לתעשיית הקולנוע האיטלקית יש סיפור אהבה עם שחקנים זרים. אפילו לישראל תרומה צנועה לתופעה הזו, ומשום מה – לחיפה בפרט.

על התנועה המתמדת של שחקניות ושחקנים מרחבי העולם אל אורות הוליווד, ובמידה רבה גם ללונדון, לא צריך להכביר במילים. תעשיות הקולנוע שאינו דובר אנגלית מתהדרות בשיעור נמוך משמעותית של שחקני חיזוק; אבל הקירבה הגיאוגרפית והתרבותית שבין ארצות אירופה היבשתית ובין עצמן דאגה תמיד להפריה-הדדית מסויימת בתחום המשחק. למשל, את השוודים אינגריד ברגמן ומקס פון סידוב ניתן למצוא בסרטים דוברי לא מעט שפות. הקולנוע האיטלקי מתבלט ביבוא שחקנים יותר מכל קולנוע אחר שאינו דובר אנגלית. לעובדה הזו אחראי היה נוהג הדיבוב, שמנקודת מבט עכשווית עשוי להיתפש כמרושל, אבל היה מקובל לחלוטין בצ'ינצ'יטה (עיר אולפני הקולנוע של רומא) ונעשה בדרגה האמנותית והמקצועית הגבוהה ביותר. את אולפן הדיבוב איישו מדובבים שהיו שחקנים משופשפים בזכות עצמם, והוא איפשר לבמאים איטלקים להגדיל את מאגר הכישרונות: גם בשעה שרוב השחקנים בסרט דיברו איטלקית, ניתן היה לתפור כל שחקן או שחקנית זרים לתפקידים המבוקשים ופשוט לדובב אותם לאיטלקית.

קשה להסביר את התופעה במונחים של נזקקות. איטליה התהדרה תמיד במסורת משחק ראשונה במעלה, בשחקניות ושחקנים וירטואוזים ובמגוון עשיר של שחקני אופי לכל התפקידים והסוגות. יתכן שהקהל האיטלקי הוקסם במידת מה מהילת הסלבריטי ההוליוודית, דבר שעשוי להסביר לפחות את יבוא השחקנים האמריקנים.

צ'ינצ'יטה עיר אולפני הקולנוע של רומא - צילום: Depositphotos

כך או אחרת, בתולדות הקולנוע האיטלקי הדיבוב הוא דבר של מה בכך. לא רבות יודעות שקלאודיה קרדינלה בכבודה ובעצמה, מהגדולות, הפוריות והבינלאומיות שבשחקניות איטליה, דובבה לאיטלקית בתחילת הקריירה שלה. זאת משום שקרדינלה נולדה להורים סיציליאניים בטוניס, וכשהגיעה לשחק ברומא עדיין דברה רק צרפתית ואת הניב הסיציליאני. תעשיית "מערבוני הספגטי" – מערבונים תוצרת איטליה שהתרחשו במערב הפרוע אבל צולמו לעתים קרובות בנוף הצחיח של דרום ספרד – הפיצה את אותם סרטים בשתי לשונות: איטלקית באיטליה (השחקנים הזרים דובבו), ואנגלית בעולם (האיטלקים דובבו). ב-"טרילוגיית הדולרים" של סרג'ו לאונה, הפקה גדולה, הופיעו לא רק קלינט איסטווד אלא גם לי ון קליף, אלי וולך היהודי, והגרמני קלאוס קינסקי ששורבב גם למערבוני ספגטי נוספים. מערבונן ספגטי מצויין אחר, סרג'ו קורבוצ'י, ליהק את ברט ריינולדס, את קמרון מיטשל ואת ג'ק פאלאנס, שהופיע גם בסרטים איטלקיים אחרים.

אבל הזרים לא לוהקו רק כדי לגלם דמויות זרות, אם זה הרושם שיוצרים מערבוני הספגטי. גדולי הבמאים של איטליה יבאו כוכבים מהעולם לתפקידים איטלקיים אסליים. את אינגריד ברגמן השוודית, שהוזכרה לעיל, הרבה ללהק רוברטו רוסליני. ברט לנקאסטר הופיע בתפקידים מרכזיים אצל לוקינו ויסקונטי, אצל ליליאנה קבאני, ואצל ברנרדו ברטולוצ'י בסרטו "1900" שכלל גם את רוברט דה נירו ואת דונלד סאת'רלנד, שכיכב גם ב"קסנובה" של פליני. פליני ליהק גם את אנתוני קווין ב"לה סטראדה" המופתי, וב"לה דולצ'ה ויטה" שלו הופיעה שוודית אחרת, אניטה אקברג, אף היא פנים מוכרות בסרטים איטלקיים. פייטרו ג'רמי ליהק את דסטין הופמן ("אלפרדו, אלפרדו"). לואיג'י קומנצ'יני את ג'ורג' צ'קיריס מ"סיפור הפרברים", וכן את ג'וזף קוטן ובטי דייויס (אם כי הדמויות של שני אלה, בסרט "הקלפן המדעי", דוברות אנגלית). רוד סטייגר שיחק את בניטו מוסוליני (!) בסרט ביוגרפי של קרלו ליצאני, שכלל גם את הנרי פונדה.  סטייגר שיחק גם ב"לאקי לוצ'יאנו" של פרנצ'סקו רוסי לצד ג'אן מריה וולונטה המופלא, וב"האדישים" של פרנצ'סקו מאסלי, בו שיחקה גם שלי ווינטרס. ווינטרס כיכבה גם ב"בורגני זעיר זעיר" של מריו מוניצ'לי. שחקנים צרפתים קצרה היריעה מלציין: גם בקולנוע הצרפתי מופיעים איטלקים רבים, אבל האיטלקי היה ממש דלת מסתובבת של שחקנים צרפתיים בעיקר החל משנות ה-1960.

ומה בדבר ישראלים? הקהל הישראלי יסתקרן לשמוע ששמות עבריים החלו צצים בקרדיטים של הקולנוע האיטלקי כבר החל משנות ה-1950 ואולם, הם לא רבים. בעשורים האחרונים דומה שהאמריקנים גילו את יופיין וכשרונן של נשים ישראליות דוגמת נטלי פורטמן, גל גדות ושירה הס. איטליה, אף כי מעולם לא נודעה במחסור יפהפיות, הקדימה את האמריקנים גם בזה. בין הישראלים שהתברך בהם המסך האיטלקי בולטות שלוש חיפאיות נאות.

הראשונה בהחלט, היא גם במובן רב האשה הראשונה של הקולנוע הישראלי: חיה הררית (1931-2021), נ' חיה נויברג בחיפה. להררית היתה קריירה בת שני עשורים, צנועה מאד למעט שני ציוני-דרך גדולים: היתה לה הזכות לככב בסרט העלילתי הראשון באורך מלא שהופק במדינת ישראל, "גבעה 24 אינה עונה" (1955), ונקנתה לה תהילת עולם בתפקיד אסתר, אהובתו של צ'רלטון הסטון באפוס האמריקני שובר-הקופות של וויליאם וויילר "בן-חור" (1959). אחר כך שיחקה במספר כישלונות אמריקניים, בריטיים ואכן - איטלקיים. בין לבין שני תפקידי חייה, הררית כבר שיחקה לצד וירנה ליסי, פרנקו פבריצי וסרג' רג'אני ב-La donna del giorno ("אשת השעה") של פרנצ'סקו מאסלי (1957), האיטלקי הראשון שלה וכנראה של המשחק הישראלי בכללותו.

דליה לביא (1942-2017), נ' לוינבוק אף היא חיפאית, התגלתה בידי קירק דגלאס ששהה בישראל בזמן צילומי הסרט האמריקני "עושה הלהיטים" (1953). דגלאס מימן ללביא לימודי מחול בסטוקהולם, שוודיה, שם היא לוהקה לתפקיד הראשון שלה בסרט "אנשי הֶמְזוֹ" (1955) והחלה קריירה בינלאומית מגוונת, שכללה למשל את "שבועיים בעיר זרה" של וינסנט מינלי שם שיחקה לצד דגלאס ואדוארד ג' רובינסון; אבל דווקא את התפקיד הזכור ביותר שלה, תפקיד ראשי, קיבלה לביא בסרטו של ברונלו רונדי Il demonio ("השדה", 1963), סרט מיוחד במינו על פוריף, צעירה כפרית בדרום איטליה שמסומנת בידי אנשי הכפר כמכשפה אחוזת דיבוק.

סרטו של מאוריציו לוצ'ידי La battaglia del Sinai ("חמישה ימים בסיני", 1969), קו-פרודוקציה, הוא מותחן מלחמה המתרחש במלחמת ששת הימים, וכיכבו בו אסי דיין וזאב רווח בעיקר לצד שחקנים איטלקים. הסרט יצא לאקרנים באיטליה כשדוברי העברית מדובבים לאיטלקית.

רומא עוד לא גמרה לשמוע מחיפה. החיפאית מורן אטיאס (ילידת 1981) שיחקה בשני סרטים איטלקיים, שניהם מאת שמות גדולים. בגיל 91 ביים מריו מוניצ'לי הדגול את סרטו האחרון, Le rose del deserto ("שושני המדבר", 2006). הסרט עוסק בצבא האיטלקי במצרים של מלחמת העולם השנייה, ואטיאס משחקת בו את הערביה עישה. מי שנחשב לגדול במאי האימה של איטליה, דריו ארג'נטו, מיהר ללהק את אטיאס לסרט האימה La terza madre ("האם השלישית" או "אם הדמעות", 2007). אטיאס משחקת את הדמות האפּונימית, כלומר את "אם הדמעות", שאמנם מופיעה רק בסוף הסרט. שני הסרטים מפגינים בגאון את נתוניה הגופניים של אטיאס, ודי לחכימא ברמיזא, אבל רק סרטו של מוניצ'לי מצדיק צפיה בעיני כותב שורות אלו. Oggi sposi ("נשואים טריים", 2009) של לוקה לוצ'יני היה סרטה האיטלקי השלישי והאחרון ששיחקה בו אטיאס.

רז דגן משדה נחמיה (יליד 1968) פרץ את דרכו בסרטו של רוברט אלטמן "משהו ללבוש" (1992), והמשיך לתפקידים נוספים בקולנוע האמריקני, אבל העבודה שלו באיטליה נרחבת. דגן מוכר לאיטלקים רבים דווקא מהטלוויזיה; בין היתר, הופיע בגרסה האיטלקית של הריאליטי "הישרדות". חובבי קולנוע איטלקי יתגאו לראות אותו בתפקיד הראשי ב-Centociodi ("מאה מסמרים", 2007), מסרטיו האחרונים של ארמנו אוֹלְמִי הענק. אחר כך שיחק דגן ב"ברברוסה" של רנצו מרטינלי (2009), סרט היסטורי שהופק וצולם באיטליה אבל דובר אנגלית.

אילו עוד ישראלים שיחקו בקולנוע האיטלקי, ועברו, אולי, מתחת לרדאר? אילו ישראליות שכחו האיטלקים ללהק, אבל בהחלט היו צריכים?