למה בכל עיר באיטליה יש רחוב על שם רומא, ואיך זה קשור למוסוליני? מי היו גריבלדי ומרקוני, ולמה דווקא על שמם יש כל כך הרבה רחובות ברחבי המדינה? מי זכה להנצחה גדולה יותר – ורדי או פוצ'יני? ולאן נעלמו הנשים משמות הרחובות? מסע מיוחד בעקבות שמות הרחובות הנפוצים באיטליה.
אם יצא לכם לבקר בכמה ערים באיטליה, בוודאי שמתם לב שמספר שמות של רחובות חוזרים על עצמם בכל עיר כמעט: קאבור (Via Cavour), מאציני (Via Mazzini), גריבלדי (Via Garibldi), מרקוני (Via Marconi), אליגיירי (Via Alighieri)... האם זה רק נדמה לכם, או שבכל עיר יש רחוב על שם האנשים האלה?
אתם לא מדמיינים. לא פחות מ-5472 רחובות באיטליה נקראים על שם ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi), ו-4842 רחובות נקראים על שם מרקוני (Marconi). ישנם כמובן גם מאות ואלפי רחובות על שם דמויות מפורסמות אחרות, כמו גלילאו גליליי, כריסטופר קולומבוס ואחרים.
מיו היו האנשים האלה? ולמה הם מונצחים בכל מקום אפשרי? המאמר שלפניכם ייקח אתם למסע מיוחד בעקבות שמות הרחובות הנפוצים באיטליה, כך שבפעם הבאה שתעצרו לאכול גלידה בפיאצה מאציני, או תטיילו לאורך ויה גריבלדי, תדעו בדיוק על מי מדובר. בואו נתחיל!
המנצחת הגדולה בתחרות הרחובות – רומא
שם הרחוב הנפוץ ביותר באיטליה הוא "רומא". הסיבה לכך פשוטה – בשנת 1931 חייב בניטו מוסוליני, הדיקטטור הפשיסטי, את כל הערים לקרוא רחוב או כיכר (מרכזיים, לא משניים) על שם עיר הבירה. כתוצאה מכך, אפשר למצוא כמעט 8000 "ויה רומא" (Via Roma) או פיאצה רומא (Piazza Roma) ברחבי איטליה.
במקום השני מתייצב ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi), שעל שמו קרויים כמעט 5500 רחובות.
ג'וזפה גריבלדי הוא גיבור לאומי במדינה – מנהיג צבאי ופוליטי, מורד סוער, ודמות מרכזית במאבק לאיחוד איטליה (הידוע בשם – "איל ריסורג'ימנטו – Il Risorgimento). גריבלדי נולד בניס (צרפת) למשפחה של דייגים ויורדי ים והתגייס בגיל 16 לצי הצבאי של ממלכת סרדיניה-פיימונטה. לאחר שהשתתף בפעולה צבאית שמטרתה להפוך את פיימונטה לרפובליקה הוא נידון למוות ונמלט לדרום אמריקה וחי בה במשך 12 שנה. השנים שהעביר גריבלדי בדרום אמריקה היו מכריעות, ובמהלכן הוא פיקד על מספר קרבות חשובים באורוגואי וקיבץ סביבו קבוצה של גולים איטלקיים שבהמשך חזרו איתו לאיטליה והיו לגרעין שממנו צמחה קבוצת "החולצות האדומות" – הלוחמים שניסו לייסד רפובליקה איטלקית אחת ומאוחדת וחופשיה משלטון זר.
כאשר חזר גריבלדי לאיטליה ב-1848 הוא פנה מיד למלאכה, אך ספג מספר מפלות קשות.
אחד הקרבות הידועים שניהל (והפך אותו לגיבור בעיני האיטלקים) התרחש ברומא, כאשר גריבלדי הגן על העיר מפני מתקפה משולבת של כוחות נפוליטנים וצרפתיים. הוא נכשל ונאלץ לסגת, וחלק גדול מהכוח שנסג ביחד איתו נהרג (בין ההרוגים הייתה גם בת זוגו – אניטה גריבלדי). גריבלדי נמלט מהמדינה כדי להציל את חייו, אך בהמשך חזר לאיטליה בהזמנתו של הרוזן קמילו קאבור, ראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה (ופוליטיקאי חשוב המונצח גם הוא באלפי רחובות במדינה).
לאחר שהתאכזב מפעילותם הרופסת, לטעמו, של קאבור ושל המלך ויטוריו אמנואלה השני, החליט גריבלדי לפעול באופן עצמאי והפליג בשישה במאי 1860 מנמל ג'נובה, ביחד עם כאלף חיילים לבושים בחולצות אדומות ומוכנים לקרב. המסע הזה, המכונה "מסע האלף", הפך לרגע מכונן בהיסטוריה האיטלקית. עוד ועוד אנשים הצטרפו לצבא המאולתר שהקים גריבלדי, ונלחמו לצידו. צבא החולצות האדומות כבש את פלרמו, ואז את נאפולי. בשלב זה הפך גריבלדי לדמות בינלאומית נערצת, והוא אפילו קיבל הצעה מאברהם לינקולן להגיע לארצות הברית ולהתמנות למפקד בצבא האיחוד. לאורך שנות השישים של המאה ה-19 ניהל גריבלדי סדרה של קרבות קשים ומפורסמים למען איחוד איטליה ושחרורה משלטון זר, לעיתים קרובות בניגוד לדעתם של מנהיגים פייסנים יותר, ואף בניגוד לעמדתו של המלך עצמו. כאשר החליט גריבלדי לכבוש את רומא בשנת 1862, לדוגמה, המלך ויטוריו אמנואלה חשש מתוצאות המעשה ושלח כוחות שיבלמו את גריבלדי ויעצרו אותו. למרות זאת, גריבלדי עמד בראשן של מתקפות נוספות, והשיג הישגים משמעותיים. באוקטובר 1870 צורפה רומא בסופו של דבר לאיטליה המאוחדת. איטליה אוחדה באופן רשמי בשנת 1871, וגריבלדי נפטר 11 שנה מאוחר יותר, בביתו באי קאפררה בסרדיניה.
רחובות רבים שנקראים כיום על שם גריבלדי נקראו בעבר בשמות אחרים, מן הסתם. ויה גריבלדי בג'נובה, לדוגמה, נקראה בעבר ויה אאוראה (Aurea). ויה גריבלדי בטורינו נקראה ויה דורה גרוסה (via Dora Grossa). אבל לאחר איחוד איטליה החליטו המנהיגים לשנות את שמות הרחובות המרכזיים ולקרוא להם על שם דמויות מפתח במאבק לעצמאות המדינה. כך הופיעו בכל עיר ומחוז רחובות על שם הגיבורים החדשים וביניהם גריבלדי, כמובן, אבל גם קאבור, גנרלים שונים שנלחמו בקרבות על איחוד המדינה, ובני משפחת המלוכה האיטלקית – משפחת סבויה.
גוליילמו מרקוני
גוליילמו מרקוני (Guglielmo Marconi), היה מהנדס חשמל איטלקי, ממציא אנטנת המונופול, וזוכה פרס הנובל לפיזיקה לשנת 1909.לא פחות מ-4842 רחובות קרויים על שמו ברחבי המדינה.
מרקוני נולד בבולוניה בשנת 1874, ומגיל צעיר ערך ניסויים והתעניין בעולם הפיזיקה והחשמל. בגיל 21 הצליח לשלוח אותות חשמליים למרחק כ-3 ק"מ, ושנה מאוחר יותר רשם את הפטנט הראשון שלו, על מערכת טלגרפית אלחוטית. בשנת 1900 רשם מרקוני פטנט נוסף, על טלגרפיה סינטונית ומכוונת. הוא אומנם לא המציא את הרדיו (הכבוד הזה מגיע לסרבי גדול – ניקולה טסלה Nicola Tesla), אבל פעילותו בתחום הייתה משמעותית ופורצת דרך. לצד עבודתו המדעית היה למרקוני צד אפל – הוא היה פשיסט נלהב, ובניטו מוסוליני אף היה השושבין בחתונתו.
ג'וזפה מציני
לא פחות מ-3994 רחובות קרויים על שמו של ג'וזפה מציני (Giuseppe Mazzini) – פטריוט, מדינאי ופילוסוף איטלקי. מציני הנהיג את התנועה לאיחוד איטליה, ונחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים ביותר שלה. מציני זכה לראות את חלומו מתגשם, ונפטר שנה לאחר איחוד איטליה, בשנת 1872. כ-100,000 איש השתתפו בהלווייתו.
מציני ראה את הלאומיות כאמצעי לשחרור הפרט, ונטל חלק חשוב באביב העמים בשנת 1848. הוא נחשב רדיקלי בעיני אחדים, ומנהיג אמיתי בעיני אחרים, הוא ייסד בין היתר את תנועת איטליה הצעירה, שמשכה כ-60,000 צעירים אל שורותיה. בשל פעילותו הוא נאלץ לחיות שנים רבות בגלות. מחשבתו הפוליטית של מציני השפיעה על מנהיגים רבים גם לאחר מותו, וביניהם גם על וודרו ווילסון נשיא ארצות הברית, מהטמה גנדי, וגולדה מאיר.
דנטה אליגיירי
דנטה אליגיירי (Dante Alighieri), נחשב לגדול המשוררים והסופרים באיטליה וממציא השפה האיטלקית המודרנית. כיאה למשורר הלאומי, הוא תופס את המקום הרביעי ברשימת השמות הפופולריים לרחובות באיטליה. לא פחות מ-3793 רחובות נקראים על שמו של המשורר, הפילוסוף והמדינאי שחיבר את "הקומדיה האלוהית", אחת היצירות הספרותיות החשובות בעולם: הקומדיה האלוהית היא פואמה שירית מרהיבה, המתארת את מסעו של דנטה מהגיהינום דרך כור המצרף ועד לגן העדן במשך שבוע אחד – השבוע הקדוש שלפני פסחא בשנת 1300. היצירה נכתבה כולה בדיאלקט הטוסקני המקומי, שהפך בהמשך לשפה האיטלקית המודרנית.
דנטה אליגיירי, המכונה לרוב פשוט "דנטה", מוכר לרוב כאיש ספרות אבל הוא גם היה איש מדינה ומעורב עד הצוואר במאבקים הפוליטיים של התקופה. הוא חי חיים סוערים והעביר חלקים נכבדים מהם בגלות. דווקא השהות הממושכת בגלות הכפויה אפשרה לדנטה לתפוס מרחק מהתככים הפוליטיים של פירנצה ולהקדיש את זמנו לכתיבת הקומדיה האלוהית. הוא כתב את היצירה במשך למעלה מ-10 שנים, והשלים אותה בשנת 1318. כשנתיים לאחר מכן הוא נפטר בגיל 56 בעיר רוונה.
על שם מי עוד נקראים רחובות באיטליה?
ברשימת השמות הפופולריים לרחובות מככבים גם אמנים: המלחין ג'וזפה ורדי (שהלחין אופרות ידועות כגון אאידה, ריגולטו, ולה טרוויאטה) עקף לא רק מלחין ידוע אחר כמו פוצ'יני, אלא גם את לאונרדו דה וינצ'י (מספר 33 ברשימת השמות הפופולריים ביותר לרחובות) ואת מיכלאנג'לו בונארוטי (מקום 56). זה לא מפתיע נוכח העובדה שוורדי מילא תפקיד במאבק לאיחוד ושחרור איטליה, וכמו דמויות רבות מאותה התקופה, זכה להנצחה משמעותית.
כמובן שברשימת שמות הרחובות הפופולריים אפשר למצוא גם קדושים, שהרי לכל עיר באיטליה יש את הקדוש הפטרון שלה, ואיטלקים רבים מציינים לא רק את יום הולדתם אלא גם את יום הקדוש שעל שמו נקראו. סן פרנצ'סקו (הקדוש יליד המאה ה-13 שעל שמו קרוי המסדר הפרנציסקני) מככב במקום 37 ברשימה, ומאחוריו מזדנב סן ג'ובאני, או בעברית – יוחנן המטביל, האיש שהטביל את ישו ומופיע במקום ה-40 ברשימת השמות הפופולריים ביותר לרחובות.
לא רק שמות, אלא גם תאריכים
ישנם גם כמה תאריכים חשובים במיוחד בהיסטוריה של איטליה המודרנית, שזוכים לאלפי רחובות על שמם: ה-4 בנובמבר, ה-25 באפריל, ה-20 בספטמבר, ה-1 במאי, וה-24 במאי. שימו לב שבאיטליה כל שמות הרחובות הכוללים תאריכים נכתבים תמיד בספרות רומיות.
ה-4 בנובמבר (כלומר: IV NOVEMBRE) היה התאריך שבו אוסטריה נכנעה בפני איטליה וחתמה על הפסקת האש שסיימה בפועל את מלחמת העולם הראשונה עבור איטליה (שבוע מאוחר יותר, בתאריך ה-11.11.1918 נכנעה גם גרמניה, ומלחמת העולם הסתיימה באופן רשמי). 578,000 איטלקים נהרגו במלחמת העולם הראשונה.
ה-25 באפריל (XXV Aprile) הוא יום השנה לשחרור איטליה מהכיבוש הנאצי.
ה-20 בספטמבר (XX Settembre) בשנת 1870 הוא התאריך שבו כבש הצבא האיטלקי את רומא ושחרר אותה מכוחות הצבא הצרפתי.
ה-1 במאי הוא יום הפועלים הבינלאומי.
ה-24 במאי 1915 הוא התאריך שבו איטליה נכנסה למלחמת העולם הראשונה.
ועל שם מי לא קראו רחובות?
גם בשנת 2022, באופן מדהים למדיי, אחוז זעיר מהרחובות באיטליה (6.6%) נקראים על שם נשים. זה מצב מביש, ומרגיזה לא פחות העובדה שהנשים המעטות שזוכות לרחוב על שמן הן לרוב בנות הזוג של גברים מפורסמים (כמו לדוגמה אניטה גריבלדי, אהובתו של ג'וזפה גריבלדי) או דמויות מהמסורת הנוצרית (סנטה מריה – אימו של ישו, סנטה מגדלנה, סנטה לוצ'יה, וכן הלאה). אם "ננכה" מהרשימה את שמות הרחובות שנקראו על שם אימו של ישו ועל שם קדושות נוצריות אחרות, נגלה שאחוז הרחובות המוקדשים לנשים עומד בפועל על כ-2% בלבד (ולעיתים קרובות אף פחות מכך).
הגיע הזמן לשינוי?
תיאורטית, החוק באיטליה אוסר לקרוא רחוב על שם אנשים שנפטרו לפני פחות מעשר שנים. אם כך, כדאי לציין שהשנה ממש ימלאו 10 שנים למותה של ריטה לוי מונטלצ'יני, המדענית היהודייה זוכרת פרס נובל לרפואה, שהיה לי הכבוד לפגוש ולראיין. רחובות ספורים בלבד נקראו עד היום על שמה, ולא מאוחר לתקן...
אפשר כמובן לקרוא רחובות גם על שם מרגריטה האק (Margherita Hack), האסטרופיזיקאית האיטלקית המפורסמת, איזבלה ד'אסטה (אחת הנשים החשובות ברנסנס האיטלקי), מריה מונטסורי (מייסדת שיטת מונטסורי ששינתה את חייהם של מאות אלפי ילדים ברחבי העולם), המלכה אלאונורה מארבוראה, מתילדה מקנוסה (אחת הנשים החשובות בימי הביניים באיטליה), ארטמיזיה ג'נטילסקי (Artemisia Gentileschi - ציירת מתקופת הבארוק, שבשנים האחרונות התגלתה מחדש וכמה מעבודותיה מוצגות באופיצי בפירנצה), ועוד...
בהקשר זה ישנה יוזמה מעניינת בשם #RememberMyName, שמטרתה להעלות את המודעות להנצחת נשים במרחב הציבורי, ויוזמה נוספת בשם MiRiconosci, שממפה את הפסלים המוקדשים לנשים ברחבי איטליה.
המאבקים הטעונים מאחורי השמות
שמות של רחובות הם אף פעם לא רק שמות של רחובות. זוהי הנכחה פיזית של הזיכרון והזהות הקולקטיביים. מהשם אפשר ללמוד על הערכים שהשליט, או המדינה, או הקהל, מעוניינים לקדם. נדמה לנו לעיתים ששמות הרחובות והכיכרות חקוקים באבן, עובדה קבועה ונצחית, אבל בפועל המצב שונה לגמרי. רחובות רבים (בעיקר המרכזיים והחשובים שבהם) בכל רחבי איטליה שינו את שמם שוב ושוב, בהתאם לרוח התקופה.
מכיוון ששמות הרחובות והכיכרות הם כלי (להנצחה, לזיכרון, לקביעת עובדות בשטח), הם גם לעיתים קרובות עילה למאבק. לא פעם ולא פעמיים התעוררה סערה באיטליה משום שראש עיירה נידחת החליט להנציח דמות פשיסטית זו או אחרת. מנגד, ערים אחרות משתמשות בכוחה של ההנצחה כדי לכתוב מחדש את הנרטיב הציבורי:
במילאנו שונו לאחרונה שמותיהם של שלושה רחובות שנקראו על שם מדענים פשיסטים שתמכו בתורת הגזע, ונקראו מחדש על שם שלושה מדענים שנרדפו בתקופה הפשיסטית.
בימים אלה מתנהל בכל רחבי העולם מאבק על אופיו של המרחב הציבורי ועל האופן שבו מונצחות דמויות מעוררות מחלוקת מהעבר. בזמן שבאנגליה ובארצות הברית מנפצים פסלים ואנדרטות של גברים שמואשמים בגזענות, באיטליה הלך הרוח הוא שונה למדיי (לפחות כרגע), ולרוב ממשיך להתקיים קונצנזוס סביב הדמויות המרכזיות בהיסטוריה האיטלקית. אבל אין ספק שבשנים האחרונות רוחות של שינוי נושבות גם בארץ המגף, ונשאלות שאלות: מה צריך להיות דינם של רחובות שנקראו על שם ערים באתיופיה או לוב שהצבא האיטלקי כבש בתקופה הפשיסטית? איך מתמודדים עם העבר הקולוניאליסטי של המדינה? איזה מן פסלים צריכים להופיע במרחב הציבורי? למה כמעט כל הפסלים הם של גברים, וכאשר יש פסל של אישה היא כמעט תמיד מופיעה בעירום חלקי? במקרים מסוימים קל מאד לפתור את הבעיה: לאחר מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, שונה שמה של פיאצה אדולף היטלר שברומא, והיא נקראה מחדש על שם הפרטיזנים (פיאצה דיי פרטיג'ני – Piazzale dei Partigiani). במקרים אחרים, התשובה ברורה פחות, והדיון נמשך.
Comments