אין כמו לסיניה כדי לצאת למסע בין כרי מרעה והרים, עצי ערמונים עתיקים וכפרים נשכחים. הביקור כאן הוא תרופת פלא לחיבור מחדש בין הגוף לנפש, וכל היופי הנהדר הזה נמצא רק קילומטרים ספורים מוורנה, עיר האהבה. במאמר זה נדבר על רמת לסיניה (Lessinia), פנינה שבה הטבע פוגש מסורות עתיקות ואוכל נהדר
סיפורה של רמת לסיניה מתחיל בתקופה הפרהיסטורית, וחפירות שנערכו באזור חשפו ממצאים כבר מהתקופה הפליאוליתית התחתונה. היתה זו טריטוריה אופטימלית עבור ציידים, שהשתמשו בשפע אבני הצור שבמקום על מנת לייצר ראשי חץ וסכינים, ומצאו מחסה במערות שבהרים. בתחילה המערות והחללים הטבעיים שבמורדות העמקים היו מאוכלסים בידי האדם הניאנדרטלי ולאחר מכן בידי ההומו סאפיינס. משמעותי במיוחד להבנת ההרגלים והמנהגים של השבטים שאכלסו את הרמה היה גילויו של שבר חרס צבוע האדום שעליו צויר אדם עם כיסוי ראש ושתי קרניים שזכה לכינוי "השאמאן".
בתחילת האלף השני לפנה"ס החלו להופיע באזור ה-"קסטליירי" (Castellieri), יישובים קטנים, אליפטיים ומבוצרים שנבנו לרוב על ראש גבעה או הר. עד היום נותרו שרידים מהקסטליירי, שהוקמו ככל הנראה לאחר שתושבי המקום גילו שיכלו לכרות מתכות מהרמה, ולהקים ישובי קבע במקום. הגילוי הזה שינה לחלוטין את התרבות והמנהגים באזור.
בהמשך היו אלה שבטים קטלים וקימברים שאיכלסו את הרמה, שבאותם הימים נראתה אחרת והיתה מיוערת לגמרי. גם כיום, מזוהה הרמה הזו עם השבטים הקימברים העתיקים, ומכונה Terra Cimbra. תושבי המקום שימרו במשך תקופה ארוכה את השפה והמנהגים הגרמאניים, למרות שהיו מוקפים מכל עבר בדוברי לטינית ולמרות שלסיניה נכבשה, כמו האזור כולו, בידי רומא. המסורות הגרמאניות שרדו במשך מאות שנים והחלו להיעלם רק לקראת המאה ה-17, אך למרות הכל לא נעלמו לגמרי – גם כיום, ישנם כמה קשישים מעטים, תושבי סלבה די פרוניו (Selva di Progno), שזוכרים את הדיאלקט.
בימי הביניים עברה רמת לסיניה, בדומה לוורונה ושאר האזור, לשליטת הרפובליקה הוונציאנית – הסרנסימה. לאחר מכן היה זה נפוליאון שמשל באזור, ובעקבותיו הגיעו האוסטרים, ששלטו עד שהשטח כולו סופח לממלכת איטליה. למרבה המזל, נחסכו מהאזור הכפרי והחקלאי הזה נזקים משמעותיים בזמן שתי מלחמות העולם, אך התרוקנות הרמה מאוכלוסיה הייתה בלתי נמנעת, שכן יותר ויותר צעירים נטשו את הכפרים לטובת העיר. מאמצי הפיתוח והאיכלוס ההדרגתי של השנים האחרונות החזירו את אזור לסיניה לחיים, וכיום הרמה נהנית מפריחה מחודשת.
בוסקו קייזנואובה – Bosco Chiesanuova
18 עיירות מאכלסות את הרמה, אך אין ספק שבוסקו קייזנאבובה היא ליבה הפועם של לסיניה. זהו כפר מהאגדות, המכונה "ההר של הוורונזים" -- מקום שבו אפשר להתרענן בימות הקיץ הלוהטים. בחודשי החורף הופך האזור לנקודת מפגש מושלמת עבור חובבי הסקי וההחלקה על הקרח, והכפר הסמוך, סן ג'ורג'ו (san Giorgio), ידוע במדרונות הסקי שלו. לפיכך, בכל עת ורגע, בכל עונה של השנה, בוסקו (כך מכנים המקומיים את הכפר) הוא המקום המושלם להתנתק בו מהעולם. הכנסייה המרשימה, הקונדיטוריות המלאות במתוקים והחנויות עם המוצרים הטיפוסיים – קשה לעמוד בפני הקסם הכפרי. מעבר לכך, תמצאו פה גם את כל השירותים ההכרחיים לחיים נוחים, כך שאין זה מפתיע שזוהי אחת הערים המאוכלסות ביותר ברמה. בוסקו מחולקת לכפרים, המחולקים באופן מסורתי לרבעים, כך שבסך הכל אפשר למצוא בבוסקו כ-250 אזורי מגורים קטנים.
במשך אלפי שנים נהגו רועי הצאן שהתגוררו באזור זה לנצל בחודשי הקיץ את שטחי המרעה הנרחבים שמסביב לעיירה, והתגוררו בזמן ששהו כאן בבקתות עץ זעירות. באותן בקתות התגוררו גם הקימברים, אוכלוסיה ממוצא בווארי-טירולי שהגיע לפרה-אלפים הוונציאניים ולטרנטינו החל מהמאה ה-10 והמשיכה לעסוק גם כאן במקצועות המסורתיים שבהם עסקה בבוואריה: חוטבי עצים, כורי פחם, וחוואים. בשנת 1375 הם קיבלו אישור משליטי ורונה להתיישב במקום ולהקים כנסיה עצמאית המוקדשת לתומאסו הקדוש. לאחר איחוד איטליה הפך האזור למגנט עבור נופשים בורגנים ובני אצולה, והפופולריות לא דעכה עם השנים.
ולו ורונזה – Velo Veronese
ולו ורונזה מכונה גם "המרפסת המשקיפה על המישור הוורונזי", ונחשבת לעיר הבירה של 13 היישובים הקימבריים ברמה. שמה של העיירה נגזר מהמילה הלטינית "vellum", גיזת כבשים. ולו היא בעיני תכשיט קטן, פנינה של היסטוריה, אמנות ותרבות המתחבאת בגובה 1087 מטר מעל פני הים. בוולו אפשר להרגיש את האהבה שרוחשים המקומיים לאדמתם. נקודות העניין המרכזיות הן המוזיאון הפלאונטולוגי בקמפוסילבנו (Camposilvano), עמק הספינקסים (עמק בלב שמורת הטבע ובו תצורות אבנים יחודיים המכונות "הספינקסים"), ומערות קובולי (Covoli) – סדרה של חללים קארסטיים שבהם גילו ארכיאולוגים ממצאים רבים. כל אלה הופכים את העיירה הקטנה הזאת ליעד מושלם לביקור.
במוזיאון הפליאונטולוגי תוכלו לחוות באופן ישיר את האבולוציה הגיאולוגית של השטח: חפצי אמנות, מאובנים, אמוניטים, שלדי דובי מערות וממצאים היסטוריים מרתקים אחרים ממלאים את החלל הקטן, ומזמינים את המבקרים לצאת למסע בזמן בעקבות תקופות קדומות, ולגלות את המורשת שהותירו לדורות הבאים. כדאי לבקר גם בעמק הספינקסים הסמוך – אורכו כ-800 מטרים והסלעים המונוליטיים הממלאים אותו (ה"ספינקסים") מזכירים, לעיתים, ספינקסים מצריים. האבן המפורסמת ביותר בעמק היא ה"סנג'ו דל'אורקו" (Sengio dell’orco), ולפי האגדה היתה זו מפלצת-טרול שהביאה לכאן את האבן בצורה פטריה, על מנת שלפיות העמק יהיה איפה לתלות כביסה. אין ספק שלתושבי העמק יש דימיון פורה...
בכניסה למוזיאון תקבל את פניכם מרתה, ואם יש לכם מזל אולי תמצאו שם גם את נלה, אמא שלה (נמוכת הקומה אך בעלת לב ענקי ומילה טובה לכל אחד). הן תספרנה לכם כמה אנקדוטות על ההיסטוריה של המוזיאון ועל אטיליו בנטי (Attilio Benetti), מייסדו. ואם בעקבות הביקור התעורר בכם רעב, תוכלו להיכנס למאפיית ארמליניה (panificio Ermelina) שבעיר ולרכוש כמה כריכים טריים במגוון מילויים לפי טעמכם – תענוג אמיתי!
התצורות הגיאולוגיות בעמק. צילום: נדיה קרישי
פארק הטבע האזורי משתרע על פני למעלה מ-10,000 דונם, מקיף 15 רשויות ונחשב לגן עדן של תופעות גאולוגיות ונופים מיוחדים. רשת נרחבת של שבילים מסומנים תוביל אתכם בין עצים וחיות בר, אל נקודות תצפית שונות. הפארק מקיף את כל ההרים הוורונזיים (למעט מונטה באלדו Monte Baldo), והדבר היחיד שלא תמצאו בו הוא אגמים ונהרות. אחת האטרקציות המרכזיות במקום היא גשר טבעי עשוי אבן המכונה גשר Veja. מספרים שהצייר הגדול אנדראה מנטנייה ביקר כאן, ראה את הגשר, והנציח אותו בציור שהכין עבור הפאלאצו דוקאלה במנטובה. כדאי לבקר גם ב-Pesciara di Bolca, מחצבה שבה התגלו מאובנים בניל מעלה מ-50 מיליון שנה. כמובן שכדאי לבקר גם במפלי מולינה (cascate di Molina) הסמוכים.
בקתות הרים ומסלולי טיול
אחת החוויות הטיפוסיות והפופלריות ביותר עבור המטיילים המגיעים ללסיניה היא לצאת לסיור רגלי בין כרי המרעה שבהרים. הרמה מציעה עשרות מסלולים בדרגת קושי שונה – חלקם מתאימים למטיילים מנוסים אך אחרים מתאימים גם למשפחות, כמו למשל המסלול שמתחיל בסן רוקו די פיאגרה (San Rocco di Piegara). מכיכר הכנסייה מתחיל מסלול מתפתל באורך 5 ק"מ שמגיע גם לבקתה עתיקה ברובע דוארדי (doardi) המזכירה את הבקתות שבהן נהגו להכין גבינה מסורתית. במחלבה של מאורו בונומי (Mauro Bonomi) תוכלו לרכוש מוצרי גבינה וחלב איכותיים במיוחד – חובה לנסות את היוגורט! לאחר המחלבה השביל ממשיך להתפתל בין עצי ערמונים בני מאות שנים. אחד מהם, ה-Calma Grande, מפורסם במיוחד והפך לאנדרטה של ממש עבור תושבי המקום. לבסוף יוביל אתכם השביל אל רובע דוסו (contrada Dosso), ובו מאפייה שעדיין פועלת ועדיין מכינה לחם ערמונים (בחודשי הסתיו) ולחם תפוחי אדמה ריחני ונפלא. דרך אספלט נוחה וקלה להליכה תוביל אתכם בחזרה למטה, אל סן רוקו.
מי שמעדיף סיור בין בקתות הרים ייהנה ממסלול ההליכה שמתחיל בתחנת המשטרה הישנה בקמפורטרטו (Camporetratto), שעבר הסבה ומתפקד כיום כמחלבה אלפינית. מכאן ניתן לצאת לסיורים רגליים בין כרי המרעה ובין העיירות ארבצו (erbezzo) ואלה (Ala), על קו הגבול שבין מחוז ונטו וטרנטינו. את אותו המסלול (כ-7-8 קילומטרים בסך הכל) ניתן לבצע גם בעזרת אופני שטח.
איפה ומה לאכול...
כפי שכבר ציינתי, דוברי הגרמנית השאירו את חותמם בלסיניה, וניתן לחוש את השפעתם התרבותית גם על מנות המטבח המקומי, שמזכיר במובנים רבים את המטבח של טרנטינו. הכוכבים הגדולים של המטבח בלסיניה הם חומרי הגלם עצמם: תוצרת מקומית איכותית, טבעית, ואותנטית. המנה העיקרית הידועה ביותר כאן היא ה-Gallina grissa, כלומר התרנגולת האפורה, זן הגדל באזור זה ממש, ואחד המקומות הטובים ביותר לטעום את המעדן הזה הוא במסעדת 13 communi שבעיירה Velo Veronese, המצטיינת במנות ברמה גבוהה ביותר, פסטה בעבודת יד, ריקוטה מהמחלבות שבהרים, ירקות מגן הירק של הבעלים, ועשבי תיבול שנקטפו טריים טריים מהשדות.
אתר באיטליה הפיק סרט מקורי על מסעדת 13 Communi ועל סיפורם המיוחד של הזוג שמנהל אותו.
באזור Conca dei Parpari, כמה ק"מ מ-Roverè Veronese, בגובה 1400 מטר מעל פני הים, תוכלו למצוא את בקתת ההרים Dosso Alto. זהו מקום נהדר לאכול בו בזמן שאתם מוקפים בדנדון הפעמונים מצווארן של הפרות במרעה. מנת הדגל כאן היא הניוקי העשוי מתפוחי אדמה סגולים, והניוקי מוגשים עם חמאה מומסת וריקוטה מעושנת. כמובן שכדאי לטעם גם את המנות המבוססות על בשר ציד, בתוספת תפוחי אדמה סגולים ופונדו גבינה.
צילומים: נדיה קרישי
חובבי הבירה הארטיזנלית ישמחו ללגום בירה צוננת בצל ההרים, במבשלת הבירה של לאורנו (Laorno), בעיירה בוסקו קייזנובה (bosco Chiesanova). זו חויה אמיתית לשבת כאן לארוחת צהריים עם המשפחה והחברים, ולצאת כמובן לטיול רגלי בין היערות ושטחי המרעה. אפשר להחנות את הרכב ליד המסעדה ולצאת לדרך כמעט מיד – מסלולי ההליכה מתחילים בקרבת מקום.
צילומים: נדיה קרישי
פסטיבל הסרטים של Lessinia
אם יצא לכם להגיע לאזור בחודש ספטמבר, דעו שהגעתם בדיוק בזמן לפסטיבל הסרטים של Lessinia, שעם השנים בנה לעצמו גם מוניטין בינלאומי. זוהי תחרות הסרטים היחידה באיטליה המוקדשת אך ורק לסרטים העוסקים בחיים בהרים. לתחרות מתקבלים סרטים קצרים, עלילתיים וגם סרטים דוקומנטריים, כל עוד שהם עוסקים בנושא הנדרש (מעניין לדעת שסרטים העוסקים בטיפוס הרים לא עונים על הקריטריון ולא מתקבלים לתחרות...). הפסטיבל נוסד בשנת 1995 ופתח צוהר (מטפורי) אל החיים בהרים, הנחשפים באופן מקורי ובלתי אמצעי בפני קהל הצופים באיטליה ובעולם. את ההקרנות מלווה סדרה של אירועים, הרצאות, דיונים, תערוכות ומפגשים עם אורחים בינלאומיים. הפרסים העיקריים בפסטיבל הם "לסיניה הזהב" לסרט הטוב ביותר, ו-"לסיניה הכס," לבמאי הטוב ביותר. קריטריון חשוב לזכייה בפרס הוא שעל הסרטים לייצג נאמנה את המסורות והמנהגים של תושבי ההרים, ולתרום לשיפור או לשיקוף המציאות החברתית, הכלכלית, הסביבתית והאמנותית של החיים בהרים. לאתר פסטיבל לסינייה.
Comments