אם יצא לכם להגיע לצפון איטליה, אל תפספסו את גבעות פְּרוֹסֶקוֹ. הנופים כאן נפלאים, האווירה שלווה, וכיף במיוחד לבקר ביקבים המתמחים בייצור יין מבעבע. נדיה קרישי חזרה מסוף שבוע קסום באזור ואלדוביאדנה, ויש לה כמה טיפים עבורכם...
ידוע שחצי האי האיטלקי שופע כרמים – כל אזור והיינות שלו. ומבין כולם, היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם הוא הפְּרוֹסֶקוֹ. זהו יין המיוצר לרוב באזור מחוז ונטו (Veneto), אבל גם במחוז פריולי (Friuli) השכן, ומתאפיין בטעם פירותי ומבנה קליל. הפרוסקו מוכר לרוב כיין מבעבע (יין נתזים), אבל קיים גם בשתי גרסאות נוספות – פרוסקו מבעבע למחצה (ובאיטלקית: frizzante) או פרוסקו "דומם" (ובאיטלקית: tranquillo). אוהבים פרוסקו? גם אני! במאמר זה נגלה את גבעות הפרוסקו היפהפיות, שבהן מייצרים את היין הפופולרי להדהים הזה. ולפני שנצא לדרך, הערה קטנה: גם אם אתם לא ממש מתעניינים ביין, כדאי לכם לבקר באזור. הנופים כאן מרשימים בצורה בלתי רגילה.
סיפורו של הפְּרוֹסֶקוֹ
קודם כל, כדאי שנדבר על ההיסטוריה המעניינת של היין הזה. בעבר גם הענבים שמהם מייצרים את היין נקראו פרוסקו, אבל היום, באירופה, הזן נקרא גלרה (Glera). את ענבי הגלרה (פרוסקו) אפשר לגדל בכל מקום אם תנאי האקלים מאפשרים זאת, אבל אין ספק שבגבעות שמסביב לעיירה ואלדוביאדנה (Valdobbiadene) מתקיימים התנאים האידיאליים עבור הגפנים והן נותנות מעצמן את המקסימום.
לפי התיעוד ההיסטורי הקיים כרמי פרוסקו משגשגים כאן כבר כ-300 שנה לפחות, אך סביר להניח ששורשיהם עתיקים הרבה יותר. המשורר ורגיליוס הילל את היין המופק מענבי המקום, כך שכנראה שתעשיית היין צמחה כאן עוד לפני הרומאים, אבל העדות הרשמית הראשונה ליין המכונה פרוסקו מתוארכות לשנת 1750, התקופה שבה שלטה באזור הרפובליקה של ונציה.
דווקא בתקופה זו, בזמן שהסרנסימה (Serenissima - כך כונתה הרפובליקה של ונציה) כבר החלה לשקוע ולאבד את כוחה, זכה המגזר החקלאי לרגע של שגשוג ופריחה בזכות השינויים הפוליטיים והחברתיים שהגיעו מצרפת. אקדמיית קולניאנו (L’Accademia di Conegliano) היתה הראשונה שקידמה את היין באופן מדעי וכלכלי, ושיחקה מאז תפקיד מרכזי בעולם הפרוסקו. באחד מכינוסי האקדמיה, בשנת 1772, כונה היין לראשונה בשמו המודרני – פרוסקו. על חברי האקדמיה נמנו מומחים שונים מעולם השיין וביניהם ייננים, טכנאים וחוקרים. כאשר נולדה איטליה המאוחדת בשנת 1861, גם עולם החקלאות עבר מהפיכה וכללים חדשים נקבעו עבור תחומי גידול שונים וביניהם גם יין. בין השאר נדרשו חקלאים האזור לעקור את הכרמים הישנים ולהחליף את הגפנים בגפנים באיכות גבוהה יותר, מה שהוביל ליצירת יין פרוסקו מעירוב של זני ענבים. בשנת 1868, הודות לרוזן מרקו ג'וליו ברבי ואלייה, שב הפרוסקו להיות יין טהור, מזן מרכזי אחד של ענבים. בשנת 1963 הפכה העיר ואלדוביאדנה לבירת הפרוסקו, ולאחת מערי היין המבעבע הידועות באיטליה.
יקב באצ'ו דלה לונה –Cantina bacio della luna
לאחר שסיירתם בין הכרמים שטופי השמש, תוכלו לבקר באחד מהיקבים הרבים הטובלים בירוק. יקב באצ'ו דלה לונה (מילולית: נשיקת הירח) ממוקם באזור וידור (Vidor) שליד העיר טְרֶוויזוֹ, והבעלים ישמחו לארח אתכם בין אוצרות החווה. היקב מתמחה בייצור פרוסקו DOC, ותהליך העבודה מדוקדק: הם מקבלים את יין התירוש מהכרמים הסמוכים, מוסיפים סוכר ושמרים ומעבירים את היין לתסיסה במיכל גדול, מעין ממגורה שבה יהפוך היין למבעבע. לאחר מכאן נמזג היין לבקבוקים, ואז הוא מוכן למכירה. במהלך הסיור תוכלו לטעום יינות שונים ומוצרים טיפוסיים לאזור שתוכלו לרכוש בחנות היקב.
ארוחת צהריים במסעדה ללא מארח...
נכון, זה קצת מוזר. אבל כך פועלת המסעדה... באזור מקסים מוקף בכרמים, לאורך השביל הפנורמי המוביל אל Cima Cartizze, מתחבא המקום המיוחד הזה. האוכל תלוי ומוצג, היין והמשקאות נשמרים בקירור ועל המוצרים מופיעות תוויות עם מחירים, אבל לא תמצאו כאן מארח, קופאי או מלצר. השירות הוא עצמי, והתשלום מתבצע בקופה האוטומטית. לאחר ששילמתם תוכלו להתיישב ליד אחד השולחנות שבחוץ וליהנות מארוחה טעימה המורכבת ממעדנים מסורתיים המיוצרים באזור.
שיטת העבודה כולה מבוססת על כך שהסועדים הם אנשים ישרים, ולמרבה המזל, מי שמגיע לכאן הם אנשים הגונים, שמשלמים ומאפשרים למקום להמשיך להתקיים ולפעול במתכונת הייחודית הזאת. הסגנון פה הוא כמו של בית אחוזה עתיק: ירקות מוחמצים בצנצנות כמו שסבתא שלי הייתה מכינה, נקניקים תלויים לייבוש, ווילונות משובצים ופרחים בחלונות... יש משהו פשוט וקסום בסביבה העדינה והמיוחדת הזאת. המסעדה פתוחה עד השעה 22:00, ואין צורך להזמין שולחן מראש. אין כאן אוכל מבושל או משקאות חריפים, וכולם מקפידים על הכלל הבסיסי הבלתי כתוב, ודואגים להשאיר אחריהם סביבה נקייה בתום הארוחה.
המסעדה ללא מארח... בניהול עצמי מלא! צילום: נדיה קרישי
ולדוביאדנה – Valdobbiadene
העיירה הזאת שפרובינציית טְרֶוויזוֹ במחוז ונטו מזכירה קצת את היין שמיוצר בשטחה – מלאת חיים ומבעבעת! בעיקר בזכות הארכיטקטורה המקומית, הבאה לידי ביטוי בדואומו של העיר, שבעקבות סדרה של שחזורים ושיפוצים מתאפיין כיום באתסטיקה נאו-קלאסית. הדואומו, שנקרא על שם מריה הקדושה (Santa Maria Assunta), מכיל בתוכו מספר יצירות אומנות בעלות ערך מאת אומנים מקומיים כמו פרנצ'סקו דה קונליאנו (Francesco da Conegliano) ופלמה הצעיר (Palma il Giovane) ולכן מומלץ להציץ פנימה אם יש לכם הזדמנות.
מגדל הפעמונים נבנה בשנת 1767 ועוטר בשנת 1810 בצריח בולבוסי שמושך מיד את המבט. הביקור בוואלדוביאדנה לא אורך זמן רב: בקצה הרחוב המרכזי Viale della Vittoria ניצבת אנדרטה העשויה ברזל יצוק ומוקדשת לקורבנות שתי מלחמות העולם, ובזמן שתשוטטו בין החנויות ובתי הקפה וחנויות היין תעברו בוודאי גם מול הספרייה העירונית ואולם המועצה, ששוכנים בפאלאצו צ'לסטינו פיווה (Palazzo Celestino Piva) שהושב למעמדו המפואר לאחר ששימש במשך שנים רבות כמשכנו של בית הספר היסודי המקומי.
כמה מילים על... הפרוסקו!
פרוסקו, כאמור, הוא יין מבעבע המיוצר מענבי גלרה במחוז ונטו (אזור ואלדוביאדנה וקוליאנו) ובמחוז פריולי (באזור הכפר פרוסקו, שהעניק ליין את שמו). הפרוסקו זוכה בשנים האחרונות להצלחה אדירה, והוא היין האיטלקי הנמכר ביותר בעולם
שיטת הייצור של פרוסקו שונה משיטת הייצור של שמפניה. כאשר מייצרים שמפניה, התסיסה השנייה (שבמהלכה נוצרות הבועות ביין) מתרחשת בבקבוק. בפרוסקו, לעומת זאת, היין מותסס במכלים גדולים, בטכניקה שנקראת Charmat-Martinotti (על שם המהנדסים שתכננו את המיכל). בשיטה זו זמן הייצור קצר בהרבה (מינימום 30 יום) ולכן גם העלויות נמוכות יותר באופן משמעותי בהשוואה לשמפניה או יינות מבעבעים אחרים שמיוצרים כמו שמפניה.
קיימת גרסה נוספת של הפרוסקו, שנקראית Col fondo, כלומר עם משקעים בתחתית הבקבוק. בגרסה הזאת הפרוסקו מיוצר בשיטה שמזכירה את ייצור השמפניה, והתסיסה המשנית מתבצעת בבקבוק עצמו, ("על השמרים" כפי שנאמר בצרפת ובאיטליה), ולא במיכל. ההבדל בין פרוסקו קול פונדו לשמפניה הוא שבפרוסקו קול פונדו לא מסלקים את השמרים בתום התסיסה, ולכן נותר משקע בתחתית הבקבוק. בשל נוכחות השמרים הפרוסקו הזה עכור מעט, אבל כמובן שזה איננו פגם בייצור. ככל שמוזגים עוד ועוד יין, כך משתנה צבעו של הפרוסקו קול פונדו וגם הטעמים שלו, וניחוחות השמרים נעשים דומיננטיים יותר. שיטת ייצור זו נחשבת לאחת העתיקות והטבעיות ביותר, ומזכירה את הפרוסקו שהסבים והסבתות שלנו היו שותים.
את הפרוסקו לא תמצאו אף פעם באחת מהאריזות החדשות מקרטון או מפלסטיק – אך ורק בבקבוקים הטיפוסיים והמאושרים על ידי הקונסורציום.
הצורה הנכונה ביותר שלתות את הפרוסקו היא מתוך גביע יין יעודי שנקרא באיטליה a tulipano, כלומר גביע בצורת הפרח צבעוני (tulip), שפותח במיוחד כדי למקסם את הניחוחות שעולים מהיין ומגיעים לאף.
איך מבקרים בדרך היין של פרוסקו (La strada del Prosecco)
המסלול המרכזי מחבר את העיירה קונליאנו (Conegliano) לוואלדוביאדנה (Valdobbiadene) – שתי הערים המרכזיות שבהן מייצרים את היין הידוע. מדובר על כ-90 ק"מ של כביש מודרני שנבנה כמעט במדויק לאורך התוואי ההיסטורי שחיבר את העיירות. המסע מתחיל ממרכז קונליאנו, מקונטראדת (שכונת) גרנדה (Contrada Grande), הידועה בזכות הארקדות הרומנטיות שנמתחות לאורך הרחובות והטירה העתיקה שברקע. מכאן, קחו את הדרך המובילה לקולבריגו (Collabrigo), כפר זרוע כרמים שבליבו ווילה מרשימה – וילה גין מונטלבאן (villa Ghin Montalban) הפתוחה גם היא למבקרים. המשיכו לעבר הכפר San Pietro di Feletto המקסים, ואל תשכחו לבקר בכנסיה הרומנסקית הנפלאה מהמאה ה-12. האזור כולו מלא במנזרים ופונדקים, יקבים וכפרים זעירים שבהם כדאי מאד לעצור, לנוח ופשוט ליהנות מהאווירה ומהנוף. כמה מהיפים ביותר הם קולברטאלדו (Colbertaldo), קול סן מרטינו (Col San Martino), סוליגטו (Solighetto), ורפרונטולו (Refrontolo). המשיכו לאורך הדרך הזאת עד שתגיעו לאזור קארטיצה (Cartizze), שבו מייצרים את אחד מסוגי הפרוסקו הטובים ביותר: Prosecco DOCG Valdobbiadene Superiore di Cartizze. מכאן המשיכו לוואלדוביאדנה, ובעיר זו גם מסתיים המסלול, והגפנים מפנות את מקומן ליערות עצי ערמון.
אם מתחשק לכם לנסות מסלול הליכה מומלץ באזור, נסו את השביל היפהפה שיוביל אתכם לשני מבצרים קטנים אך נהדרים: מצודת סן סלבטורה אה סוסגאנה (San Salvatore a Susegana) היא המרשימה מבין השתיים, ומוקפת בחומה כפולה. אם יש לכם זמן אני ממליצה לבקר גם במצודת קולאלטו (Colalto) המרשימה שבנו רוזני קולאלטו ששלטו באזור במאה ה-11. מסביב פזורים בתי החווה ששימשו את משפחות האיכרים שעיבדו את האדמה. כדאי להיזהר בזמן הביקור – מספרים שרוח הרפאים של העלמה ביאנקה די קולאלטו עדיין מסתובבת חסרת מנוחה בין החדרים...
כמה יקבים מומלצים לאורך הדרך:
בנוסף ליקב שציינתי עד כה, ישנם עוד כמה יקבים מעניינים שאפשר לבקר בהם, להזמין מראש סיור או לעצור לטעימות וכדי לקנות בקבוק. יקב Fasol Menin מוקף בשורות אינסופיות של גפנים, ומציע סיורים, טעימות ואירועים.
גם יקב Ruggeri מייצר יינות פרוסקו מצויינים באיכות גבוהה (Prosecco Superiore).
יקב Scandolera מייצר יינות מצויינים במיקום מדהים. אין ספק שתנאי האקלים הייחודיים כאן תורמים לאיכות היין.
קפיצה קטנה לפולינה (Follina)
מעבר לדרך היין הידועה, ישנן עוד כמה אטרקציות באזור: בין הגבעות של טרוויזו יש מקום שכולו שלווה, שתיירים רבים מגיעים אליו במיוחד כדי להתנתק מהעולם ולגלות את עצמם מחדש. אני מדברת על העיירה פולינה, ועל המנזר הציסטריאני שבלב העיירה, המארח מבקרים רבים. יש מי שמגיעים כדי להתפלל בפני פסלה של מריה הקדושה שנמצא במקום אבל לא חסרים גם מבקרים שמגיעים בשל יופיו של האזור, ולאו דווקא מסיבות דתיות. כולם מתפעלים מהקסם ששורה על פולינה – הקוליסטר המעוטר, מגדל הפעמונים העתיק ששורשיו רומנסקיים וקצב החיים האיטי והמהורהר מבטיחים ביקור מיוחד. בעבר הביאו נזירי המנזר לעיר פולינה את אומנות עיבוד הצמר והמשי. כיום, התעשייה במקום פסקה.
המנזר של פולינה. צילום: נדיה קרישי
אירועים מיוחדים בוואלדוביאדנה
בעיירות הקטנות האלה המקומיים יודעים לחגוג לאורך כל השנה, אבל העונה הססגונית ביותר מתרחשת בסתיו, ללא ספק. פסטיבלי האוכל שנערכים באזור, ומוקדשים למוצרים טיפוסיים לגבעות ואלדוביאדנה, הם אירועים חושיבם ומלאי חיים. ידועים במיוחד פסטיבלי הערמונים והפטריות, ופסטיבל בציר הענבים כמובן. אחד האירועים המומלצים הוא פסטיבל האוכל delizie d’Autunno, שמתקיים מידי אוקטובר. כבר משם הפסטיבל ("תענוגות הסתיו") אפשר להבין שהוא יהיה טעים! עונה זו היא גם עונת הדלעת, וגם למלכה הכתומה של הגבעות מוקדש פסטיבל: פסטיבל הדלעת בסרנגליה דלה בטגליה (Sernaglia della Battaglia) שבנפת טרוויזו, בסוף השבוע האחרון של אוקטובר.
בכל מסעדה באזור תוכלו למצוא גם את המנות המסורתיות: נקניק סופרסה, עולש (radicchio tardive), פסטה ושעועית (pasta e fagioli), וכבד בסגנון ונציאני (fegato alla Veneziana). נסו למשל את המסעדה הביתית שבחוות סקוטה (agriturismo Scottà), הממוקם לאורך הדרך שמובילה לכפר סן פייטרו (Strada San Pietro). זהו מקום מצויין לטעום את הטעמים העתיקים (ולעיתים כבדים...) של המחוז.
Comments