ברוכים הבאים לפרארה: עירם של בני שושלת אסטה הסוערת ואחת הערים המרכזיות ברנסנס האיטלקי, מקום משכנה ההיסטורי של אחת הקהילות היהודיות החשובות באיטליה, ועיר הולדתו של הבמאי הידוע מיכלאנג'לו אנטוניוני
פרארה נותרה איכשהו מתחת לרדאר של רוב התיירים, וחבל. מדובר על עיר קטנה יחסית אבל נעימה מאד, המתגאה בהיסטוריה מפוארת. בתקופת הרנסנס נחשבה דוכסות פרארה למרכז תרבות ראשון במעלה, והתחרתה בהצלחה בחצר שניהלו בני מדיצ'י (Medici) בפירנצה. המסלול שלפניכם ייקח אתכם לנקודות העיקריות שבעיר, ויחשוף מעט מעלילותיהם הדרמטיות והטרגיות של בני שושלת אסטה (Este), שהנהיגו את העיר במשך כ-400 שנה.
פרארה נוסדה כפי הנראה במהלך המאה השישית לספירה, אך מקור השם "פרארה" לא לחלוטין ברור – יש הטוענים שהוא נובע משמה של נסיכה צעירה שגרה באזור (בשם מדונה פררה) ואילו אחרים מאמינים שהשם קשור לתעשיית כריית הברזל (פרום – ferrum בלטינית) באזור.
בימי הביניים הפכה פרארה לעיר חופשית, ובשנת 1264 תפס את השלטון אוביצו השני (Obizzo II) לבית אסטה (Este), אחת ממשפחות האצולה החשובות והמשפיעות באירופה (בעלת קשרים לבית המלוכה הבריטי, ולשושלת הבסבורג-לוריין). מאותו רגע, ובמשך כ-400 שנה, נקשרו שמותיהן של העיר ושל משפחת אסטה זה בזה.
נתחיל את המסלול שלנו בנקודה החשובה ביותר בעיר – קסטלו אסטנסה (Castello Estense), הארמון המבוצר של משפחת אסטה.
שושלת אסטה היתה מפוארת כשם שהייתה מסובכת, ושליטיה נודעו בכך שמצד אחד קידמו את העיר לפסגות של הצלחה ותהילה אומנותית ומצד שני הצליחו להסתבך בשערוריות של שנאה, אהבה, קינאה ותשוקה שלא היו מביישות אף אופרת סבון מקסיקנית.
בנייתו של הארמון החלה בשנת 1385, ומלכתחילה הוא נועד לשמש גם כמבצר. שימו לב לחפיר המלא במים שמקיף את הארמון: בניגוד לחפירים רבים אחרים, הוא לאו דווקא נועד להגן על הארמון מפני אויבים חיצוניים, אלא בעיקר על השליט מפני המרידות של העם, שמאס במיסים הגבוהים שהוטלו עליו...
מומלץ לקנות כרטיס ולבקר בארמון עצמו. במהלך הביקור תוכלו להתרשם מהאולמות הגותיים (סאלה גותיקה – Sale Gotiche ; שימו לב למודל המינאטורי של הארמון כפי שנראה במאה ה-14), במטבחים של הארמון (כאן הכינו מיטב טבחי פרארה ארוחות ענק לשליטים ולמאות אורחיהם), ובתאי הכלא האפלים, שבהם נכלאו אויבי השלטון. אחד האסירים המפורסמים ביותר שהושלכו לכלא שבארמון היה הנסיך ג'וליו, שניסה לתפוס את השלטון בכוח, ונעצר. עדיין אפשר לראות את ציורי הקיר שהוא ואחרים חרטו על הקירות, לפעמים גם בציפורניים.
מפורסמים אפילו יותר היו זוג אסירים בשם פאריזינה והוגו. סיפור אהבתם ומותם של השניים שימש לאורך השנים השראה לספרים ויצירות אומנות באיטליה. על מנת להבין מה קרה שם, כדאי לדעת כמה דברים על ניקולו השלישי.
ניקולו השלישי היה שליט אכזר ומתוחכם, בעל כישרון פוליטי לא מבוטל – הוא ידע לנווט במים הפוליטיים העכורים של התקופה, והצליח לשמור על מעמדה של פרארה – עיר מדינה קטנה – מול מעצמות גדולות ממנה בהרבה, כמו אימפריה הרומית הקדושה, רפובליקת ונציה ופירנצה.
כאשר אויביו הפוליטיים הרגיזו אותו, הוא נקם: כאשר אוטובואונו דיי טרצי (Ottobuono dei Terzi), שליט פארמה עמד בדרכו, הוא טמן לו מלכודת, לכד אותו, הוציא אותו להורג, ונתן את גופתו למאכל לתושבי פרארה.
הוא גם היה פטרון אומנות חשוב, ובמשך שלושים השנים שבהן הנהיג את פרארה משך אליו אומנים ידועים שם, כמו האדריכל המפורסם לאון בטיסטה אלברטי.
אך יותר משאהב אומנות, אהב ניקולו השלישי נשים. למעשה, ביטוי נפוץ בפרארה באותם הימים היה: di qua e di la del po, sono tutti figli di niccolo, כלומר – מהצד הזה ומהצד הזה של נהר הפו, כולם הם בניו של ניקולו... ההיסטוריונים מאמינים שלאורך השנים החזיק ניקולו השלישי כ-800 מאהבות וזאת לצד שלוש הנשים הרשמיות שנשא. וכאן נכנסים לתמונה הוגו ופאריזינה.
הוגו היה בנם של ניקולו ואשתו הראשונה, שנפטרה. פאריזינה (שמה האמיתי היה לאורה מאלאטסטה) הייתה אשתו השנייה והצעירה מאד של ניקולו. גילה למעשה היה קרוב יותר לגילו של הבן, הוגו, ואכן, לאחר מספר שנים של מגורים משתופים, התאהבו השניים. וכך גם נגזר גורלם. כאשר גילה ניקולו שבנו ואשתו מנהלים קשר רומנטי, הוא זעם. השניים נעצרו מיד, הושלכו לכלא, וזמן קצר לאחר מכן הוצאו להורג בעריפת ראש. ניקולו השלישי לא הסתפק בכך, ואף תיקן את החוק בפרארה כך שמאותו יום, הוטל עונש מוות על כל אישה בפרארה שנתפסה נואפת.
לאחר הביקור בתאי הכלא, המשיכו לקומה הראשונה, לביקור בדירות המלכותיות. בניגוד לארמונות רבים אחרים באיטליה הדירות כאן דווקא לא מרשימות במיוחד, משום שהן רוקנו מחפצי החן שלהן לאורך השנים.
הארמון הוא עצום, והחדרים בו רבים. אין צורך להתעכב על כולם, אבל כדאי לעצור במרפסת המקסימה המכונה "לוג'ה אה ג'ארדינו דלי אראנצ'י – Loggia e Giardino degli Aranci". זהו למעשה גן פורח של עצי תפוז, והמקום שבו נהגו נשות הארמון לשבת במשך שעות, ולהשקיף על העיר שמתחת (לרוב נאסר עליהן לצאת מהארמון).
לאחר הביקור בארמון, המשיכו לעבר המרכז ההיסטורי של העיר. בלתי אפשרי לבקר בכל אתר ואתר שקשור למשפחת אסטה, אבל מעניין לדעת שגם היום נותרו לא פחות מ-51 בניינים הקשורים לשושלת בדרך זו או אחרת.
התקדמו כעת לפיאצה סאבונרולה (Piazza Savonarola). הכיכר נקראית על שמו של המטיף הדומניקני הקיצוני ג'ירולמו סאבונרולה, יליד העיר. סבונרולה נודע בעיקר בזכות פעילותו הדתית בטוסקנה, והיה אחד האנשים האחראיים על גירוש בני מדיצ'י ועל הקמתו של שלטון דתי ונוקשה בעיר.
מהכיכר, המשיכו לעבר פאלאצו מוניצ'יפאלה (Palazzo Municipale). בניין העירייה המרשים נבנה בשנת 1243 ושימש כמקום משכנם של שליטי העיר עד שנבנה הארמון החדש והמפואר. שימו לב לשני הפסלים שבחזית הבניין – האיש שרוכב על סוס הוא ניקולו השלישי, ואילו האיש שיושב על כס השליט הוא הדוכס בורסו ד'אסטה.
בורסו (Borso) היה אחיו הצעיר של ניקולו, ותפס את השלטון לאחר מותו. הוא זכה לפופולריות גדולה, ואף שלא נודע כפטרון אומנות בכל זאת הגיעו לעיר בתקופתו כמה אמנים חשובים ביותר כמו אנדראה מנטניה ופיירו דלה פרנצ'סקה. בנוסף הוא הזמין את אחת היצירות החשובות במאה ה-15 באיטליה – אולם החודשים (Sala dei mesi) בפאלאצו סקיפונייה (Palazzo Schifonaia).
לאחר מותו של בורסו עלה לשלטון אחיינו, אלפונסו, המנהיג שנודע בעיקר בזכות הנשים שבחייו – אחותו,
איזבלה ד'אסטה, ואישתו, לוקרציה בורג'ה (המוכרת לרוב בכינוי "הפאם פאטאל של הרנסנס").
איזבלה ד'אסטה נודעה כאחת הנשים החשובות ביותר ברנסנס – חזקה, משכילה מאד, דוברת שפות, פוליטיקאית מיומנת, חובבת אומנות ופרגמטית עד העצם, היא נישאה לפרנצ'סקו השני משושלת גונזגה ממנטובה. כמובן שלא היו אלה נישואי אהבה, אלא מהלך פוליטי, כפי שהיה מקובל באותם הימים – חוזה החתונה בין השניים נקבע כשאיזבלה הייתה בת 6 בלבד, ונועד לחזק את היחסים בין הנסיכויות השכנות. איזבלה מילאה תפקיד מרכזי בחצר המלכות במנטובה, והפכה את העיר למרכז תרבותי שוקק חיים. אך מאחורי הקלעים התנהלה דרמה אינסופית – גיסתה, לוקרציה בורג'ה, בת לאחת המשפחות המושחתות והידועות לשמצה ברנסנס, הפכה למאהבת של בעלה.
מכאן, המשיכו לעבר הדואומו המפואר של פרארה (Cattedrale di Ferrara). הקתדרלה נבנתה במאה ה-12, ונדרשו 42 שנה כדי להשלים את המבנה הדרמטי. אחד האלמנטים המאפיינים של הדואומו הוא החזית הייחודית והמפוסלת, המשלבת אלמנטים רומנסקיים וגותיים. מומלץ להיכנס פנימה, ולהתרשם מהחלל המפואר שעוצב מחדש במאה ה-18 לאחר ששריפה כילתה את רוב העיטורים המקוריים.
מכאן המשיכו לעבר פיאצה טרנטו אה טרייסטה (Trento e Trieste) שוקקת החיים. בעבר הכיכר הגדולה הזו נקראה פיאצה דלה ארבה (Piazza delle Erbe) והיא שימשה ככיכר השוק. מומלץ לעצור כאן להפסקת קפה.
התחנה הבאה במסלול היא ויה מאציני (Via Mazzini) ואזור הגטו לשעבר.
הקהילה היהודית בפרארה
הקהילה היהודית בפרארה היא עתיקה למדיי, והתגבשה כפי הנראה לפני כ-800 שנה, אך יש הטוענים שהיהודים הראשונים הגיעו לעיר אף קודם לכן. תחת שלטונה של שושלת אסטה זכתה הקהילה היהודית בעיר לפרוח. אמנם, מערכת היחסים בין יהודי פרארה לבין שכניהם הנוצריים והשלטונות לא הייתה נטולת בעיות וקשיים, אבל לרוב זכתה הקהילה להגנה.
לאחר גירוש ספרד ופורטוגל נקלטו בפרארה יהודים רבים, וביניהם גם דמות ידועה במיוחד – דונה גרציה נשיא, אשת העסקים, המדינאית והנדבנית הידועה שגדלה כאנוסה, חזרה ליהדות, ובילתה מספר שנים בעיר.
דונה גרציה נשיא השתייכה לאחת המשפחות העשירות בפורטוגל, והיא עצמה נחשבה לאחת הנשים העשירות באירופה במאה ה-16. היא ניהלה את הון העתק שמשפחתה צברה בזכות המסחר בתבלינים, ולאחר שנפטר בעלה והלחץ שהפעילה עליה האינקוויזיציה גבר, היא נאלצה לעזוב את פורטוגל. בתחילה היגרה דונה גרציה לאנטוורפן, אחר כך לוונציה, ולבסוף, בעקבות סכסוכים משפחתיים, הגיעה לפרארה.
בפרארה נהנתה דונה גרציה נשיא מחסותו של הדוכס לבית אסטה, ולאחר שנים רבות כאנוסה, חזרה בגלוי ליהדות.
היא מילאה תפקידי מפתח בקהילה ותרמה בין השאר להוצאתו לאור של "תנ"ך פרארה" – תרגום של התנ"ך ללדינו. בזירה הבינלאומית פעלה דונה גרציה נשיא לפדיון שבויים והקמת בתי חולים, וניסתה להציל את חייהם של יהודים שנידונו למוות על ידי האינקוויזיציה.
כמובן שדונה גרציה נשיא לא הייתה הדמות המפורסמת היחידה, והקהילה היהודית בפרארה שקקה חיים. בזכות המדיניות המקלה של דוכסי פרארה, הורשו היהודים לא רק לפתוח בנקים ולעסוק בהלוואות בריבית, אלא גם לעבוד כרופאים, מהנדסים, ועוד. מלומדים רבים נמשכו לתרבות ההשכלה בחצר הדוכס, ובמאה ה-15 נחשבה הקהילה היהודית בעיר לאחת החשובות באיטליה. מספר בתי כנסת וכעשרה בתי דפוס פעלו בעיר, ומתוכם יצאו ספרים מרכזיים כמו כתביהם של רבי יצחק יהושע בן עמנואל מלאטיש והרב משה מטראצ'ינה, והאנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק", שחיבר הרופא והרב האיטלקי יצחק למפרונטי, יליד העיר.
מהפך דרמטי עבור תושביה היהודים של פרארה
לאחר מותו של אלפונסו השני לבית אסטה, עברה פרארה בשנת 1598 לשליטת האפיפיור, והמצב עבור היהודים בעיר השתנה באופן דרמטי. בשנת 1627 הוקם בעיר הגטו. על הגטו הופקדו שומרים נוצרים שמנעו מהיהודים לצאת בלילה, והחלונות של הבתים שפנו לעבר הצד הנוצרי של העיר נחסמו בלבנים או בסורגים (אפשר עדיין לראות את הסורגים על החלונות בוויה קונטרארי – via Contrari). רק בשנת 1859 הוענקו ליהודי העיר זכויות אזרחיות מלאות.
כיום עומד ניתן לראות את בית הכנסת העתיק והיפה של פרארה (בוויה מאציני – via Mazzini 95), המורכב למעשה משלושה בתי כנסת שונים: ספרדי, גרמני ובנוסח קהילת פאנו, אך הוא סגור כרגע (2022) לשיפוצים. ניתן לבקר בבית הקברות היהודי של העיר, הנחשב לעתיק ביותר במחוז אמיליה רומניה. בית הקברות נמצא בוויה דל וינייה (Via delle vigne).
בתקופה האפלה של הפשיזם ומלחמת העולם השנייה הפכה פרארה את פניה, ומעיר שקיבלה לתוכה את היהודים, הפכה לעיר שרדפה אותם. מתוך קהילה של כ-300 איש, 96 יהודים נתפסו ונשלחו למחנות ריכוז. רק 5 מהם שרדו.
המכה האנושה שחטפה הקהילה היהודית בעיר מתוארת בין היתר בספר הידוע "הגן של פינצי קונטיני" מאת הסופר והאינטלקטואל ג'ורג'ו בסאני (Giorgio Bassani), שגדל והתגורר בפרארה. הספר גם עובד לסרט מצליח בבימויו של ויטוריו דה סיקה, וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
סיפורה של הקהילה, ושל יהדות איטליה כולה, מסופר במוזיאון היהודי הלאומי (ה-MEIS), שהוקם בעיר במבנה ששימש בעבר כבית כלא (בו הוחזקו בין השאר גם יהודים ופעילים אנטי פשיסטיים כמו ג'ורג'ו בסאני עצמו). המוזיאון נמצא עדיין בשלבי בנייה, ובעתיד אמורים להתווסף לו מבנים נוספים (בסופו של דבר יוקמו חמישה בניינים, כמספר חומשי התורה). בניגוד למוזיאונים אחרים המתבססים על תצוגה קבועה, למוזיאון הזה אין אוסף קבוע משל עצמו, והוא עובד בשיתוף פעולה עם המוזיאונים הלאומיים האחרים ומקיים תערוכות מיוחדות בכל פעם סביב נושא אחר, החל מהיהודים בתקופת הרנסנס וכלה בתערוכה המתקיימת כרגע (עד מאי 2022) העוסקת בחיים בתוך הגטו ומחוצה לו.
נמשיך מאזור הגטו לעבר ויה דלה וולטה (Via delle Volte), אחד הרחובות היפים והטיפוסיים לפרארה מימי הביניים. הרחוב כולו מורכב מסדרה של קשתות עתיקות, ומשמר באופן מושלם את מראה העיר כפי שנראתה לפני כ-800 שנה.
כעת הגיע הזמן לבצע קפיצה בזמן, ולבקר בחלק ה"חדש" של פרארה, שנבנה בתקופת הרנסנס. בשנת 1492 הורה הדוכס ארקולה הראשון לאדריכל ביאג'ו רוסטי (Biagio Rosetti) לתכנן את העיר מחדש, ולהרחיב אותה לכיוון צפון. התוצאה נחשבת למופת של תכנון רציונלי ורנסנסי, והפכה את פרארה לעיר המודרנית הראשונה באירופה. בזכות עבודתו של רוסטי הוכרה פרארה כאתר מורשת עולמי מטעם אונסק"ו.
מומלץ לסייר בין הרחובות הראשיים ולהתרשם מהבניינים המפוארים, במיוחד לאורך קורסו ארקולה אסטה (corso Ercole Este I), שם גם נמצא בניין היהלומים המפורסם של פרארה (פאלאצו דיי דיאמנטי – Palazzo dei Diamanti) שנקרא כך על שם 8500 ה"יהלומים" מאבן המקשטים את החזית.
אם תרצו לנוח מעט, תוכלו לסייר לאורך החומות העתיקות שמקיפות את העיר, ולעצור באחד הפארקים הרבים שמרגלותיהן (פארק מאסארי – Parco Massari הוא מקסים במיוחד, לדעתי).
חובבי קולנוע ישמחו לדעת שפרארה היא עיר הולדתו של אחד הבימאים האיטלקים החשובים בתולדות הקולנוע – מיכלאנג'לו אנטוניוני (Michelangelo Antonioni). אנטוניוני (1912-2007) ביים מספר יצירות מופת וביניהן ל'אוונטורה (L’Avventura -1960), ליקוי חמה (L’eclisse-1962), יצרים (Blow up -1966) ונקודת זבריצקי (Zabriskie Point-1970).
איפה עוד כדאי לבקר בפרארה אם נשאר לנו זמן?
אתרים מעניינים נוספים הם מוזיאון בית רומאי (Casa Museo Romei), המוזיאון הארכיאולוגי העירוני (Museo Archeologico) ופאלאצו סיקפנויה (Palazzo Schifanoia).
איפה אוכלים ומה כדאי לאכול בפרארה?
פרארה מפורסמת גם בזכות המאכלים הטיפוסיים שלה. מומלץ במיוחד לטעום את הקפלאצ'י די זוקה (cappellacci di zucca), מעין רביולי ממולאים בדלעת, הנחשבים למאכל המזוהה ביותר עם העיר. אחת המסעדות המוצלחות ביותר לדעתי שבהן תוכלו לטעום את המנה הזאת ורבות אחרות היא ל'אוקה ג'וליבה (L'oca Giuliva). התפריט כאן משלב את המסורת המקומית עם טוויסט מודרני, והתוצאה מוצלחת מאד.
חובבי הנקניקים בסגנון הארד קור ירצו אולי לטעום את הנקניק המפורסם ביותר בעיר, סלמה דה סוגו (salma da sugo), המיושן לא פחות משנה ואז מבושל לפני ההגשה. הפרארזים (תושבי פרארה) נשבעים שמדובר במעדן, אבל אחרים מכנים את המאכל הזה "הנקניק הכי קשה לעיכול באיטליה".
מנה פופולרית נוספת היא הפסטיצ'ו פרארזה (pasticcio Ferrarese), מעין פשטידה מצופה בצק פריך שבתוכה מקרוני, בשר, פטריות ורוטב בשמל. אין ספק שהתפריט המקומי נוטה לכובד מסוים...
מתי כדאי לבקר בפרארה?
הזמן הטוב ביותר לבקר בעיר הוא בחודש מאי, בזמן שנערך בה מירוץ הפאליו המפורסם, הנחשב לעתיק ביותר באיטליה. לפרטים: www.paliodiferrara.it/en/
Comments