מאמר זה דן בביזת נפוליאון, יצירות אמנות שערכן לא יסולא בפז שנפוליאון בונפרטה גנב בתקופת הכיבושים שלו, במשך כמעט עשרים שנה, מ-1797 עד 1815. ביזה זו נחשבת להעברת יצירות האמנות הגדולה בהיסטוריה, וקשה לדעת במדויק כמה יצירות נהרסו או אבדו בדרך. מבחינת נפוליאון, התרחבות האימפריה שלו הייתה מילה נרדפת לניכוס. כך הוא הפשיט את אירופה מפסלים וציורים, כתבי יד מאוירים, חפצי זהב וכסף. למען תפארת צרפת הוא בחר רק את המובחר שבמובחר, יתכן שהייתה זו דרך נבזית במיוחד להשפיל את המדינות המנוצחות
אל לו למי שמעלה על נס את נפוליאון המנהיג הדגול לשכוח את ההיבטים הבלתי זניחים של מסעותיו הצבאיים. ובראש ובראשונה, הביזה שנערכה בכל השטחים שנכבשו.
אלו יצירות נגנבו מאיטליה? ואלו חזרו למולדתן?
ההיסטוריה
בשנת 1804 אישר הסנאט הצרפתי החלטה שהעניקה לנפוליאון את התואר מלך הצרפתים. במועד זה נולדה האימפריה הראשונה של נפוליאון, שב-1812 הגיעה לגודלה המרבי, והכילה את רוב מדינות אירופה. האימפריה הגיע לקיצה ב-1814 עם הדחתו והגלייתו של בונפרטה.
בשנת 1805 הוכתר נפוליאון למלך איטליה בקתדרלת מילאנו, זאת הייתה רק תחילת נסיקתו. בהמשך הגיעו הניצחונות בקרבות כמו קרב אוסטרליץ, שם ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, והפך למעשה לשליט אירופה היבשתית.
ההתרחבות והניצחונות לא העניקו לנפוליאון את הזכות לנכס לעצמו את הטובין ואת יצירות האמנות שהין בשטחים אליהם פלש. אך זאת עובדה שנעלמו מאיטליה אינספור יצירות ובין היקרות ביותר, בתירוץ שהן "שלל מלחמה". הוא היה מודע לכך שאיטליה היא מולדת התרבות, אחת המדינות העשירות ביותר באמנות, ושמח לנשל אותה לטובת צרפת, למען הקמת מוזיאון נפוליאון (שהפך מאוחר יותר ללובר), ארון המתים של כל גזלותיו. היה לו מוזיאון, והוא היה צריך למלא אותו ולהפוך אותו למוזיאון עולמי חשוב.
רק לאחר קונגרס וינה בשנת 1815 (ועידה שהתקיימה בטירת שנברון, והשתתפו בה המעצמות האירופיות הראשיות, במטרה לעצב מחדש את מפת אירופה ולהחזיר על כנם את המשטרים שהתערערו לאחר המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון) הורו לצרפתים להחזיר את היצירות למדינות שהיו בעליהם החוקיים, באיום שמנהל המוזיאון, ויוואן דנון, ישלח לכלא אם לא יאפשר לנציגי המדינות שנשדדו לפעול להחזרתן למולדתן.
איטליה, שהרי האלפים הגבוהים חוצצים בינה לבין צרפת, התקשתה מאוד לעמוד בעלויות התעבורה הגבוהות ולהתגבר על ההתנגדות העיקשת של הצרפתים.
קאנובה למען איטליה
היה זה אנטוניו קנובה הדגול, פסל, דיפלומט ומנכבדי בית המשפט האפיפיורי שהרים קול צעקה לנוכח היצירות שנגנבו מאיטליה. הוא מונה על ידי האפיפיור פיוס השביעי בתור נציב מיוחד. בהגיעו לפריז ב-28 באוגוסט 1815, ניהל משא ומתן והשיג את השבת נכסי האפיפיור. לאחר עבודת איסוף ארוכה, מצויד רק בתיעוד ארכיוני מוגבל שאילץ אותו להסתמך על פקידי הצבא האוסטרי, הוא החזיר הביתה חלק מיצירות המופת. מתוך 506 ציורים רק 249 חזרו לאיטליה, חלקם אבדו, יתכן שהסיבה נעוצה בכך שהן נתלו כבר בארמון המלוכה או בכנסיות בצרפת, והיה עדיף לא לסכן את היחסים בין הכס הקדוש ללואי ה-18.
השיירה עם היצירות וחפצי הערך עצרה בבולוניה בדצמבר של אותה שנה, ולאחר מכן המשיכה לרומא ב-4 בינואר 1816, בהמשך הוחזרו יצירות גם למחוזות ונטו, טוסקנה, פיימונטה ולומברדיה. זאת הייתה דרך להגדיל את מודעות האזרחים למורשת האמנותית של איטליה ולשורשיה.
קנובה פיסל יצירה זו כמחאה על הביזה: "פסל־ראש של שלום". היצירה נתרמה על ידי האמן לחברו ולפטרונו ג'ון קמפבל חודשים ספורים לאחר נפילת נפוליאון, כדי להודות לו על סיועו בהשבת היצירות. הפסל מייצג את השלום שחזר לשכון בין המעצמות הגדולות. הפסל עצמו ראה אור שוב בשנת 2018 לאחר 200 שנה שלא נחשף לציבור, הוא נמכר במכירה פומבית במחיר של 5.3 מיליון ליש"ט.
לא רק ציורים ופסלים
אמנם אמת היא שכל מלחמה מובילה בהכרח לאובדן גדול, אבל האמת היא שלפי מספר היצירות שגנב, נפוליאון חָמַס יותר מכולם. מבחינה זו הוא הותיר מאחוריו נזקים עצומים. הוא לא רק גנב יצירות אמנות של רפאל, טיציאן, קורג'ו, ובדרך אגב גם של ורונזה ומנטנייה (שציוריהם אפילו נגזרו כדי להקל על ההעברה), אלא כל מה שהיה מזהב או מכסף, בין אם היה קל להובלה או לא, נגנב. הרהיטים, העיטורים ותשמישי הקדושה הותכו כדי לשלם לחיילים, כולל האוצר של כנסיית סן מרקו בונציה (אוסף חפצים יקרים השייך לבזיליקה והמכיל כיום 283 פריטים בלבד ששמורים בכנסייה ובארמון הדוג'ה).
הכנסיות והמנזרים שימשו כקסרקטינים, מחסנים ואורוות. כולם הוחרמו או נהרסו. מהקתדרלה של מונזה התיכו חפצים במשקל כולל של 11 ק"ג זהב ו-184 ק"ג כסף. כדי להקל על הביזה הוצאו צווים שהורו על הדחה של חלק מהבישופים, תוך פיזור הנזירים שהובטחו להם קצבאות קיום, ששולמו מהכספים שהתקבלו ממכירת אותם מנזרים.
מיטב היצירות נשלחו לפריז, עבור היצירות שנותרו הוחלט להקים גלריות בערים המרכזיות של הממלכה. מוזיאון האמנות של מילנו, הפינקוטקה, נאלץ לקבל על עצמו את משימת קטלוג את יצור האמנות איטלקי, והפך ללובר של איטליה. ביד אחת הוא יצר וביד האחרת נפוליאון לקח.
היצירות הגנובות
מילאנו נבזזה ראשונה, ואחריה אוסף גונזגה במנטובה. רישום ההכנה של רפאל ל"אסכולת אתונה" נגנב מהספרייה האמברוזיאנית. הוא הוחרם ב-1796 ועבר שיקום ראשון בצרפת. הוא חזר לזהור לאחר 1815, כאשר נמסר לוועדה האחראית להשבת הביזה.
הדוכסים של מודנה ושל פארמה נדרשו למסור 20 ציורים מהאוספים הפרטיים שלהם, שהתווספו אליהם עוד ועוד ציורים עד שאיבדו את הספירה. 1300 רישומים מאוסף אֶסטֶנסֶה נמצאים עדיין בפריז.
"טבח התמימים" של גווידו רני, לעומת זאת, שנלקח מבולוניה, חזר לעיר במחוז אמיליה ב-1817.
מלך נאפולי והאפיפיור חתמו על שביתת נשק שהיו מעורבים בה 500 כתבי יד עתיקים מהוותיקן, וכן פסלים, ובראשם הפסל ברוטוס קפיטולינה. הם אפילו תכננו להעביר את עמוד טראיאנוס, פרויקט שנעצר רק בגלל עלויות הפירוק הגבוהות ומכשולים שהניח האפיפיור שהאטו את התהליך.
כתבי היד נבחרו על ידי מלומד צרפתי שהכיר היטב את ספריות הוותיקן. האפיפיור חויב לשלם את עלויות ההובלה לפריז. גם הספרייה של מודנה, והספריות הכנסייתיות של מונזה, ורונה, בולוניה, פאביה ובררה נשדדו.
נפוליאון הטיל מיסים על משפחות האצולה ברומא, בורגזה, קולונה, ברבריני וקיג'י, בהתאם לערך יצירות האמנות שהיו ברשותן, עד שנאלצו למכור אותן כדי להתמודד עם עול המיסים הגדל. קמילו בורגזה, גיסו של נפוליאון (בעלה השני של אחותו, פאולינה), נאלץ למכור 344 פריטים מהאוסף שלו, תמורת רכוש בפיימונטה.
פסל הברונזה "סוסי מרקוס הקדוש", המיוחס לליסיפוס, נשלח לפריז. הסוסים הללו נלקחו עוד קודם לכן מבעליהם החוקיים: הוונציאנים לקחו אותם מההיפודרום של קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי לארץ הקודש.
"החתונה בקנה" של ורונזה, שהייתה במקור בבזיליקה של סן ג'ורג'ו מג'ורה בונציה פרוייקט של האדריכל אנדראה פאלאדיו, נחצתה לארבע חלקים בגלל גודלה ונשלחה למוזיאון נפוליאון. כיום הוחלף הציור בעותק בגודל זהה, המקור נמצא בלובר. בשנת 2010 נעשה נסיון נוסף לקבל את הציור המפורסם בחזרה, במכתב שנשלח לאשת נשיא צרפת דאז קרלה ברוני האיטלקיה אך ללא הועיל.
מחסן הנשק של ונציה פורק והכלי נשק והשריונים היקרים ביותר נשדדו.
"התפילה בגן" של מנטנייה, שהייתה במקור בסן זנו די ורונה, התגלגלה נמצאת עד היום במוזיאון לאומנות בעיר טור בצרפת, זו עוד אחת מהיצירות שלא שבו למולדתן.
בוורונה התקוממה האוכלוסייה בשבוע של מהומות שכונו "הפסחא של ורונה". הייתה זאת ההתקוממות המשמעותית ביותר מבין ההתקוממויות שפרצו באיטליה עם הגעתו של הצבא הצרפתי.
ביום הראשון למרד, שהיה יום שני של חג הפסחא, הצליחו בני ורונה להבריח את לצרפתים. אך עד מהרה, הודות למספרם והכשרתם הצבאית, הייתה ידם של הצרפתים על העליונה.
נפוליאון לקח כל מה שרק הצליח, הוא השאיר רק כמה יצירות שבשל הבנתם הדלה של הנציבים הצרפתים נחשבו לחסרות חשיבות, אחת מהן היא "השיחה הקדושה" של פיירו דלה פרנצ'סקה. עד היום טוענת צרפת לבעלות על יצירות רבות. האיטלקים מקווים שבעתיד הלא רחוק הן יחזרו הביתה.
Comments