, על יתרונותיו וחסרונות, העיתונאי האיטלקי גויידו פיובנה בן העיר ויצ׳נזה, בספרו "la metafisica dei sensi”

״סגנון הציור של המאה ה- 18 בא למלוא ביטויו דווקא כאשר הוא מוצג הרחק מן כנסיות והארמונות הגדולים. על אף האווירה האריסקטוקרטית האופפת אותו הוא במיטבו דווקא כאשר הוא עוסק בהלך הרוח של הבורגנות. בורגנות זו שטעמה האומנותי מוצג בחדריה שלה, כהזמנה למנוסה, כמכשיר לכיונון חלומות, כאוביקט המסייע לצריכה עד כילוי מיידי של הרגשות שבלב״