המאמר הראשון בסדרה על נאפולי התמקד באתרים המרכזיים בעיר, ובמקומות היפים והמרשימים ביותר בעיר שכל תייר צריך לבקר בהם. אבל זה לא כל הסיפור... על מנת להבין את נאפולי, חובה לדבר על צד נוסף של העיר – הטקסים והפולחנים שהפכו לחלק בלתי נפרד מה-DNA של העיר. משום שזוהי נאפולי: עיר של מסורות עתיקות שהשתמרו לאורך מאות שנים, אמונות תפלות וסיפורים עממיים ששזורים בהיסטוריה הרשמית. במאמר זה נצלול לתוך כמה מהמסורות הנפוליטניות שממשיכות גם היום לעצב את העיר
פולחן הגולגלות והנשמות האומללות
פולחן הנשמות (Il culto dei teschi) ושל הנשמות האומללות (anime pezzentelle) הוא אחת התופעות הביזאריות והמרתקות בעיר. כפי שכבר הסברנו, נאפולי היא עיר של סתירות פנימיות אינסופיות. עיר של קדושה וחול, עיר שבה הטקסים הדתיים הקתוליים והטקסים הפגאניים, שלכאורה סותרים זה את זה, מתערבבים זה בזה ללא הרף.
אחד הפולחנים הידועים בעיר הוא פולחן הנשמות האומללות, שנאסר, למעשה, על ידי הכנסייה הקתולית בשנת 1969. זה אולי נראה כמו פולחן מקברי אבל הוא מסמל באופן מושלם את מערכת היחסים בין הנפוליטנים לעולם הבא.
אמץ לך מת
בתי הקברות בעיר נבנו רק בתחילת המאה ה-19, ולפני כן נהגו לקבור את המתים בכנסיות: בקפלה המשפחתית, אם היה מדובר על משפחת אצולה, או בהיפוגאום (קבר תת קרקעי) אם המת השתייך למסדר דתי, או בקברי אחים, אם היה מדובר בפשוטי העם.
בזמן מגיפת הדבר השחור בתחילת המאה ה-17, כמעט שליש מהאוכלוסיה של נאפולי מתה, וגופות רבות ננטשו ברחובות. לאט לאט החלו נשים בעיר "לאמץ" את המתים האבודים והאנונימיים האלה, שאיש לא התפלל לעילוי נשמתם.
אך האימוץ לא היה תיאורטי – הנשים אספו פיזית את הגולגלות של המתים (קאפוצלה, בנפוליטנית, capuzzella) כאילו היה מדובר על שרידיו של אדם יקר להן באופן אישי, ובנו מקדשים קטנים עבור המתים. הן התפללו עבורם, וביקשו בתמורה לתפילה את חסדי השמיים (ולעיתים קרובות הרבה יותר – לקבל רמז אלוהי למספרים הזוכים בלוטו...). בכל פעם שביקשו הנפולטנים טובה מהגולגלות, הם הביאו איתם מתנה קטנה בתמורה. כך נוצרו מקדשים של ממש סביב הגולגלות.
המקומות המזוהים ביותר עם הפולחן הזה הם כנסיית סנטה מריה דלה אנימה (La Chiesa di Santa Maria delle Anime), ובית הקברות דלה פונטנלה (Cimitero delle Fontanelle). הכנסייה ממוקמת בוויה דיי טריבונלי (via dei Tribunali), וקל מאד לזהות אותה בזכות המספר המבהיל של גולגלות הניצבות בכניסה למבנה. כאן נמצאת גם הגולגולת המפורסמת של לוצ'יה, הלובשת הינומה – גולגולתה של נערה צעירה שמתה מיד לאחר שהתחתנה. בית הקברות פונטנלה נמצא ברובע מטארדיי (Materdei), ומדובר על מערת טוף, שבה שמורות למעלה ממיליון (!) גולגלות.
האגדה על סנטה לוצ'יילה והגולגלות עם האוזניים
סיפור ידוע בנאפולי עוסק בפולחן הגולגלות בעיר. זהו סיפור שמצד אחד מעלה חיוך על הפנים, ומצד שני מדגים את מורכבות האמונות הפופולריות הנפולטיניות. האגדה עוסקת בכנסיית סנטה לוצ'יילה, ובגולגולת עם האוזניים השמורה בכנסייה.
הכנסייה עצמה היא אוצר ארכיטקוני קטן משנת 1327, וממוקמת בלב העיר. בקברים שמתחת לכנסייה נמצאת גולגולת נדירה עם סחוסים שעברו תהליך מומיפיקציה.
הגולגולת המוזרה הפכה לשריד מקודש בעיני המאמינים, והם החלו לשטוח בפניה תחינות, בתקווה שהיא תוכל להפנות את התפילות שלהם הישר אל השמיים. זהותו של הגבר שלו השתייכה הגולגולת עדיין עטופה במסתורין, והדבר היחיד שהחוקרים הצליחו לקבוע הוא שמדובר בגולגולת מהמאה ה-17.
חג הפסחא בנאפולי – מסורות עתיקות ואגדות
אחת התקופות המרתקות של השנה בנפאולי היא התקופה שסביב חג הפסחא. זהו רגע מעניין, שבו הלב והבטן נהנים שניהם מאוסף המסורות של העיר.
לרגל חג הפסחא נערכות בעיר תהלוכות דתיות, שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהפולקלור המקומי. התהלוכות הן רגע מפגש חשוב בין התושבים, ואחת הדרכים היפות והמעניינות לשמר את המסורות שעיצבו את העיר. אלפי אנשים נשפכים לרחובות כדי לחגוג את תחיית המתים של ישו, אבל הדרך העיקרית שבה חוגגים הנפוליטנים היא מסביב לשולחן. שתי המנות הטיפוסיות ביותר לחג הן הקסטיילו (casatiello) והפסטיירה (pastiera).
הקסטיילו הוא מאפה הממולא בגבינה, שומן חזיר וסוגים שונים של נקניקים, ומעוטר בביצים קשות. רצועות הלחם שנפרשות מעל הביצים מסמלות את הצלב שעליו מת ישו, והצורה המעוגלת של המאפה מסמלת את המחזוריות של המוות והקימה בחזרה לחיים.
הפסטיירה לעומת זאת עשויה ממרכיבים המסמלים את הסירנה פרתנופה, סמל העיר נאפולי. על מנת להודות לסירנה על שירתה המלודית, נהגו הנפוליטנים למנות בטקס מסתורי שבע נשים שיעניקו לה מתנות מהטבע: קמח, ריקוטה, ביצים, חיטה מבושלת בחלב, מים מבושמים בפרחי התפוז, קינמון, וסוכר. פרתנופה העניקה את המתנות לאלים, והם אלה שערבבו את החומרים ויצרו מהם את המאפה הנפוליטני המתוק.
קפה – הזהב השחור של נאפולי
קפה בנאפולי הוא טקס של ממש, ופולחן לכל דבר. אם מציעים לכם קפה בנאפולי, אסור לכם לסרב! הנפוליטנים לוקחים את הקפה שלהם מאד ברצינות, ועל מנת להעריך את הטעם, את הארומה האינטנסיבית ואת הקרמיות, הם מבהירים שיש לשתות אותו אך ורק בכוס קרמיקה לבנה, עבה, וללא קישוטים.
איך הקפה הגיע לנאפולי? אחת הערים הראשונות שהכירו בטעמו המיוחד והעשיר של הקפה הייתה וינה שבאוסטריה, וזאת למרות שרבים התייחסו לקפה בחשדנות, בשל צבעו השחור שגרם לו להיראות כמו המשקה של השטן. מריה קרולינה מאוסטריה, אשתו של פרננדו הראשון מלך שתי הסיציליות, הביאה איתה את הקפה מווינה לארמון קאזרטה והגישה אותו במסיבות. היא גם היתה זו שהביאה לנאפולי את הקורנטו (cornetto), גרסה של קרואסון שהיא גילתה בזכות אחותה – מאי אנטואנט מלכת צרפת.
השילוב בין קפה לקורנטו הפך לשילוב מנצח עבור הנפוליטנים, ועד היום מגישים מיטב בתי הקפה בעיר מגוון מאפים מעולים, לצד קפה קלוי טרי ומושלם. בשנת 1819 הגיעה גם הקוקומלה (cocumella) לבתי הנפוליטנים – זוהי המקינטה הנפוליטנית, המשלבת את שיטת ההכנה של הקפה הטורקי עם השיטה הוונציאנית. בתקופה זו הפכו ה"קפאוס" (kaffeaus) הנפוליטנים למרכזי תרבות לכל דבר. כולם הגיעו אליהם כדי לראות ולהיראות, לשתות ולאכול, להתווכח ולרכל. בשנת 1860 נפתח בוויה טולדו (via Toledo) הגראן קפה גמברינוס (Gran Caffè Gambrinus), שכונה גם הקפה בעל שבע הדלתות, ונחשב לאחד היפים בעולם.
בנאפולי נולד גם המנהג המפורסם שנקרא "קפה סוספזו" (caffè sospeso), כלומר האפשרות לשלם מראש עבור יותר מקפה אחד, וכך להזמין לקפה את מי שידו אינה משגת.
להכין קפה איטלקי אמיתי במוקה איטלקית
הדמויות בסצינת המולד הנפוליטנית
במהלך מסלול הביקור שלנו בנאפולי כבר ראינו את ויה סן גרגוריו ארמנו, הרחוב שבו חג המולד נחגג לאורך כל השנה. רמזנו גם שאחד המאפיינים הייחודיים של המקום, הוא סצינות המולד האלטרנטיביות שאמנים פה יוצרים... ואכן, מה שמייחד את האמנים ברחוב, הוא הדמויות שהם בונים עבור סצינות המולד שלהם. בכל שנה יוצרים האמנים, לעיתים ברצינות ולעיתים כדי להשתעשע, פסלים קטנים של אינספור דמויות, ומערבבים שוב ושוב בין קודש לחול, בין מסורת לטרנדים.
זו אולי נשמעת כמו מסורת חדשה, אבל למעשה הנפוליטנים החלו להעשיר את סצינות המולד שלהם באלמנטים מחיי החול כבר במאה ה-17, ויצרו פסלונים מרהיבים בסגנון הבארוק שזכו לפרסום בכל רחבי היבשת.
כך, לצד הדמויות המסורתיות המופיעות בסצינות המולד בכל רחבי העולם הנוצרי (כמו ישו, יוסף, מרים, ושלושת המלכים), תוכלו למצוא גם דמויות של כדורגלנים, זמרים, פוליטיקאים ועוד, וכל המרבה הרי זה משובח.
בנוסף, כדאי לדעת שבכל סצינת מולד נפוליטנית אמיתית, יופיעו תמיד כמה דמויות חשובות: המשפחה הקדושה (ישו, מים ויוסף), רועה הצאן בנינו (Benino), מוכר היין צ'יצ'י באקו (Cicco Bacco), הדייג, החברים שמשחקים קלפים (אי דואה קומפרי – I due compari), הצוענייה, ולפחות 12 מוכרים, כמספר חודשי השנה. סצינות המולד הנפוליטניות ידועות בזכות הפאר הרב שלהן, והן נחשבות למורכבות ולעשירות ביותר באיטליה.
מעניין לדעת שברחוב סן גרגוריו ארמנו ניצב פעם המקדש שהוקדש לאלה קרס (המקבילה הרומית לאלה היוונית דמטר) – אלת התבואה והפוריות. בעת העתיקה נהגו תושבי המקום להביא למקדש פסלוני טרקוטה, ואילו היום הרחוב מלא בחנויות שבהן מוכרים פסלוני טרקוטה קטנים עבור סצינות המולד.
הדייג: אחת הדמויות שחייבות להופיע בסצינת המולד הנפוליטנית
פולחן האל מיתרה
לנאפולי יש מערכת יחסים מורכבת עם העולם האיזוטרי, ובמיוחד עם פולחן האל מיתרה. תושבי העיר הם קתוליים מאמינים, והעיר מלאה בכנסיות רבות. למעשה זוהי אחת הערים עם מספר הכנסיות הגבוה ביותר באירופה. אבל במקביל היו בנאפולי תקופות שבהן אלים אחרים הכתיבו את האמונה. שורשיו של פולחן האל מיתרה בעיר מגיעים מהתקופה ההלניסטית.
באותם הימים האמינו התושבים שהכוכבים היו אלה שקבעו את הגורל, ושהאל מיתרה יכול היה לשלוט על העולם כולו.
בחללים תת קרקעיים בנפאולי אפשר עדיין למצוא שרידים לפולחן הקדום: פרסקאות ותבליטים שבהם מופיע מיתרה, האל ההודי-פרסי-יווני שחדר גם לתרבות האירופאית, בעודו עומד להקריב שור. מותו של השור סימל את החיים ואת שגשוג האדמה. הדמות הסמוכה, של הנחש, סימלה את הרוע, בדיוק כמו בדת הקתולית.
מי הייתה דונה מריאנה?
נאפולי משופעת בסיפורים ואנקדוטות על הדמויות הססגוניות הרבות שמילאו את העיר, ואחד הסיפורים המוכרים הוא על דונה מריאנה – האישה הלוחמת. מדובר על פסל בעל מאפיינים נשיים, ורוב החוקרים מאמינים שמדובר כנראה על פסל של האלה אפרודיטה, מהתקופה שבה נאפולי הייתה עדיין נאפוליס העתיקה.
כאשר התגלה הפסל, הנפוליטנים לא החמיצו הזדמנות ללעוג למראהו הגרוטסקי. במהרה נפוצה השמועה שראש הפסל מייצג את נאפולי של העניים – אסימטרי וחסר חן. בשנת 1674 התמרדה אוכלוסיית נאפולי נגד הגזרות הכלכליות שהטיל המשנה למלך, ובראש המהפכה עמד מוכר הדגים תומאסו אניילו (Tommaso Aniello), שכונה "מאסאניילו" (Masaniello). במהלך המהפכה שהוביל, שזכתה לכינוי "קרב מאסאניילו", נשבר האף של הפסל. מכיוון שהפסל נחשב לסמל של ממש בעיר, הוכרז יום אבל עירוני.
ראש הפסל מכונה היום אה קאפ אה נאופלה (ACap e Napule), כלומר הראש של נאפולי, בדיאלקט המקומי. ומדוע מכנים את הפסל "דונה מריאנה"? לא ברור, אך זו המסורת שהשתרשה. מה שנותר מהפסל מוצג היום, לאחר עבודות שחזור, בפאלאצו סן ג'אקומו (Palazzo San Giacomo).
פולחן סן ג'נארו
בראש רשימת הפולחנים בעיר ניצב כמובן הפולחן הקדוש מכולם – פולחן סן ג'נארו, הקדוש המגן של העיר. ג'נארו היה בישוף וקדוש נוצרי, והפולחן שהתפתח סביבו הוא עתיק. שורשי הפולחן מתוארכים לתקופה שבה ג'נארו הוצא להורג, ונובעים מהפופולריות הגדולה שלה זכה כבר בחייו. כיום נחות עצמותיו של הקדוש בתוך הקריפטה המוקדשת לו (קריפטת סן ג'נארו), מתחת למזבח של הדואומו. חלק חשוב בפולחן הוא הסגידה לשתי אמפולות שלפי המסורת מכילות את דמו של הקדוש. הדם נאסף על ידי אישה בשם אאוזביה (Eusebia), שנכחה במקום בזמן שהוא הוצא להורג.
שלוש פעמים בשנה (ביום ראשון הראשון של חודש מאי, ב-19 בספטמבר וב-16 בדצמבר) נשלפות האמפולות ומוצגות בראש תהלוכה דתית מרשימה. בכל פעם בודקים אנשי הדת את תוכן האמפולות ובוחנים את הדם – אם הדם חוזר למצב נוזלי, זהנחשב לסמל למזל טוב, ואם הדם נשאר קרוש, זהו סימן שמזל רע עומד לפקוד את העיר.
אם יוצא לכם לבקר בנאפולי ב-19 בספטמבר, בזמן שהעיר חוגגת את חגו של הקדוש המגן שלה, תוכלו גם אתם להשתתף באירועים הרבים. מעניין לדעת שהחג היה כה חשוב עבור הנפוליטנים, שגם תושבי העיר שהיגרו לניו יורק המשיכו לחגוג אותו. למעשה, גם היום מתקיים פסטיבל סן ג'נארו ברובע איטליה הקטנה, במנהטן. העוצמה והצבעוניות של הפסטיבל משכו את עינם של מספר בימאים, ופסטיבל סן ג'נארו (הגרסה הניו-יורקית) כיכב גם בסרטי הסנדק ובסרט "רחובות זועמים".
Comments