את ליגוריה כולם אוהבים בזכות הנופים עוצרי הנשימה והכפרים הצבעוניים (כמו הצ'ינקווה טרה, למשל). אבל האם ידעתם שלמחוז הזעיר הזה יש גם תעשיית יין משגשגת? אם מתחשק לכם ללגום יין טוב בזמן הביקור במחוז, הכתבה שלפניכם היא נקודת התחלה מצויינת
ליגוריה היא מחוז קטן, אבל כוח עולה בסצינת היין המקומית. אמנם, הכמויות המיוצרות כאן הן מצומצמות ביותר (המחוז כולו מייצר בסך הכל 5.5 מיליוני בקבוקים בשנה, כאין וכאפס בהשוואה למחוזות אחרים) אך דווקא בשל כך זוכה ליגוריה לתשומת לב מיוחדת מצד מבקרי היין. בשנים האחרונות הצליחו היינות הליגוריים, המגיעים מאחד האזורים המאתגרים ביותר באיטליה לגידול גפנים, לכבוש יותר ויותר לבבות ברחבי העולם. למעשה, בתקופה שבה יקבים אחרים באיטליה מתמודדים עם ירידה קטנה בייצוא, היקבים הקטנים של ליגוריה מדווחים דווקא על עלייה בכמויות שהם מייצאים.
תעשיית היין בליגוריה, יש להבין, לא דומה בשום צורה שהיא לטוסקנה (המחוז הגובל בה מדרום) או לפיימונטה (המחוז הגובל בה מצפון). טוסקנה ופיימונטה מתגאות בתעשיית יין מפותחת מאד, ועשירה בזנים ואזורי גידול. בליגוריה לעומת זאת ההיצע הוא מצומצם להפליא, השטח זעיר, וכל אחד מהיינות (המעטים) במחוז מיוצר בידי קבוצה קטנה מאד של אנשים. זה לא דבר שלילי, כמובן, שכן ההקפדה (שלא לומר נוקדנות...) והמחוייבות לזנים המקומיים הפכו את היין בליגוריה למוצר מובחן.
בנוסף, בשנים האחרונות נרשמו מספר ניסיונות להציל זנים עתיקים שנשכחו (בין אם משיקולי מרקטינג, בשל מחוייבות אמיתית למגוון אקולוגי, או כדרך להתמודד עם שינויי האקלים שזורעים הרס במחוז) ובינתיים מסתמן כי המהלך רושם הצלחה.
אחד הקשיים, בעיני, הוא העובדה שהיינות הליגוריים נותרו אנונימיים כמעט לגמרי עבור הקהל הרחב. מחוז ליגוריה אמנם מושך מספרים גבוהים של תיירים מידי שנה, אך מעטים הם המבקרים שגם מודעים לתעשיית היין המקומית, ומעטים אף יותר הם התיירים שיזמינו יין ליגורי כדי ללוות את הארוחה. זה פספוס, לדעתי, משום שבימי הקיץ החמים אין יין מתאים יותר מאשר ורמנטינו שמח ומלא חיים כדי ללוות את המנות על בסיס דגים ופירות ים הטעימות של האזור.
כפי שתראו בהמלצות בהמשך הכתבה הכוכב הבלתי מעורער של ליגוריה הוא ענב הוורמנטינו, אבל כמובן שהוא לא הענב היחיד. בשנים האחרונות מתמקדים יקבים רבים גם בענב הפיגאטו (Pigato), שמפגין פוטנציאל מרשים ליצור יינות מעניינים ומהנים, ובמיוחד יינות מבעבעים שזוכים לפופולריות בימים אלה.
אז מה שותים, והיכן? בואו נתחיל.
היינות של הצ'ינקווה טרה
יננים יש בכל רחבי ליגוריה, אך אין ספק שחייהם של מגדלי הגפנים בצ'ינקווה טרה מסובכים במיוחד. הגפנים בחמשת הכפרים הצבעוניים והאהובים על המטיילים נשתלו בשיפועים בלתי אפשריים על טרסות באזור הררי, וכדי לנוע ממקום למקום נדרשת סיבולת לב ריאה מרשימה (ושרירים רציניים!). אין דרך להיעזר בטרקטורים כמובן, כך שכל העבודה (כולל הבציר) היא ידנית. לא פלא שסוג של זה גידול גפנים מכונה באיטלקית VITICOLTURA EROICA, כלומר יננות הרואית. זה בפירוש לא לכך אחד... אם יצא לכם לבקר בצ'ינקווה טרה, וללכת לאורך אחד מעשרות מסלולי ההליכה באזור, תוכלו לקראות את טרסות הגפנים שבאזור מנרולה וריומאג'ורה, למשל.
למרות האתגרים הרבים, מיוצר כאן יין שזכה למעמד DOC: CINQUE TERRE DOC. את היין הלבן והיבש הזה מייצרים מענבים מזני בוסקו (Bosco), אלברולה (Albarola) וורמנטינו (vermentino), והוא מייצג נאמנה את האזור הגיאוגרפי שבו הוא מיוצר: בועט בפה, מינרלי, ומלא בחמיצות רעננה. אם תעצמו את העיניים, תוכלו ממש לטעום את הרוח המלוחה שעולה מהים ומצליפה יום ולילה בגפנים. כחלק מתהליך הייצור נח היין על שמריו במשך חמישה חודשים, ועובר יישון במיכלי נירוסטה בלבד (ללא מגע עם עץ). זהו יין שמקובל לשדך למנות פסטה עם פירות ים, או לדגי האנשובי שדייגי הצ'ינקווה טרה מעלים בחכתם. כמובן שיין הצ'ינקווה טרה מתאים מאד גם למנות דגים מטוגנים.
בלתי אפשרי לגדל כאן גפנים ולייצר יינות ללא עזרה, וכך נולד בשנת 1973 קואופרטיב הייננים של הצ'ינקווה טרה. באמצעות שיתוף הפעולה בין היקבים הזעירים החלה התעשייה המקומית להתקדם ולפלס את דרכה בשוק. מעבר לאהבה ליין, אחת המטרות הרשמיות היתה למנוע מהצעירים לעזוב את המקום ולנטוש את השטח, שהיה ונותר קשה מאד לעיבוד. באמצעות מיתוג מחודש ותמיכה, צמח היין המקומי למותג מוכר שנמכר גם בחו"ל.
תחת הקטגוריה המכונה Cinque terre מיוצרים שני יינות – היין הלבן היבש, ויין קינוח מיוחד ויוקרתי בשם שאקטרה (Sciacchetrà). את השאקטרה מכינים מהענבים המשובחים ביותר של הבציר. האשכולות עוברים תהליך יבוש, שבסופו ריכוז הסוכר בהם עולה. צבעו של היין ענברי וזהוב, והוא מדיף ניחוחות של פירות יבשים, דבש ועשבי תבלין.
איפה טועמים? ביקב הקואופרטיב, כמובן. לפרטים נוספים, בדקו את המידע באתר הרשמי שלהם.
קולי לי לוני – Colli di Luni DOC
אזור מוכר נוסף הוא הקולי די לוני, המתפרש על פני חלקו הדרומי ביותר של מחוז ליגוריה וגולש גם לתוך מחוז טוסקנה (אזור מסה-קררה Massa-Carrara). היין זכה למעמד DOC רשמי בשנת 1989 אך ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים שתעשיית היין המקומית החלה כבר בשנת 177 לפנה"ס, כאשר האזור נשלט בידי רומא העתיקה. למעשה ייתכן שהשבטים הליגוריים שיישבו את האזור עוד לפני הרומאים למדו את סודות הגפנים אף קודם לכן, וגידלו פה גפנים.
כוכב האזור הוא ענב הוורמטינו (vermentino), המהווה בסיס ליינות לבנים אהובים בכל רחבי איטליה. היין שיוצר כאן זכה להצלחה גדולה בימי הביניים, והיה פופולרי בקרב הבישופים רבי-העוצמה שמשלו באזור. על פי חוקי הקונסורציום המקומי על ה-Colli di Luni DOC להכיל לפחות 90% ענבי ורמנטינו. מבקרי יין מסכימים שתנאי האקלים באזור זה מתאימים במיוחד לזן, והתוצאה היא יין נעים בעל מניפת ריחות עשירה, שהדרך הטובה ביותר להגדירו, לעיתים קרובות, היא "פשוט כיפי" (זו לא הגדרה מדעית, אני יודעת, אבל אני עומדת מאחוריה... הוורמנטינו הוא יין מושלם לאפריטיבו קיצי). עם זאת לצד היינות ה"כיפיים", ישנם גם בקבוקי ורמנטינו מורכבים ומתוחכמים יותר.
חובה למשל לטעום את ה- Colli di Luni Vermentino Etichetta Nera של יקב Lunae Bosoni. היין מיוצר מ-100% ענבי ורמנטינו, ולא פלא שלאורך השנים הוא זכה במספר פרסים. הבציר נעשה באופן ידני, לקראת אמצע ספטמבר. התירוש נח עם הקליפות במשך יומיים, והתסיסה מתקיימת במיכלי נירוסטה עם מערכת בקרת אקלים עד חודש אפריל. התוצאה היא יין בעל גוף ועוצמה (וניחוחות נפלאים), שמצליח ללוות בהצלחה לא רק מנות פסטה אלא גם מנות עיקריות על בסיס דגים ופירות ים.
קולינה די לבאנטו - Colline di Levanto DOC
היינות באזור העיירה לבאנטו מתגאים בהיסטוריה עתיקה במיוחד. המעמד הרשמי של היין ניתן לו רק בשנת 1995, אבל בפועל ידוע שכבר היוונים העתיקים – יורדי ים שהגיעו לחופי ליגוריה בעת העתיקה – הביאו עימם גפנים והחלו את מסורת הגידול בשטח.
ניתן לייצר מספר יינות שנכנסים תחת קטגוריית ה-DOC המקומית: המומלץ מביניהם הוא הקולינה די לבאנטו ורמנטינו (Colline di Levanto Vermentino יין יבש ועשיר בניחוחות פרי ופרחים, ובו אחוז ענבי הורמניטו חייב להיות גבוה מ-85%). ניתן לייצר גם יינות אדומים באזור זה, אבל הם הרבה פחות מעניינים, יש להודות.
איפה טועמים? את היינות הטובים ביותר באזור זה מייצר יקב Cà du Ferrà הממוקם מחוץ לעיירה בונאסולה (Bonassola). היקב ידוע גם בזכות פעילותו לשימור זנים עתיקים באזור, כמו למשל זן ה-Ruzzese. מענבים אלה נהגו בעבר תושבי המקום להכין יינות שמזכירים מאד את היין הידוע ביותר בליגוריה – השאקטרה. יין ה- Luccicante שלהם הוא חגיגה לאוהבי הוורמנטינו: לצד ניחוחות הפרי והפרחים (קמומיל, שקדים, אפרסקים ותפוחים צהובים) יין הלוצ'יקאנטה מתאפיין גם במליחות נעימה (בזכות הבריזה מהים) ומינרליות בולטת (הגפנים באזור זה נשתלו על אדמה וולקנית).
ריביירה ליגורה די פוננטה – Riviera Ligure di Ponente DOC
בחלקה המזרחי של ליגוריה, בנפות ג'נובה סבונה ואימפריה, אפשר למצוא יין מעניין נוסף – Riviera Ligure di Ponente DOC. מכיוון שהשטח הגאוגרפי מגוון מאד, גם היינות שמגיעים מהריביירה שונים מאד זה מזה. יקבים הממוקמים על הגבעות הנמוכות הפונות לים ויקבים ששתלו גפנים על מדרונות תלולים בגובה רב מייצרים יינות שונים למדיי. הזנים הנפוצים הם ה-Rossese, ה-Pigato ו-Granaccia, ענב מושלם לייצור יינות צעירים ונעימים, פירותיים וקלים.
איפה טועמים? אחד היקבים המצטיינים באזור הוא Fontanacota. מומלץ לנסות גם את היינות הלבנים שלהם (ורמנטינו, מן הסתם, אבל גם את היינות על בסיס פיגאטו!). מבין האדומים כדאי מאד לנסות את היינות על בסיס ענבי אורמאסקו (Ormeasco) – ראו בהמשך.
אורמאסקו די פורנאסיו – Ormeasco di Pornassio DOC
ענבי אורמאסקו (Ormeasco) הם למעשה ענבי דולצ'טו (dolcetto), אבל לעיתים קורה ששם הענב משתנה בהתאם למיקום הגיאוגרפי וכך קרה גם כאן. מקורו של הזן הזה הוא ממחוזות פיימונטה וליגוריה, וכנראה שמקור השם (באיטלקית פירוש המילה דולצ'טו הוא "מתקתק") נובע מהעובדה שבהשוואה לענבים אחרים באזור פיימונטה, כמו ענבי הנביולו והברברה למשל, הדולצ'טו הוא עדין ורך יותר. באזור פיימונטה נהנים ענבי הדולצ'טו מתנאים אידיאלים המאפשרים להם לשגשג, אך גם בליגוריה ישנם כמה אזורים שבהם הדולצ'טו מרוצה להפליא. יינות על בסיס אורמאסקו מתאפיינים בתווים פירותיים ופרחוניים עזים (דובדבנים, פטל שחור, שזיפים) ומבנה רך – מסוג היינות שכיף לשתות. חובבי היינות הצעירים יהנו מהגרסה הרגילה של היין, המשמרת טעמים חזקים של פרי (היין לא עובר יישון בעץ, ותהליך הייצור כולו מתרחש במיכלי נירוסטה). אבל אם כבר טועמים, כדאי לנסות גם את אחיו הגדול: ה-Ormeasco di Pornassio Superiore DOC. בנגיוד לקודמו זהו יין בעל גוף ונוכחות, העובר יישון בחביות עץ במשך 18 חודשים ומתאפיין בניחוחות שזיף ודובדבנים שחורים, ורדים וסיגליות. הבציר נעשה באופן ידני והכמויות הן זעירות. יקב פונטנקוטה, שעליו המלצתי בסעיף בקודם, מייצר כ-1000 בקבוקי אומאסקו סופריורה בשנה בלבד.
רוסזה די דולצ'אקואה – Rossese di Dolceacqua DOC
בנפת אימפריה (Imperia) שבמערב ליגוריה גדל אחד הזנים העתיקים ביותר בליגוריה – זן מקומי אמיתי, המזוהה באופן כמעט בלעדי עם המחוז. ענבי הרוסזה מהווים את הבסיס ליין המיוצר סביב היישוב המקסים דולצ'אקווה (Dolceacqua – יישוב עתיק שזכה להיכנס לרשימת "הכפרים היפים באיטליה"). זהו אזור שכיף לטייל בו, ומומלץ להשלים את החוויה ולטעום גם את היין המקומי. איפה טועמים? נסו את יקב Gajaudo, למשל.
אביסי – היין שמתיישן בין הגלים
אחד הבקבוקים המפורסמים ביותר בליגוריה הוא אביסי (abissi, מילולית: מעמקים) המיוצר בידי יקב Bisson. מדובר על בקבוק יין שמתיישן בעומק 60 מטר מתחת לפני המים, לחופי העיירה ססטרי לבאנטה (Sestri Levante). הטמפרטורה הקבועה (15 מעלות) מאפשרת ליין להתיישן בתנאים יציבים, ואילו טלטולי הגלים מערבבים באופן קבוע את המשקעים, ומעניקים, לדברי ינני היקב, טעם וארומה ייחודיים. לא פשוט להשיג בקבוק מקולקציית המבעבעים שמתבגרים בעומק הים, אבל אם תצליחו – הרווחתם. בנוסף, מומלץ לנסות גם את היינות האחרים של יקב Bisson – יין הפיגאטו (Pigato) שלהם מוצלח, כמובן שגם הוורמנטינו.
היינות המבעבעים של ליגוריה
אחד הטרנדים הבולטים (והמוצלחים) של השנים האחרונות הוא שיקבים רבים בליגוריה החלו לייצר יינות מבעבעים. חלקם מאמצים את השיטה הקלאסית (בסגנון שמפניה), אחרים משיגים את התסיסה בעזרת השיטה האיטלקית, וכמה יקבים גילו מחדש זנים ארומטיים שמתאימים במיוחד לייצור יינות לבנים ויינות מבעבעים שמשקפים באופן מיוחד את האזור כמו למשל מוסקטלו די טאג'ה (Moscatello di Taggia).
אם אתם מחפשים משהו קצת יותר מעניין מהממוצע, נסו את U Bertu של יקב Calleri. כל היינות פה מצויינים, ואחד הטובים ביותר הוא היין המבעבע שלהם המיוצר בשיטת שמפנואז, מ-100% ענבי פיגאטו, ללא דוסאז'. הניחוחות ילוו אתכם לאורך הערב כולו!
ואם כבר מדברים על הפיגאטו, וכדאי לציין כמה יקבים שמייצרים יינות מעניינים על בסיס הענב המקומי הזה: Poggio dei Gorleri, בעיירה Diano Marina" מציע מגוון יינות לבנים מוצלחים, אך הפיגאטו שלהם מוצלח במיוחד. גם יקב BioVio מציע פיגאטו מצטיין, עז ניחוח (פירות צהובים, משמשים, אפרסק).
שמן זית ליגורי - הזהב הנוזלי מהריביירה
ונסיים בהערת אגב: אם אתם מבקרים בליגוריה, חובה לטעום את שמן הזית המקומי. למעשה, כמה מהשמנים האיכותיים ביותר באיטליה מגיעים מהריביירה, והחוות המשפחתיות שמתמחות בהפקת שמן בית מזיתי טאג'סקה מציעות כמה שמנים נהדרים ממש. נסו למשל את שמן הזית של Sommariva, בלנד הכולל בתוכו זיתים ממספר שנים טיפוסיים לאזור: טאג'אסקה כמובן, אבל גם פיניולה, מרלינה, קולומברה, לצ'ינה ופרנטויה. זהו בית בד בניהול משפחתי המתגאה בוותק של למעלה מ-100 שנה, וכל המוצרים שלהם, החל משמני הזית וכלה בממרחים ובפסטו, באיכות גבוהה ביותר. במתחם פועל גם מוזיאון קטן המוקדש כולו לשמן זית.
Comments