באמת שאין כמו פירנצה – מוזיאונים בעלי שם עולמי, אדריכלות מופלאה, ואווירה שאין שנייה לה. כולם מכירים את פירנצה כערש הרנסנס, אבל האם אתם מכירים את סיפורה המלא של העיר, מרגע לידתה ועד היום? אלסנדרה לאונרדי יצאה למסע ייחודי בעקבות ההיסטוריה של פירנצה: עבור כל תקופה היסטורית, היא ביקרה במונומנט אחד המסמל את אותה התקופה
פירנצה, בירת טוסקנה, היא אחת הערים המרתקות והמפורסמות בעולם. קל להתפעל ממנה, אבל רק מי שצולל לתוך ההיסטוריה העשירה להדהים של העיר זוכה להעריך את יופיה במלואו.
מאז ימי הביניים מהווה פירנצה מרכז אמנותי, תרבותי, כלכלי ופוליטי חשוב. היא ידועה כמקום שבו החל הרנסנס – תקופת התקומה התרבותית והמדעית שסימנה את תחילת המודרניזציה של אירופה, כך בכתבה זו לא נדבר על הרנסנס בלבד, אלא נבחן את העיר במבט פנורמי. אסקור בקצרה את סיפורה של פירנצה, מתחילתה ועד היום, ועבור כל תקופה היסטורית נבקר באתר אחד – מבנה, כנסייה או אפילו בית קפה – המסמלים את אותה התקופה.
שורשיה של פירנצה עתיקים: כבר במאה ה-8 לפני הספירה עמד באזור זה יישוב אטרוסקי, אך העיר כפי שהיא מוכרת לנו היום נוסדה (לפי המסורת) על ידי הרומאים סביב שנת 59 לפני הספירה, ונקראה פלורנטיה. מעט מאד נותר מאותה התקופה ברחבי העיר עצמה, אך בניגוד למבנים וחומות דווקא הממצאים הארכיאולוגיים קיימים בשפע, ורבים מהם מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של פירנצה (Museo Archeologico Nazionale di Firenze) הממוקם בבניין מהמאה ה-17 בשם Palazzo Crocetta. המוזיאון נפתח בסוף המאה ה-19, ובנוסף לממצאים מפירנצה עצמה מוצגים פה כמה פריטים בעלי תהילה עולמית כמו למשל הכימרה של ארצו (Chimera di Arezzo) – פסל ברונזה אטרוסקי מהמאה ה-4 לפנה"ס, "הנואם", פסל אטרוסקי מהמאה ה-1 לפנה"ס, וכד פרנסואה – כד יווני מהמאה ה-6 לפנה"ס.
לאחר התמוטטות האימפריה הרומית נפלה גם פירנצה, בדומה לשאר איטליה, לידיהם של הכובשים החדשים: קודם האוסטרוגותים, ובהמשך הלומברדים, הגותים והביזנטים. מאותה תקופה לא נותרו אתרים רבים בעיר, מלבד (כפי נראה) מגדל אחד: ה-Torre della Pagliazza, בפיאצה סנטה אליזבתה (piazza Santa Elisabetta) אך מקורו לא ודאי.
במאה ה-9 עבר צפון-מרכז איטליה (ובכלל זה גם פירנצה) לשליטת הקרולינגים תחת לותאר הראשון, ששימש בין היתר כמלך איטליה. הלידה המחודשת הראשונה של העיר – ותקומתה לאחר שנים ארוכות של פילוג, הרס ודעיכה – החלה באלף השני לספירה סביב שנת 1018. האירוע המסמל של התקופה היה בנייתה של בזיליקת סן מיניאטו אל מונטה (San Miniato al Monte). הבזיליקה הרומנסקית בעלת חזית השיש הירוקה-לבנה היא אתר מרשים ומעניין, וכדאי בהחלט לבקר בה. למידע נוסף, בקרו באתר הרשמי.
ימי הביניים התאפיינו בסערות ומחלוקות פוליטיות וצבאיות, אך על השטח כולו שלטה בכל זאת דמות מרכזית אחת: הרוזנת מטילדה מקנוסה (Matilde di Canossa), שמשלה על פני שטח נרחב במרכז איטליה. לאחר שנפטרה מתילדה מקנוסה בשנת 1115, הפכה פירנצה לעיר-מדינה אוטונומית, המונהגת בידי קונסולים שנתמכו על ידי מועצת האזרחים.
זו היתה התקופה שבה הניחו משפחות האצולה המרכזיות של פירנצה את היסודות לכוחן הפוליטי והכלכלי. לאורך המאה ה-12 התפתחו תחומי המלאכה והמסחר בעיר בקצב מסחרר, ובשנת 1182 נולדה גילדת האומנויות והמלאכה הראשונה. הגילדות היו אגודות שהגנו על המשתייכים לקטגוריות המקצועיות השונות, וכוחן בעיר היה עצום. המלאכה הרווחית ביותר היתה צביעת בדי צמר משובחים ומסחר בהם, ובזכות מלאכה זו זרמו לפירנצה סכומי עתק. באותם הימים החלה גם הפעילות הבנקאית הממוסדת בפירנצה, ובמקביל גם התרחבו הסכסוכים בין האצילים לסוחרי העיר.
מי שמעוניין לבקר באתר מאותה התקופה יוכל לבקר בבית הטבילה על שם ג'ובאני הקדוש (Battistero di San Giovanni), העומד בצמוד לדואומו של פירנצה (יש לציין שהמבנה שופץ מספר פעמים מאז שהוקם במאה ה-12). בית הטבילה המשושה מצופה בשיש לבן וירוק, נבנה בסגנון רומנסקי-פלורנטיני, וחלקו הידוע ביותר הוא דלתות הזהב המרהיבות שלו שיצר לורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti) שמיכלאנג'לו אף כינה "השער לגן עדן" (הדלתות הנוכחיות הן עותק, המקור מוצג במוזיאון הדואומו).
בשנת 1207 השתנתה צורת השלטון בפירנצה, ואת המושכות תפס ראש עיר (ה-podestà) אביר שאמור היה לשלוט באופן אובייקטיבי, ללא משוא פנים. לאורך המאה ה-13 נוסדו הכנסיות החשובות ביותר בעיר, בעקבות הגעתם של כמה מסדרים דתיים לפירנצה. כנסיות אלו, שהפכו בהמשך לבזיליקות, ממוקמות באזור שפעם נחשב לפאתי העיר, בסמוך לנקודה שבה עמדו בעבר החומות. דוגמה מצוינת לכנסיה משמעותית שנבנתה בתקופה זו היא בזיליקת סנטה קרוצ'ה (Santa Croce), שבנייתה החלה בשנת 1220 והסתיימה כמאתיים שנה מאוחר יותר. חזית הכנסייה, המעוצבת בסגנון גותי, הושלמה רק בשנת 1800. זוהי אחת הכנסיות היפות בפירנצה, וידועה גם כמיני-פנתיאון: כאן קבורים בין היתר מיכלאנג'לו וגלילאו גלילאי. דוגמה נוספת לבזיליקה משמעותית מאותה התקופה היא סנטה מריה נובלה (Santa Maria Novella), שנוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-13. חללה הפנימי עוטר לאורך השנים ביצירות מופת של אמנים כדוגמת ג'וטו, ברונלסקי, מזאצ'ו, מיכאלנג'לו, בוטיצ'לי, ווזארי. חזית השיש של הכנסייה עוצבה בסגנון רנסנסי.
לקריאה נוספת על דמויות אלו ואחרות בקרו בציר הזמן של איטליה.
בתקופה פורייה זו נבנתה גם הכנסייה החשובה ביותר בפירנצה – הקתדרלה (או דואומו Duomo), הידועה גם בשם הרשמי סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore). זוהי אחת הכנסיות הגדולות בעולם, ושמה הוא מחווה לשמה העתיק של העיר, פלורנטיה. תהליך הבנייה החל בשנת 1285 לפי תכנון של האדריכל ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), ונדרשו למעלה ממאתיים שנה על מנת להשלים את המלאכה. כיפת הדואומו, שתכנן ברונלסקי, נחשבת לא רק לאחת מפסגות הרנסנס אלא למעשה לאחד ההישגים האדריכליים החשובים בעולם.
הדואומו של פירנצה – סנטה מריה דל פיורה. צילומים: Depositphotos
בסמוך לדואומו ניצב מגדל הפעמונים של ג'וטו (Campanile di Giotto), יצירת מופת בסגנון גותי-איטלקי. מבקרים רבים בוחרים לטפס במעלה מאות המדרגות המובילות לכיפה של ברונלסקי או לראש מגדל הפעמונים של ג'וטו. אם אתם בכושר טוב ולא סובלים מקלסטרופוביה, זו חוויה מומלצת!
המאה ה-13 אופיינה לא רק בפריחה ושגשוג אלא גם בטלטלות פוליטיות ומאבקים קשים: האינקוויזיציה ניהלה מאבקים נגד האפיקורסים, והמאבק המדמם בין הגואלפים והגיבלינים, תומכי האפיפיור מול תומכי הקיסר, קרע לגזרים את העיר. אך למרות המאבקים, מעמדה של פירנצה, שבאותם הימים נשלטה בידי "קפטן העם" והמועצה העירונית, רק המשיך והתחזק. בשנת 1252 הוטבע לראשונה פלורין הזהב – מטבע הזהב הראשון באירופה, ובשנת 1255 הדגימה פירנצה את כוחה ומעמדה כאשר בנתה את הארמון הרשמי – מבצר העם (palazzo del Popolo), הבארג'לו. כיום משמש מבנה זה כמוזיאון חשוב (Il Bargello), ומוצגות בו יצירות מימי הביניים והרנסנס של אמנים כדוגמת דונטלו, מיכלאנג'לו, לוקה דלה רוביה, ורוקיו, ואחרים.
הבארג'לו שהיה לארמון העיר משמש כיום כמוזיאון חשוב לפיסול - צילומים: Depositphotos
המסע שלנו בעקבות ההיסטוריה של פירנצה מוביל אותנו כעת אל אחד האתרים הידועים בעיר: בסוף המאה ה-13 נבנה הפאלאצו דיי פריורי (Palazzo dei priori), המוכר כיום בשם פאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio). היה זה מקום מושבה של הרשות השופטת, והאדריכל שהופקד על תכנונו ובנייתו היה ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio), שגם בנה את המגדל הצמוד בשנת 1310. בהמשך הפך הפאלאצו למקום מושבה של מועצת העיר.
אקדים לרגע את המאוחר ואגלה לכם ש-180 שנה מאוחר יותר נבנה בפאלאצו וקיו האולם המרכזי והמפורסם ביותר שעומד עד היום, ה-Salone dei Cinquecento (אולם החמש-מאות) שנודע כאחד מהאולמות הגדולים והמפוארים באיטליה: החלל באורך 54 מטרים עוטר בפרסקאות יקרי ערך, ושניים מהגדולים שבאמני התקופה – לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלנג'לו בונוארוטי – הוזמנו לעטר את האולם (אם כי אף אחד מהשניים לא השלים את המלאכה).
בנקודה זו בציר הזמן פעלו בפירנצה גם סופרים בעלי חשיבות אדירה בתולדות הספרות האיטלקית, וביניהם פרנצ'סקו פטררקה (Francesco Petrarca) ודנטה אליגיירי (Dante Alighieri), שכתבו באיטלקית ולא בלטינית (כמובן שהאיטלקית שבהם השתמשו היתה שונה מאד מהאיטלקית המוכרת לנו כיום). המבקרים בפירנצה יכולים גם היום לבקר בביתו של דנטה (Casa di Dante).
השנים חלפו, ופירנצה רק צמחה והתפתחה: המחצית הראשונה של ה-14 היתה תקופה של שגשוג פאר ואושר, הודות לבנקאות ולמסחר שפרחו בעיר. אך המחצית השנייה הייתה רוויה באסונות, ואת העיר פקדו בזה אחר זה מלחמות, קריסות פיננסיות של בנקים, שיטפונות ומגפות.
אם תרצו להתרשם מאתרים מרכזיים שנבנו בפירנצה במאה ה-14, אני ממליצה לכם לבקר בכנסיית אורסנמיקלה (Orsanmichele), ששימשה בתחילה כמחסן לסחורות ולתבואה ובהמשך ככנסייה עבור הגילדות השונות בעיר. גם הפונטה וקיו (ponte vecchio), הגשר הציורי והמפורסם של פירנצה, נבנה בתקופה זו (על גבי גשר מוקדם בהרבה, המתוארך לתקופה הרומית). כיום משמש הפונטה וקיו כמקום מושבן של אינספור חנויות צורפים.
חזית כנסיית אורסנמיקלה המעוטרת בגומחות עם פסלים, שנים מהם מידיהם של גיברטי ואנדראה דל ורוקיו - צילומים: Depositphotos
במאה ה-15 היו אלה משפחות האצולה שניהלו את העיר, והידועה שבהן היתה משפחת דה מדיצ'י (לימים שליטי פירנצה ובהמשך טוסקנה כולה). בתקופה זו החלה פריחה אדירה של האמנויות: אדריכלות, פיסול, וציור, ואמנים אדירים כגון לאונרדו דה וינצ'י, רפאל, מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי שינו לנצח את ההיסטוריה.
אם תרצו לראות כמה מהיצירות מתקופה זו, אני ממליצה לכם לבקר בגלריית האקדמיה (Galleria dell’Accademia), שבה תוכלו להתרשם מפסלו המפורסם של מיכלאנג'לו – דוד. כמובן שכדאי לכם לבקר גם במוזיאון האופיצי (Uffizi), אחד המוזיאונים החשובים בעולם, ובו רבות מיצירות המופת של הרנסנס כמו למשל לידתה של ונוס, פרימוורה (בוטיצ'לי), טונדו דוני (מיכלאנג'לו), דיוקנו של פדריקו דה מונטפלטרו (פיירו דלה פרנצ'ס'קה), הערצת חכמי הקדם (דה וינצ'י), ועוד.
תחת שלטונה של משפחת דה מדיצ'י גם הקהילה היהודית העתיקה של פירנצה זכתה להגנה מסויימת ושגשגה. בנקאים יהודים הורשו לפתוח בנקים ולתת הלוואות, סוחרים יהודים פעלו בעיר, ואף הוזמנו אליה חכמים ואנשי תרבות כדוגמת הרב אליהו בן משה אבא דלמדיגו (ובאיטלקית: אליה דל מדיגו Elia Del Medigo), שזכה להערכה רבה ואף מופיע בציור הידוע "הערת חכמי קדם" של בנוצו גוצולי (Benozzo Gozzoli), בארמון פיטי.
במאה ה-16 זכתה משפחת דה מדיצ'י לתואר אצולה (בתמיכת האפיפיור ושושלת הבסבורג-לוריין), וביססה את שליטתה באזור – המדיצ'י שלטו במשך כמאתיים שנה על דוכסות טוסקנה, והובילו לתקופה של שגשוג ופריחה.
במהלך המאה-17 הגיע גם סגנון הבארוק לפירנצה. אף שמבני הבארוק הפיורנטיני ידועים הרבה פחות מהבארוק ברומא, ישנם כמה פנינים בעיר שאסור לפספס, והידועה שבהן היא קפלת הנסיכים (חלק מקפלות מדיצ'י -capelle medicee), אולם ה-sala del tesoro בפאלאצו פיטי (Palazzo Pitti), וכנסיית סנטיסימה אנונציאטה (Basilica Santissima Annunziata).
במאה ה-18 הגיעה סופה של משפחת מדיצ'י, לאחר שהצאצאית האחרונה לשושלת נפטרה ללא יורשים. פירנצה עברה לידי דוכסי הבסבורג-לוריין, ששלטו בעיר בהשראת עקרונות תנועת ההשכלה. אתר מעניין מעידן זה הוא בית הקפה Gilli, ולדעתי זוהי תחנת חובה עבור המבקרים בעיר (למרות המחירים...). בית הקפה נפתח בשנת 1733, מה שהופך אותו לבית הקפה העתיק ביותר בפירנצה.
במאה ה-19 הגיע סופה של דוכסות טוסקנה כאשר זו אוחדה לתוך ממלכת איטליה בשנת 1861. למעשה, בין השנים 1865 ועד 1871 שימשה פירנצה כבירת ממלכת איטליה, והפרלמנט קיים את ישיבותיו בפאלאצו וקיו. פאלאצו פיטי, לעומת זאת, היה משכנו של המלך.
בשנת 1874 הונחה האבן הראשונה (שהגיעה מירושלים) והחלה בנייתו של בית הכנסת הגדול בפירנצה. המבנה המפואר תוכנן בסגנון מורי עם שיש לבן וורוד וכיפה מקורית בצבע ירוק-נחושת, והושלם בשנת 1874. ניתן לבקר בבית הכנסת, הממוקם ב-Via Farini. מומלץ לבדוק מראש את שעות הפתיחה באתר הרשמי.
בתחילת המאה ה-20 הפכה פירנצה לנקודת מפגש עבור אומנים ואינטלקטואלים, איטלקים וזרים, שנפגשו בבית הקפה (בר, באיטלקית) Giubbe Rosse בפיאצה דלה רפובליקה (piazza della Repubblica) ובבתי קפה נוספים בעיר. ציירים, משוררים, ונציגי זרמים ספרותיים נהגו לנהל דיונים ארוכים, שתו לא מעט, וכתבו כתבי עת ומניפסטים ספרותיים. הבר ההיסטורי שוחזר לאחרונה ונפתח מחדש, ונחשב לאתר היסטורי מעניין בו ניתן לשתות קפה טוב ולהציץ בציורים המקוריים ובמסמכים התקופתיים. מבנה מעניין נוסף מתקופה זו הוא ה-Palazzo delle Poste – בית הדואר היפהפה, הצמוד לכיכר הרפובליקה. מבחינה ארכיטקטונית זהו מבנה מקסים – נהדר לגלות את חלונות הוויטראז' ואת העיטורים על הקירות. מבנה מעניין נוסף (ומפתיע!) הוא ההארד רוק קפה (Hard Rock Caffe) – כיום זהו בית קפה המהווה חלק מרשת בינלאומית, אך בעבר היה זה בית קולנוע היסטורי בשם גמברינוס, ובזמן השיפוץ במקום שמרו הבעלים על מאפיינים ארכיטקטוניים משנות ה-20 של המאה הקודמת.
לאחר ימי התהילה של הבל אפוק, עננה שחורה כיסתה את שמי אירופה עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. למרות שהעיר לא הושפעה ישירות מהסכסוך, תושבים רבים גוייסו לצבא ונהרגו בקרבות, ופירנצה סבלה ממחסור במזון ומירידה משמעותית ברמה הכלכלית. לאחר המלחמה נבנו אזורי תעשייה בצפון העיר, ומעט לאחר מכן החלה התקופה הפשיסטית, שנמשכה עד תום מלחמת העולם השנייה. אחד המבנים המייצגים ביותר של האדריכלות הפשיסטית בפירנצה הוא תחנת הרכבת סנטה מריה נובלה (S. Maria Novella), הנחשבת ליצירת מופת של הרציונליזם האיטלקי. פירנצה, אגב, נודעה בתנועת ההתנגדות שפעלה בה נגד הפשיזם והנאציזם.
לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מאמצי השיקום, שכללו את בנייתם המחודשת של הגשרים שהנאצים הפציצו כשנסוגו מהעיר, ובנייה מחדש של הרחובות ההרוסים. בשנות החמישים של המאה ה-20 הפכה פירנצה לבירת האופנה האיטלקית ואירחה את תצוגות האופנה הראשונות ב-1951. למעשה, כמה מהמעצבים האיטלקים הידועים ביותר היו פיורנטינים (כלומר תושבי פירנצה) וביניהם גוצ'י, פרגאמו, קוואלי, ואחרים. מי שמעוניין לצלול לתוך חוויית השופינג (האיכותי) יוכל לבקר בויה טורנבוני (via Tornabuoni) – רחוב היסטורי חשוב ובו מבנים יפהפיים מהמאות ה-14, 15 ו-16, המהווים כיום בית לבוטיקים של המעצבים המפורסמים ביותר.
אחד האירועים הידועים בתולדות פירנצה הוא השיטפון הנוראי שהחריב חלקים מהעיר בשנת 1966. בנובמבר של אותה השנה עלה נהר הארנו על גדותיו, והנזק היה אדיר: אנשים נהרגו, ויצירות אומנות רבות, שערכן לא יסולא בפז, נהרסו או אבדו. אנשים רבים מכל רחבי העולם התגייסו כדי לסייע לפירנצה ולהציל את יצירות האומנות. "מלאכי הבוץ", כפי שהם כונו, התייצבו לצד המקומיים וסייעו במאמצי השיקום והניקוי, הצילו ספרים יקרי ערך מהספרייה הלאומית, ואינספור יצירות אומנות.
כמובן שרשימת האתרים המעניינים בפירנצה ארוכה מאד (מאד...) אך אני מקווה שהטעימה הקצרה בכתבה זו עוררה בכם סקרנות לצאת ולגלות פינות מיוחדות בעיר.
Comments