אדם מגיע למקום בו כוס של יין זולה מפחית משקה קל. הוא מוקף בשפע של אפשרויות. עליו רק להצביע על הבקבוק הנכון ולבחור. אך איך ידע במה? מה לא כדאי לפספס? על מה אפשר לוותר? כאלה הן הגבעות של ואלפוליצ'לה בצפון איטליה. המכוסות בקילומטרים של כרמים, המנוקדים באין ספור יקבי בוטיק ומספר לא מבוטל של יקבים גדולים. לכאורה רוחב ההיצע, משחק לטובת הצרכן. אך עודפות היצרנים, הייננים, המסעדנים, מוסדות "בר היין" והחנויות שמדפיהן עמוסים מן התקרה עד לרצפה המתמחות בממכר בקבוקים, עלולה לבלבל כל אחד.

כל היקבים מייצרים את ארבעת היינות האזורים: ואלפוליצ'לה, ריפאסו, אמרונה- שהוא העידית שבעידית גולת הכותרת של יינות ואלפוליצ'לה, ורצ'וטו, יין הקינוח. האיכויות לעומת זאת, חשוב להדגיש, לא יהיו זהות.

כשמדובר ביקבים קטנים יהיו ההבדלים תהומיים, ובקלות רבה אפשר להתקל ב"אמרונה" שאכן הינו "אמרונה" לכל דבר ועניין, אך נעשה בידיים חובבניות ואיננו כלל בן לאותו זן אצילי שהעניק ליין את פרסומו הרב בעולם.

כרמים של היקב בורונה - צילום:יקב פאלצה

"בבית כפר טיפוסי לאזור, ביום התנהלו החיים בקומת הקרקע ובלילה ישנו בקומה הראשונה. מעלינו, בעליית הגג, התייבשו הענבים ומתחתינו תסס והתיישן היין במרתף."

אומר סנדרו בוסקיאני היינן העומד בראש יקב "מאסי" הענק, בהקדמה לספרה של קיט סינגלטון "מיסטר אמרונה". מי שלא רוצה להסתכן בבחירה שגויה יבחר ביין של יקב גדול. כמו "מאסי". את יינות "מאסי" אפשר לשתות גם בישראל. אבל, צריך להבין, לא נוסעים לאיטליה כדי לשתות יין שאפשר לשתות בישראל. מי שמגיע לורונה, או לאגם גארדה, כדאי לו למצוא יקב קטן וטוב, המנוהל בידי אנשים היודעים את מלאכתם.

סניור לואיג'י פלצה מן העיר ורונה, התחיל בשנת 1974 לגדל ענבים על אדמות חקלאיות שהיו לו בקרבת העיר, אך הוא עצמו, לא עבד בשדות. בצעירותו הקים חברת הובלות ובמשך 50 שנה הובילו המשאיות שלו בדים, נייר ואת בקבוקי המיץ של חברת הענק "זואג" ברחבי צפון איטליה וצפון אירופה. בתקופת השיא העסיק 60 נהגים, ובנוסף היה לחברה מוסך, בה חיכו מכונאים בהיכון 24 שעות ביממה, ממתינים להיחלץ לעזרתה של מי ממשאיות החברה שנתקעה ועלולה לאחר עם המשלוח. משלח יד זה עמד בקנה אחד עם רוח הזמן והמקום. ורונה, מעבר להיותה אזור גידול יין, נמצאת בצפון מזרח איטליה, בשפלה הפאדנית, אחד האזורים המתועשים ביותר באיטליה. התעשייה הגיע לונטו בבת אחת, ושינתה מן היסוד את חייהם של תושביו שהיו איכרים עניים עד לאותו רגע. עם סיום מלחמת העולם השנייה נדמה כאילו לקו כולם במגפת המלך מידאס, כל משלח יד בתחום התעשייה הניב זהב. כולם, זנחו את השדות והשקיעו בתעשייה.

"אני זוכרת, כילדה" אומרת, מיקלה פראנדו, כלתו של פלצה, "בכל מקום ראו את המשאיות האדומות של "פלצה", חולפות בכבישים, או את הנגררים הגדולים שעמדו בצמתים ועליהם מתוחים בדים אדומים עם השם "פלצה". השם הזה היה מפורסם למדי באזור"

מיקלה פראנדו - צילום: יקב פאלצה

התאומים ג'ובני ורנטו נולדו לתוך המציאות החדשה ובבגרותם הצטרפו לחברה של אביהם וסייעו בניהולה.

כל אותו זמן, המשיכה המשפחה בעזרת עובדים שכירים לטפח את הגפנים באדמות החקלאיות, לבצור בסתיו ולמכור את היבול ליקבים הגדולים. מיקלה פראנדו, אשתו של ג'ובני, המופקדת על ארגון מרכז המבקרים ואירועי הטעימות, מגיעה לראיון כשהיא מאופרת בעדינות ולבושה בהידור, שערה מעוצב ומסודר, מכאן היא תמהר למשמרת בחנות הלחם של אביה, תחבוש רשת לשיער ותחגור סינר שיגן על בגדיה מן הקמח. הראיון מתקיים לבקשתה ביקב, בחדר הטעימות שנבנה זה לא מכבר וטרם נחנך. החדר מרוהט בשולחנות עץ ארוכים אשר אליהם מסבים כסאות גבוהי משענת בעלי ריפוד בצבע חום. על הריהוט החדש ניכרות שאריות של אבקת נסורת מהנגריה. במרכזה של כל משענת חומה רקום בחוטי זהב שמו של היקב, Tenuta Falezza

"מהו האתגר הגדול שבעבודה בעסק משפחתי?"

"הקושי העיקרי מתעורר בהתחלה. כשהילדים הצעירים צריכים ללמוד את העבודה מהדור הקודם. זה לא יותר קל, כפי שאפשר אולי לחשוב. חתני למשל, היה מאוד נוקשה עם התאומים, לא ויתר להם על שום דבר. אם הוא היה צריך לצעוק עליהם, הוא צרח ושאג עליהם פי שלוש ממה שהיה עושה עם עובד שכיר. הקושי הוא בללמוד לחיות ולשלוט על הכעס שלך כלפי ההורה, כשאתה מרגיש שלמרות שאתה בנו הוא מתייחס אליך גרוע מלעובדים האחרים. זה בלט יותר כשעבדו יחד בחברת ההובלות. זה הזיק ליחסים"

"מתי הוחלט לעשות הסבה משפחתית מעבודה כמובילים לעבודה חקלאית?"

"ברגע מסוים היה על חברת ההובלות להתרחב או להסגר. המשמעות של התרחבות מבחינת הבנים היתה לעבוד יותר. בתנאי לחץ גדולים, עבודה מסביב לשעון. מפני שתמיד יש משאיות בדרכן לספק סחורה. לכן הם העדיפו למכור את החברה הגדלה והולכת ולהשקיע את זמנם בעסק שהיה עד אז משני. היקב. בהתחלה הם המשיכו לגדל ענבים ולמכור אותם ליצרנים הגדולים, אבל מזה כעשר שנים שהם עוסקים גם בתהליך היצור. מגידול הענבים, בצירתם בבציר ידני, סחיטתם ויצירת היינות. הביקבוק והשיווק"

"איזה ענבים אתם מגדלים ואילו יינות אתם מייצרים?"

"אנחנו מגדלים בעיקר את שלושת זני הענבים מהם עושים את יינות הדגל של האזור, שהם, קורבינה. מורינלה, ורונדינלה. זנים אלה משמשים לעשיית הואלפוליצ'לה, ואלפוליצ'לה סופריורה, ריפאסו, ואמרונה. אלה הם יינות המכונים "סוסי קרב כלכלים" מפני שהם בעלי שם גדול בעולם, ומבוקשים מאוד. התנאי ליצרת יינות אלה, הוא שיגדלו ויעשו באזור. אי אפשר לקנות מאיתנו את הענבים וליצר את היין ברומא לדוגמא. תהליך היצור גם הוא יחודי ומשמעותי לאופי ואיכות המוצר. הוא מתחיל עוד כשהאשכולות על הגפן. שתיל גפן מניב כ- 20 עד 25 אשכולות, צריך לבחור מתוכם את היפים ביותר, את אלה משאירים על הגפן, את הפחות מוצלחים גוזמים ומשליכים. בדרך זו שמונת האשכולות שנשארים על הגפן מקבלים יותר כוח ותזונה מהצמח. הגפנים שלנו שתולים וגזומים בצורה הנקראת בעגה המקצועית, פרגולה, פרגולה מתאימה למי שבוצר בציר ידני, כך אשכול הענבים נתלה מהצמח בלי לגעת בדבר עד שנבצר. את האשכולות הבשלים לאחר הבציר מניחים בארגזים מחוררים ומאוורים, בכל ארגז מניחים 6 עד 8 אשכולות. החלק הייחודי ביצור יינות ואלפוליצ'לה הוא שלאחר הבציר משאירים את האשכולות העסיסים בארגז כדי שיכמשו מעט, כלומר יתייבשו, יאבדו מלחותם. אחר כך סוחטים אותם כדי לקבל את הנוזל ממנו ייוצר היין"

באזור ורונה יש המון יקבים כמו שלכם, המון משפחות שיש להן אדמות חקלאיות ושמקימות ייקבי בוטיק, כולכם מייצרים את אותם יינות, מה מיוחד בכם? "כמו כל היקבים, בנוסף ליינות הקלאסים והיוקרתיים, אנו מציעים גם קו של יינות פשוטים יותר, יינות שנקראים באיטליה, "יינות שולחנים". יינות הנשתים מידי יום בבית במהלך ארוחת הצהרים והערב, העלות שלהם מתאימה לשתיה ביום יום ולא דווקא באירועים מיוחדים. במקרה שלנו נעשתה בחירה מסויימת אשר מגדירה את השוני שלנו מול היקבים האחרים. אנחנו בחרנו, במילים פשוטות, להתאמץ יותר. קו היינות השולחנים שלנו שונים לגמרי ממה שמיצרים ביקבים דומים ומהווה אלטרנטיבה מעניינת."

מה שונה בו?

"השוני הוא שהחלנו גם על יינות אלה את השימוש בשיטות היצור של היינות המובחרים. למרות שזה דורש מאיתנו יותר השקעה ויותר עבודה, גם הקולקציה של היינות השולחנים עוברת תהליך של כמישה ויבוש בדיוק כמו בתהליך יצור האמרונה. משימוש בשיטה זו מתקבלים יינות בעלי אחוז אלכוהול גבוה יחסית,( 13-16.5אחוז) וטעמים מורכבים ומענינים יותר מאלה שאפשר למצוא בדרך כלל ביינות מסוג זה. כך שהיחס בין המחיר לאיכות משתלם ביותר. בנוסף בחרנו להכין חלק מהיינות הפשוטים ממאה אחוז של זן ענבים מסוים. גם זנים לא מקומיים, שגם אותם אנו מכינים באותה שיטת יצור מקומית. בחירה לא נפוצה באזורנו או באזורים אחרים. זוהי אסטרטגיה שיווקית, המטרה שלנו בכך היא לבלוט ולהציע מוצר טוב, שונה מהאחרים ובמחיר מפתיע"

מיקלה מציגה את הבקבוקים שנבחרו לטעימה. עיצוב הבקבוקים והתווית מבקש להעיד על תוכנם. התוויות בעיצוב מודרני, אלגנטי, חמור. בצבע שחור או לבן עם כיתוב בזהב, המשדר רצינות והידור . הבקבוק עצמו כבד, מוצק ואפילו מסורבל, בגלל משקלו קשה להרים אותו. גם הבקבוק רוצה להדגיש שהוא אינו מכיל יין שיש להתיחס אליו בקלות דעת.

Rosso Veronese - רוסו ורונזה

ניחוח: מורכב. רמז לשזיפים, אוכמניות, חמוציות, פטל שחור ומעט תבלינים צבע: אדום רובי עז טעם: יין יבש בעל טנינים מתוקים טעמו מלא ומלטף את החך. מימוש של הבטחת הניחוחות מצייד את היין בכוחם של היינות האדומים הגדולים. הרכב הענבים – 50% קורבינה 50 % קורבינונה 14.5 % אלכוהול

Rosso Dei Falezza – רוסו דאי פלזה

ניחוח: קווים ארומטים אלגנטים. רמז לשזיפים ותבלינים מבושלים אשר משתלבים עם ניחוחות טבק ועור צבע: אדום רובי מורכב, בעל השתקפויות עדינות של אדום עז טעם: בעל טעם עז בפה. מלא. נעים והרמוני. הטעם מעמיק עם הזמן. רמת האלכוהול ביין מתאזנת אל מול טננינים משיים ורכים. 16.5% אלכוהול הרכב הענבים: 50% קורבינה, 30% קורבינונה, 10% רונדינלה, 10% ענבים אדומים מקומיים

"בדיעבד אתם מרוצים היום מהחלטה לחזור ולעסוק בחקלאות?"

"מאוד. בניגוד למשאיות ששם העבודה מסתכמת בהבאת הסחורה ליעד והגמול היחידי מתבטא בתשלום עבור השירות. האדמה והכפר, הגפן והיין עצמו, הם כולם חלקים בתוך שלם הדורשים השקעה ותשומת לב. זהו שטר הנפדה לאיטו. על האדמה יש להשגיח לכל אורך השנה, גם כשאינה פעילה. להחליט מתי מגיעה הרגע המתאים בסוף החורף לגזום את הגפנים למשל. היין שאנחנו מייצרים דורש יישון, לכן את פירות העבודה שעשינו ב – 2012 נקצור רק ב-2018. נטעם משהו שנוצר לפני כמה שנים אך בא לידי ביטוי, או מיצוי רק ברגע הטעימה. מעבר לזה, לעבוד באוויר הפתוח, להריח את ניחוחות השדה והגפנים זו עבודה שונה בתכלית מללוות רכבי הובלה בכבישים."

ומה החלום שלכם? מה המטרה שלכם לטווח הרחוק?

"אני בטוחה שהם (התאומים) לא מעוניינים לעבוד קשה יותר ממה שהם עובדים עכשיו. יחד עם זאת, למוצר שהם מיצרים יש ביקוש בשוק. ואני חושבת שהם רוצים לגרום לכך שהשם הזה" היא מצביע על משענת הכסא עליו רקום השם "פלצה" בזהב, "יהיה ידוע בזכות היין לא פחות משהיה ידוע בימים שהיה מפורסם על הרקע האדום של המשאיות"

חדר הטעימות ביקב פאלצה - צילום: היקב

הבנים רוצים להתעלות על הישגיו של האב?

"אולי, כן. אבל חשוב לזכור, הם רוצים להצליח אבל הם לא רוצים לגדול עד כדי כך שאפשר יהיה למצוא את היין שלהם בסופר מרקט. יקבים גדולים מוכרים בסופר מרקט במקביל למכירה במסעדות מתוך אילוץ כלכלי שמכתיב הגודל שלהם ומספר השכירים שהם מעסיקים. כאן ביקב השאיפה היא למכור ישירות לצרכן או למסעדות באיטליה ובעולם."

בגלל שהיין של משפחת פלצה לא מיבוא לישראל, הדרך היחידה להנות ממנו היא לעבור ביקב ולטעום מהיינות, לראות את ההתנהלות המשפחתית, את ההקפדה על הפרטים הקטנים, מהבציר ועד לחדר הטעימות המעוצב, שאין ספק שרהיטיו החדשים יהיו ללא רבב כאשר יקבלו את פני הלקוחות.