שרשרת הרי הדולומיטים עוברת במחוזות ונטו טרנטינו אלטו- אדיג'ה ופריולי. בתרבות העולמית אבל גם בזו העברית, יש מקום של כבוד להרי הדולומיטים. שלל דימויים מציפים את התודעה בהקשר שלהם. ראשית ישנו המושג העתיק "בית מרפא" אליו הלכו התשושים מתלאות החיים, לנוח.

בית המרפא - שיובא למדינת ישראל שנים מאוחר יותר, אבל במסגרת הצנע כונה בית הבראה - היה שייך לעולם בו נהגו בעלי מעמד מסויים לנסוע בתקופת הקיץ לכמה חודשים, למקום יפיפה ורוגע, למשל אל הרי הדולומיטים.

האזינו לפודקאסט

בספרות העברית אפשר לציין למשל את ספרו של דוד פוגל "בבית המרפא" בו אדם בשם אימרֶה אורניק, וינאי ממוצא הונגרי, מגיע לבית מרפא בעיירת נופש בדרום טירול. החולים משתזפים בשמש, ממולם השלג שעל ההרים, הנוף הוא מהיפים בעולם והם עסוקים רוב זמנם בגסויות ובפלירטוט ובעגבים. ​ הרשמו לקבוצת הפייסבוק שלנו לטיפים ועצות גם גוסטב מאהלר המלחין הנודע אהב את הדולומיטים אם כי שם במידה רבה איבד את אהבת אשתו. בעשור הראשון של המאה ה-20 הגיעו גוסטב ואלמה מאהלר לעיירה טובלאך (Toblach), שנמצאת למרגלות הדולומיטיים. מדובר בתחילת המאה העשרים, והאיזור הזה עוד נמצא בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הזוג מאהלר הגיע למקום בין השנים 1910-1908 ובילה שם את חודשי הקיץ. אלמה מאהלר היתה אשת חברה אוסטרית יפיפייה, מבריקה וצעירה מבעלה בעשרים שנה. הם שכרו בקתת עץ ובה יצר מאהלר כמה מיצירותיו הגדולות ביותר למשל את הסימפוניה השמינית המונומנטלית, את הסימפוניה התשיעית וגם את “שיר הארץ”. בזמן שמאהלר היה עסוק בהלחנה, אלמה פגשה את מי שלימים יהפוך לאדריכל מפורסם, מחלוצי הבאוהאוס והסגנון הבינלאומי, היא פגשה את ואלטר גרופיוס. היא גם התחתנה איתו בסופו של דבר אבל זה כבר סיפור אחר. אבל לא רק בתי מרפא. רבים הם אנשי התרבות שמצאו עצמם נהנים ממה שהדולומיטים יכולים להציע. סופרים רבים נהגו לבוא לדולומיטים כדי לכתוב בשקט הפסטורלי של המקום הזה. למשל ארנסט המינגווי. אחרי שאשתו איבדה מזוודה ובה כתבי יד שלו, בתחנת הרכבת בפריז, המינגווי היה הרוס. כדי להתאושש נסע לעיירה קורטינה שם כתב את הסיפור הקצר Out of Season ובו הוא מתאר זוג שיוצא לנופש בדולומיטים. ראינו את הדולומיטים גם בסרטים לא מעטים שצולמו במקום. ביניהם קלאסיקות כמו "הפנתר הורוד", "ג'יימס בונד", ומערבון הספגטי הנחשב לטוב ביותר בסוגו "השתיקה הגדולה". הנה כי כן, הגעתם לדולומיטים. אתם מחוייבים ליופי הזה. מדובר בשרשרת הרים השייכת להרי האלפים. שלושה מחוזות יש בדולומיטיים, ונטו וטרנטינו ופריולי ובשנת 2009 הוכרזה שרשרת ההרים הזאת כאתר מורשת טבע עולמית על ידי אונסק”ו, בגלל היותם רכס ההרים מהיפים בעולם. ​ העיר הראשונה עליה נספר היא סן קַנדִידוֹ שנמצאת במחוז טרנטינו בקרבת העיר בּוֹלזצאנוֹ (Bolzano), ממש בקצה מדרון הסקי של מוֹנטֵה בַּרַאנצִ'י (Monte Baranci). בעיירה סן קַנדִידוֹ (San Candido), ישנו אתר נופש תיירותי מפורסם הממוקם בשמורת הטבע טרֵה צִ'ימֵה (Tre Cime). מקורו של הישוב בימי הביניים, והארכיטקטורה שלו מספרת על מאורעות אותה תקופה. בשנת 1303 הוענקה לעיירה הזכות להפוך לעיירת-שוק על-ידי המלך אלברטו הבסבורג הראשון, מלך גרמניה (למשמעות הזכות הזאת היה היבט כלכלי משמעותי. התושבים נהנו מהטבות כלכליות כמו מונופול על מכירת מוצר מסוים או כמקור אספקה יחיד של חומר גלם).

מגדל הפעמונים של סן מיקאלה בסן קנדידו

הגישה לסן קנדידו קלה, הן ברכב והן ברכבת ה"ואל פוסטריה אקספרס" שמאפשרת גישה נוחה לרוכבי האופניים. שביל האופניים המפורסם מוביל ללִיאֵנז (Lienz) דרך מקומות קסומים. ​ העיירה סן קנדידו חוצה את נהר הדרַוַוה (Drava), והיא היהלום שבכתר העמק הקרוי ואל פּוּסטֵרִיַה (Val Pusteria),היא מציעה אפשרויות רבות לאלו הרוצים טיולים רגליים, וגם לאלו המעדיפים לקחת הפסקה ולהתענג על מאכלים אופייניים של האזור. ​ ברחוב פיטר פול ריינר, בנוסף לחנויות המזכרות וחנויות המזון (ביניהן מאפיית וואצ'לר (Wachtler), שבה נוצצות העיניים למראה תצוגה מרהיבה של ממתקים וחפצים), נמצא מוזיאון הדולומיטים, שבו תוכלו להתפעל מהחי והצומח של האזור באמצעות מסע בזמן שיוביל אתכם מן האגדות העתיקות ועד היום: http://www.dolomythos.com/it/. ​ הליכה ברחוב תוביל אתכם לכניסה של כנסיית סן מיקלה (San Michele). ארכיטקטורת המבנה היא ביטוי מובהק של הבארוק הטירולי, עם חלונות מקושתים ופסלים בתוך נישות בחזית הראשית. אי אפשר לבקר בסן קנדידו מבלי להיכנס לקוֹלֵגַ'אטַה (Collegiata), שהפך למנזר הבנדיקטים של סן קנדידו סביב שנת 1143. סגנון הבנייה המונומנטלי מזכיר בצורתו מבצר, שהרי הכנסייה חייבת הייתה להדמות למבצר של אלוהים. ​ אחרי הסיור אפשר להירגע וליהנות מאוכל אזורי טעים במסעדת גסטהוף ויסטהלר (Gasthof Wiesthaler). ​ בחורף סן קנדידו לובשת לבן, ובינואר ברחובות הכפר נערכת תערוכת פסלי קרח. דמויות מוזרות ומרשימות למדי משעשעות את התושבים ואת המבקרים. ​ http://www.snow-festival.com/.

פסטיבל פסלי קרח

הנהר, הרחובות שטופי השמש, ההרים מסביב, אזורי ההתרעננות, מדרונות הסקי הנוחים, תחנת הרכבת שנמצאת במרחק מטרים ספורים מהמרכז, הופכים את סן קנדידו ליעד מושלם. ​ אנחנו עוברים לעמק גַארדֵנַה (Val Gardena). בגובה של 1563 מטרים, למרגלות רכס ההרים הנקרא סלה, בלב הפועם של הדולומיטים, נמצאת סלבה די ואל גרדנה (Selva di Val Gardena), עיר שיש בה אפשרויות רבות, גם לספורטאים, עם מגוון מתקני ספורט שניתנים לשימוש בכל ימות השנה (מגרשי החלקה, מגרשי גולף, בתי ספר לרכיבת סוסים ומועדון טניס), וגם עבור אלו שרוצים לשהות באחד ממלונות הספא הרבים בעיר.

סלבה די ואל גרדנה נראית מהרכבל

השבילים מובילים להרים דרך יערות רחבים ושדות פורחים. כדאי לבקר את טירת וולקנשטיין, או ליתר דיוק, את שרידיה, המצויים ליד החומה הסלעית העוברת לצד הוואלונגה (Vallunga), וממנה נשקף נוף עוצר נשימה.. https://www.valgardena-groeden.com/it/cultura-e-territorio/castelli/castel-wolkenstein/.

שרידי טירת וולקנשטיין

בסלבה נמצאים גם כמה אוצרות דתיים, ביניהם הקפלה להנצחת הקורבנות של ההר, עם ספר נחושת גדול בו מוטבעים שמותיהם של מטפסי הרים שהיו קורבנות של תאונות; וכנסיית הרובע של סנטה מריה ניווס (Chiesa Parrocchiale Santa Maria ad Nives), שהורחבה מספר פעמים במהלך השנים משום שהפכה יעד עליה לרגל. ​ פטרונה של העיר ושל גידולי הבקר הוא סן סילבסטר, אליו מתפללים התושבים שייתן ברכה ליבול. הקפלה בוואלונגה (Vallunga) בה נמצאו ציורי קיר בני 300 שנה המתארים את חייו והפסיון של ישו, מוקדשת לו.

הקפלה של סן ולנטינו בוואלונגה

טיולים בכרכרות סוסים, טיולים ליליים אל הצריפים העתיקים ביותר ומסלולי שלג לאור ירח. רחוב מייסולס (Meisules), הוא רחוב שופינג, עם ריחות מאפים מתוקים ולחמים ונמצא בו בר סאלטוס (Saltos). זהו בר אופייני לסצנת ה"אפרה סקי" (Après Sky). בסלבה ניתן למצוא פתרונות לינה לחופשות משפחתיות, מלונות יוקרה, ודירות נופש משפחתיות. ​ איך להתנייד בעיר? כרטיס נסיעה "ואל גרדנה" (Val Gardena Mobil Card), שניתן לאורחי העיר מאפשר נסיעה חופשית באוטובוסים בתחנות שבין אורטיסיי (Ortisei) וסלבה ובפנים הערים. ​ העמקים של הדולומיטים עשירים במסורות, חגיגות, חגים ומנהגים. התלבושות המסורתיות עשויות ממשי, סרטים, תחרה ותכשיטים שמאז ימי קדם מבקרי העולם הגדול היו מביאים איתם מארצות רחוקות. ​ תושבי עמק גארדנה הם פסלים מצוינים שעובדים בעץ. הפסלים הגארדנים - פסלי הקודש והאמנות - ידועים בעולם כולו. עיבוד העץ עבורם היה עיסוק לחורף, דרך להתגבר על ימים ארוכים וקרים.גם כך נוצרת אמנות. https://www.val-gardena.net/it/scultori-e-artisti.asp.. ​ איך תדברו? כ- 90% מהאוכלוסייה בדולומטים דוברת לדינו, שפה רומאנית שנולדה לפני יותר מ- 2000 שנה, וכדי לברך ביום טוב את האנשים תוכלו לומר "בּוּן דֵה" (Bun dé). ​ והנה, הגענו לונטו (Veneto), כי אי אפשר לדבר על הדולומיטים מבלי להזכיר את קוֹרטִינַה ד'אַמפֵּצוֹ (Cortina d’Ampezzo) המהוללת. היא נמצאת בנפת בלונו (Belluno), וקיבלה את התואר "מלכת הדולומיטים". זוהי עיר עשירה בהיסטוריה, במיוחד זו הקשורה במלחמת העולם הראשונה. בהרי קורטינה נכתב פרק חשוב בהיסטוריה של המלחמה הזאת. תחת סמל העיר כתוב המוטו: "אני חי בשלווה ומנוחה" ואכן זאת התחושה השורה על המבקר בעיר.

העיר העתיקה של קורטינה ד'אַמפֵּצו

בין האטרקציות העיקריות שלה: כנסיות וארכיטקטורה צבאית. בקורטינה תוכלו לראות את הטירה של זאנה (castello de Zanna), הממוקמת במיון (Majon), או את הטירה של בוטסטניו (Botestagno).http://www.cortinadolomiti.eu/IT/sentiero-castello-di-bodestagno/. ​ קורטינה ממוקמת בעמק שימשי, וברקע העיירה שממוקמת למרגלות העמק, נמצא מונטה קריסטלו (Monte Cristallo). ​ אחד המאפיינים של העיר, כמו במקומות אחרים בדולומיטים, הוא ההזדמנות לגלות את נפלאותיה ברגל או באופניים, בשבילים המיועדים לכך. הנוכחות של רכבלים ומעליות שונות מאפשרת גישה נוחה ומהירה לנקודות תצפית כמו פַלוֹריַה (Faloria). מרכז העיירה הוא בין קורסו איטליה וויה דל מרקטו. כאן, בצלו של מגדל הפעמון של בזיליקת הקדושים פיליפו וג'יאקומו, נמצאת נקודת המפגש לכל המטיילים. ​ קורטינה נחשבת ל"מילאנו הקטנה". היא אלגנטית ומפוארת, והיא הסמל לחיים הגשמיים בדולומיטים. ברים, מועדוני לילה ומסעדות הופכים אותה לאחד המקומות המתאימים ביותר לקהל צעיר. בין המפורסמים יותר נמצאים "מולו פאב" (Molo pub) ו"הבֵּקַלֵן" (El Becalen). ​ הכיכר המרכזית בעיירה היא מחווה לאנג'לו דיבונה (Angelo Dibona), מטפס הרים שנולד בעיירה בשנת 1879, ונחשב לחלוץ מטפסי הדולומיטים. תושבי העיירה זוכרים אותו כמיתוס של מיומנות. בפרובינציה של טרנטו נמצאת מוֹאֵנַה (Moena). עיר זו היא חלק מהלאדיניה (Ladinia) ואחת מאחת עשרה ערים המרכיבות את הקהילה המפוארת של פִיֵאמֵה (Magnifica Comunità di Fiemme). היא שוכנת למרגלות הדולומיטים של קטינצ'יו, וסופחה לממלכת איטליה בשנת 1921, בתמורה להצטרפותם למלחמת העולם ה- 1 לצד האנגלים. גם עיר זו מלאת מונומנטים היסטוריים ודתיים. ​ הכנסייה של סן ויג'יליו בעלת הסגנון הגותי, המשקיפה על האזור המיושב, מעניקה לה קסם שאין דומה לו. ​ מבצר סומדה (Forte Someda) הוא מבצר אוסטרו-הונגרי שנבנה ב -1898. בסמוך נמצא מוזיאון המוקדש לקרבות העקובים מדם שידע האזור במהלך מלחמת העולם ה-1. המוזיאון מכיל ממצאים מן המלחמה שנאספו בשדות הקרב. גם כאן ההיסטוריה והתרבות מתקיימות זו לצד זו, שכן המכון לתרבות הלדינו אחראי על שימור המנהגים של העיר. ​ מואנה היא אתר תיירות חשוב בחורף והיא ידועה בעיקר לחובבי הסקי למרחקים. למעשה, כאן נמצאת נקודת הזינוק של המארצ'לונגה (Marcialonga) – "הצעדה הארוכה" באיטלקית, אחת מן התחרויות החשובות ביותר של ענף הסקי קרוס קאנטרי. בנוסף, מתקיימת במסלול המארצ'לונגה תחרות ריצה באביב ובסתיו. חובבי רכיבת האופניים יתענינו לדעת שרחובות מואנה לעיתים קרובות הן חלק ממסלול הג'ירו ד'איטליה (Giro d'Italia). ​ המרכז העתיק של מואנה מכונה אנתיקו ריאונה (Antico Rione). לאורכו זורם נהר האוויסיו (Avisio). הרחובות בעלי אופי של עיירת נופש הררית. אדני החלונות עמוסים פרחי גרניום כתומים בקיץ והארכיטקטורה כובשת לב ונראית לעיתים כמו ציור פרי עטו של מאייר מאולפני דיסני. ​ מן העיר נראה רכס הקטינצ'יו (גן ורדים). במהלך העונה המושלגת מאדים הרכס כמסמיק בשעת השחר ובשעת הדמדומים. את תופעת הטבע הזאת משייכים המקומיים לאגדת המלך לאורינו. ​ למלך לאורינו הייתה גלימה שכאשר היה מתכסה בה, הייתה הופכת אותו לרואה ואינו נראה. יום אחד נרדף על ידי גדוד אבירים אל ארמונו. הוא ניסה לנצח אותם אך הם גברו עליו. מיד השליך את הגלימה על כתפיו וכשהוא רואה ואינו נראה דילג בין הוורדים שבגן הארמון בניסיון להימלט. חבורת האבירים אמנם לא ראתה את המלך אך הם הצליחו לתפוס אותו מפני שהבחינו בוורדים שנעו על פי נתיב בריחתו של המלך. ​ המלך לאורינו זעם וקילל את גנו "שעין אדם לא תחזה עוד ביופייכם, לא ביום ולא בלילה!". חבל ששכח להזכיר את דמדומי השחר ואחר הצהרים... מאז מאדימות הפסגות רק בשעות אלה. ​ http://www.bolzano.net/it/leggenda-re-laurino.html ​ סן ויג'יליו די מארבה (San Vigilio di Marebbe), אוברגן (Obereggen) וקורברה (Corvara). הפנינים של הדולומיטים מוכנות להדהים אתכם. תרבות, אמנות, היסטוריה, שמש ושלג. והנה לכם הסיור המושלם.

סן ויג'יליו די מארבה

גולשים בין העמקים.

כבר סיפרנו עד כמה עמק הנוֹן (Val di Non) עשיר בהיסטוריה, מסורות ואגדות. ממש בהמשך עמק הנון נמצא עמק הרַבִּי (Val di Rabbi). מסופר כי לפני אלפיים שנה בערך, קבוצה של יהודים מהעיר זדראקארטה אשר בפרס, נעצרה באזור זה כדי להתפלל וממש בעמק זה אפשר היה למצוא את ראשי הקהילה היהודית, מכאן השם עמק הרבי. לא הרחק משם, בואל די סולה הסמוכה (Val di Sole), נמצאת העיר הראשית "מלא" (Malè), שמה של העיר בוודאי שמתם לב מצלצל את השפה העברית. יש כמה עיירות בדולומיטים בהן ניתן לראות עדויות עתיקות לקיומם של חיים יהודיים באיזור. למשל בציורי קיר במנזר של ברסנונה (Bressanone) או בכנסיית סנטה ג'ודיטה (Santa Giuditta‎) בטרמנו (Termeno). נשים לב לציורים בהם אנשים חובשים כובע מחודד, פניהם מעוטרים בזקן עבות ובפאות האופייניות. זהו סימן ההיכר של בגדי היהודים שמעידים על היסטוריה של נוכחות יהודית במקומות הללו. ​ היהודים היו המממנים של הגוף האחראי על הטיפול והתחזוקה של העבודות הציבוריות באדיג'ה (Adige), וכן של בניית הרכבלים והפוניקולרים (רכבל על הקרקע); אחרים ניהלו מפעלים או עסקו בבנקאות ובבתי מלון. הדולומיטים וסביבתם הפכו אם כך, גם לנוף המשלב בין תרבויות שונות.