בכל פעם שאני מדבר על הקרנבל של טֶרמיני אימֶרֶסֶה – הכפר שלי, השוכן במרחק שלושים ושלושה קילומטרים מפלרמו – מתעוררת בי כמיהה. כמיהה עם ניחוח נעורים, אל תקופה בה חייתי את חיי במחזוריות משולהבת, וחשתי את עצמי כמו אחד מאותם פתיתי נייר המועפים אל-על בקרנבל, כה קלים, כה ססגוניים

מאמר אורח מאת: דריו זיזו - מאיטלית: שירלי פינצי לב

אני נזכר בהנאה מרירה-מתוקה, מזוכיסטית קמעה (שכן הזיכרון הוא תמיד הנאה מזוכיסטית), באותו יום בתקופת התיכון התוססת, מָרְטֶדי גראסוֹ, יום שלישי השמן, היום האחרון לפני הקוָורֶזימָה, תענית הארבעים (שמתחילה ביום רביעי של האֶפֶר, שנקרא כך בגלל האפר שמורחים על הראש כאות חרטה), תקופה שהפולחן הקתולי מצווה להתנהל בה בסגפנות, הרחוקה מאוד מהנהנתנות של הימים שלפניה.

באותם זמנים נהגנו לצפות ממרפסת ביתו של אחד מאיתנו (כל שנה מבית אחר) בתהלוכת עגלות הנושא של הקרנבל, שעל בנייתן טרחו במשך חודשים צוותים מיומנים; היו עליהן בובות מגוחכות מעיסת נייר של דמויות מפורסמות (פוליטיקאים היו אחת המטרות המועדפות) והצוות המנצח זכה בפרס כספי.

צפינו בתהלוכות האלה כמהופנטים. את האירוע ליוו הערותיהם של אחינו הגדולים שהעמידו פני מומחים (הם הסתכלו עלינו תמיד מלמעלה, בגבות מורמות) – מומחים בענייני נשים, לימודים, ולמעשה בכול, ואילו אנחנו, הגברברים הצעירים, הבטנו בפה פעור בתהלוכה וברקדניות הברזילאיות שרכבו על עגלות התהלוכה והתפתלו כמו שייקר, מרטיטות את הישבנים העסיסיים שלהן על המשאיות שמהן נזרקו סוכריות וסלילי נייר ססגוניים. הן נדמו לנו כבאקכות שרוח האל חדרה לגופן, ולא היה לנו אכפת מאותם קולות מרננים שרמזו שלא היו אלה בדיוק באקכות וגם לא רקדניות מברזיל, אלא טרנסווסטיטים משכונות מפוקפקות בפלרמו. לנו זה לא שינה הרבה – אלו היו החלומות הארוטיים שלנו, עטופים בקומץ נוצות ופייטים, אקזוטיים ובהישג יד.

בבוקר זכינו כבר לביקור של הנוֹנוֹ והנוֹנָה של הקרנבל (הסבא והסבתא של האירוע – סמלי פוריות ודמותו האנושית של הקרנבל עצמו). הם הגיעו במכונית מהודרת עם גג נפתח (וליווי משטרתי), מנופפים ומברכים את האנשים במרץ כה רב עד שנדמה היה שהם האפיפיור בכבודו ובעצמו. זהותו של הצמד-חמד הזה נשמרה תמיד בסוד (אף כי מידי שנה התרוצצו שמועות, שמעולם לא הוכחו, שהשניים היו מהשירות החשאי).

הם עטו תמיד מסכות ענקיות: שני ראשים העשויים עיסת נייר, שנוצרו לראשונה בשנת 1847 כשעריקים נפוליטניים נחתו בטרמני אימרסה, והביאו עמם את השובבות האופיינית להם. למעשה, המסכה של נונו דומה לגרסה הנפוליטנית של פולצ'ינלה. אותם עריקים הם אלו שיזמו את חגיגות הקרנבל בעיר, לאחר שהשתקעו ברחוב שמאז כונה "נפוליטי", כלומר של הנפוליטנים, ובמקריות מוזרה נמצא במרחק זריקת אבן מביתי.

הנוֹנוֹ והנוֹנָה בקרנבל טֶרמיני אימֶרֶסֶה בסיציליה

נוֹנוֹ ונוֹנָה (על אף השם גם הסבתא גולמה על ידי גבר), לבשו תלבושות עתיקות ומפוארות ורקומות זהב, ונראו כזוג אצילים מתקופה לא מוגדרת, אם כי אצילות לא הייתה בהכרח התכונה המאפיינת אותם, והשניים מעולם לא היססו להפנות תנועה מגונה לעבר איזה פרחח שחרץ לעברם לשון. אבל כפי שנהוג לומר במחוזותינו – כל בדיחה ראויה בקרנבל, וראויות היו גם כמה בדיחות שלא היו בדיחות כלל וכלל, מעשי קונדס שהיו למעשה מעשי קלגס, כאשר בריונים מילאו אלת פלסטיק בחול והחטיפו מכות שלא נעים במיוחד לספוג, פרצו בצחוק פרוע, והפכו את רגעי השמחה הטבעית והקלילה לאירועים מסוכנים ומתוחים.

מבעיתים במיוחד היו אלו שהתחפשו לדמויות מהרומן "בֶּאָטי פָּאוּלי" (רומן מתחילת המאה העשרים מאת הסופר סיצילאני לואיג'י נטולי), בגלימות ארוכות ומצנפות מחודדות המסתירות את הפנים, והנחיתו עליך מהלומות אלות שנועדו להישאר בזיכרונך עד סוף השנה. מטרד רציני נוסף עלול היה להגיע מכיוון רובי הנשיפה הטעונים בגרגרי חומוס, שעועית או אבנים קטנטנות. אך המזיקות ביותר היו ה"פּוּצוֹלינות" למיניהן: בקבוקון מלא בנוזל צהוב שעם פתיחתו הפיץ סירחון של ביצים רקובות. והיו כמובן גם חפיסת סיגריות צעצוע שאם ניסית לשלוף ממנה סיגריה הקפיץ המחובר אליה היה פוגע באצבעותיך, וטבעת הפלסטיק שהתיזה מים ודבק, מסוג הדבק שהיינו מניחים כילדים על הכיסא של המורים, שהתיישבו ונדבקו ופרצו מיד באיומים קולניים ואיימו להשעות את האחראיים מבית הספר, וכל זאת על רקע קול צחוקם החנוק של התלמידים.

עם הזמן אבדו כמה ממסורות הקרנבל בדרך, ונעלמו מחיינו כמו חבר ותיק שיום אחד הפסקת לפגוש, בלי לדעת אפילו למה. זה לדוגמה היה גורלה של קריאת הצוואה המסורתית על ידי הנונו בסוף הקרנבל, צוואה בה הוריש בגיל וצהלה את עיזבונותיהם של אישים מקומיים מפורסמים. אותם ידוענים מקומיים לא רק שלא נעלבו, אלא להיפך – פניהם נפלו אם הם לא הוזכרו בה, בדומה לפוליטיקאים ששמחים לעמוד במוקד המופע של קומיקאים וחקיינים, כי הדבר מעיד על הפופולאריות שלהם. אך המסורת הזאת נעלמה, כאמור, ואת מקומה תפס מופע זיקוקים.

ג'וזפה פטירי, אתנולוג של טרמיטנו, היה מבקר חד-עין של הפולקלור הסיציליאני, ועבודתו היא אבן יסוד עבור מי שרוצה להכיר את ההיסטוריה של קרנבל טרמיטנו. הוא כתב את הספר "מנהגים, אמונות ודעות קדומות של העם הסיציליאני”, שזכה להערכה בזכות מלאכת הניפוי המדוקדקת שביצע, בה הפריד בין האמת וההיסטוריה לאגדות והשמועות שלא התבססו על מחקר קפדני. דמותו של פטירי, שיש בכפר גם רחוב על שמו, זוכה להערכה רבה בין היתר גם בזכות אחת מצֶאֱצָאִיּוֹתָיו, וילמה פטירי, הפעילה מאוד בהפצת פועלו של האינטלקטואל. אם תרצו ללמוד עוד על מסורות הקרנבל, אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו.

בכל פעם שאני נזכר בקרנבלים של נעוריי, עולה תמיד לנגד עיני אותה תמונה אחרונה – מטאטאי הרחובות שסילקו בבוקר המחרת את פתיתי הנייר מהרחובות, העלימו כל זכר לחגיגה הפרועה, והחזירו את הכפר לקדמותו. אז הייתה נוחתת עלי מלנכוליה כבדה, אותה מלנכוליה שמלווה כיום את זיכרון הקרנבל שאני נושא בתוכי. לעולם לא יהיה שוב טעם להתחפש לשריף, לזורו, לאינדיאני, לבאטמן או ספיידרמן (בבגדים שכיום קטנים עלי), כדי להיראות צעיר מכפי שאני. ונדמה שכולם שקועים בשיחות רק על הפסטיבל של האתמול ועל ההיסטוריה של הקרנבל, ולא על ההווה. היום, כשהחגיגה נראית יותר ויותר כמו תענית, אני מרגיש שהוא מתרחק ממני, הקרנבל של ילדותי. הוא נראה יותר ויותר כמו אחד מאותם זיכרונות על סף ארץ החלומות.