אין שום ספק בכך שהתיירים הרבים המגיעים לאיטליה הם נכס חשוב ביותר – תעשיית התיירות תורמת לתל"ג, ופרנסתם של רבים תלויה בכך שאוהבי איטליה ימשיכו לבקר בארץ המגף. אך בשנים האחרונות, הפכה תופעת ה-OVERTOURISM ("תיירות יתר") לבעיה רצינית הפוגעת לא רק במקומיים אלא גם בתיירים עצמם. האם יצליחו הרשויות למצוא פתרון הוגן לבעיה?
לצד התלונות הקבועות על החום והלחות הבלתי נסבלים, איטלקים רבים העבירו את הקיץ האחרון בלהתלונן על עניין נוסף: מספרם הגואה של התיירים המציפים את המדינה. וליתר דיוק: יעדים ספציפיים במדינה (ובראשם ונציה, רומא, פירנצה וורונה).
בתום מגפת הקורונה, חוו מדינות רבות (וביניהן איטליה) נסיקה משמעותית במספר התיירים. המומחים כינו את התופעה "תיירות נקמה" – לאחר שבמשך כשנתיים נאלצנו כולנו להסתגר בבתים ולוותר על ההנאה ועל האושר שבטיולים, נדמה כי כולם רק חיכו להזדמנות לטוס שוב. כאשר הוסרו הסגרים ובוטלו ההגבלות, נפרץ הסכר ורבים יצאו מיד לדרך וטיילו ללא הכרה, בין היתר מתוך ניסיון לפצות את עצמם על הזמן האבוד.
במקביל המשיכו משפיעני רשת לקדם בכוח רב יעדים מסוימים באינסטגרם ובטיקטוק, ועולם טיסות הלואו-קוסט צמח במהירות מסחררת: בזכות חברות כמו RYANAIR ו -EASYJET, גילינו שקל מאי פעם לנוע בין יעדים באירופה ולשלם עבור התענוג מחירים נמוכים במיוחד (בישראל המצב שונה כרגע, אולם סביר להניח שכאשר תסתיים המלחמה וחברות התעופה הזרות יחזרו לנתב"ג, גם המחירים ירדו בהתאם). גם מחירי הלינה נעשו תחרותיים יותר, בשל הצמיחה המתמדת במספרן של הדירות להשכרה דרך פלטפורמות כמו AIRBNB.
בשנים האחרונות עברה תעשיית התיירות מהפך של ממש, אך לצד הצדדים החיוביים של התופעה (כיף לטייל, וכיף לעשות זאת במחירים הוגנים), אי אפשר להתעלם מהצדדים השליליים. גדודים של תיירים מציפים את הערים המרכזיות באירופה, ולמקומיים פשוט נמאס. לאחרונה עלו לכותרות מפגינים בברצלונה שהשפריצו מים על תיירים במסעדות בניסיון לסלק אותם, ובשלל ערים ברחבי אירופה נתלו שלטים "תיירים לכו הביתה". העיירה פוג'יקאווגוצ'יקו, למרגלות הר פוג'י, התקינה פאנלים שחוסמים את הנוף כדי למנוע מ"תיירי הסלפי" להציף את העיר ולהצטלם על רקע ההר המפורסם, וגם העיירה הציורית האלשטט שבאוסטריה נקטה במהלך דומה. בוולנסיה וערים נוספות בספרד הוחלט להגביל את בנייתם של בתי מלון, ואפילו הניו יורק טיימס פרסם מאמר דעה של ילידת בולוניה שהתלוננה על כך שהתיירים הרסו את עיר הולדתה. למרבה הצער, נראה כי תעשיית התיירות (בגרסתה המהירה והזולה) הפכה ממנוע צמיחה שכולם בעדו לחרב פיפיות.
אז מה בעצם הבעיה?
אין עוררין על כך שתעשיית התיירות היא מקור הכנסה חשוב ביותר עבור האיטלקים. על פי ההערכות שווי תעשיית התיירות באיטליה עולה על 100 מיליארד יורו בשנה, ומרוויחים ממנה לא רק העוסקים בתיירות באופן ישיר (סוכנויות, מדריכים, בתי מלון ונהגים) אלא גם מסעדות, משפחות שמשכירות דירות לתיירים, גלריות וחנויות מזכרות, חוות שמציעות שיעורי בישול, יקבים, ועוד. עצם הרעיון שאיטליה צריכה לפעול כדי לצמצם את מספר התיירים שמגיעים אליה מעורר חלחלה בקרב רבים בתעשייה, אך המתחלחלים והמזדעזעים נוטים להתעלם מהנזקים שתיירות מסוג MORDI E FUGGI ("תיירות נגס וברח") מסבה למדינה.
תיירות ה-MORDI E FUGGI, שנעשית יותר ויותר נפוצה, מבוססת על תיירים שמגיעים ליעד, "נוגסים בו" במהירות וממשיכים הלאה. תיירים שמשתמשים בתשתיות, אבל במהלך הביקור שלהם כמעט ולא תורמים לכלכלה המקומית. במקום לאכול במסעדה, מסתפקים התיירים בסנדוויץ' מהסופר. במקום לישון במלון (שמשלם מיסים לעירייה) הם ישנים בדירת AIRBNB. במקום לבקר במוזיאון, הם רק מצטלמים מול האטרקציה אבל לא נכנסים פנימה. ומי שמשלם בסופו של דבר את החשבון הם המקומיים (דרך חשבונות הארנונה הגבוהים).
המצב מורכב אף יותר כאשר מדובר על תיירים המגיעים בקרוזים. כאשר יורדים תיירי הקרוז מהספינה הם מציפים את העיר באלפיהם: דמיינו גדודי אוטובוסים, ועליהם חמשת אלפים תיירים שירדו מסירת ענק, הגיעו לוונציה, עשו בה סיור מהיר בין האטרקציות, סימנו וי, אכלו גלידה, ורצו בחזרה לסירה.
ונציה, למעשה, היא אחת הערים שנפגעו בצורה המשמעותית ביותר מסוג זה של תיירות. בסופו של דבר ונציה היא עיר קטנה, והעומס על התשתיות הוא עצום – סירות האוטובוס (vaporetto) יכולות להכיל רק מספר נתון של אנשים, וכאשר עשרות אלפי תיירים צובאים על העיר, הרחובות פשוט נסתמים, במובן המילולי ביותר של המילה. התוצאה היא תורי ענק, לחץ גדול, טינופת ברחובות, ולעיתים גם נזקים לעיר. על מנת להתמודד עם העומס, החליטה ונציה להשית תשלום יומי על מבקרים שלא ישנים בעיר (מי שישן במלון בעיר משלם ממילא מס עירוני בגובה כמה יורו עבור כל לילה, ולכן פטור מהתשלום). הפיילוט זכה להצלחה מסוימת במהלך שנת 2024, אולם עד מהרה התברר כי הסכום שנגבה מכל תייר (חמישה יורו) איננו גבוה מספיק – לא כדי לכסות את ההוצאות, וגם לא כדי להרתיע את המבקרים. כעת בוחנת עיריית ונציה את הפרויקט מחדש, ורבים טוענים שיש לגבות מהמבקרים לפחות עשרה יורו ליום. יש גם מי שטוענים שהסכום צריך להיות גבוה אף יותר.
כמה מאמרי דעה שהתפרסמו בעיתונות האיטלקית בחודשים האחרונים טענו כי בסופו של דבר, יאלצו יעדים מסוימים להגביל את מספר המבקרים היומי. זה כבר המצב באטרקציות מסוימות ובמוזיאונים ידועים במיוחד (למשל הסעודה האחרונה של לאונרדו, במילאנו), ויתכן שבעתיד גם ערים יבחרו לאמץ מדיניות דומה. כרגע ונציה מסתפקת במס תיירים. האם בהמשך תוטל מגבלה על מספר האנשים שזוכים להיכנס בשערי העיר? אין לדעת.
תיירות היא דבר נפלא ומבורך, והלוואי שכל מי שרוצה לבקר בוונציה (ובכל יעד אחר) יוכל לעשות זאת בהנאה ובשמחה. אבל כאשר זרם התיירים גבוה משמעותית ממה שהעיר יכולה לחיות אתו באופן בר קיימא, הנזק רב על התועלת. ההשלכות השליליות של תיירות שמנוהלת בצורה שגויה הן משמעותיות, כואבות, והרסניות: הנזק הראשוני והברור מאליו הוא העומס והצפיפות, תורי ענק בכניסה לכל אטרקציה, תורים ברכבת, תורים במסעדות, לכלוך, מחירים גבוהים, וחוויית ביקור פגומה ולא אותנטית.
אך המחיר שמשלמים המקומיים גבוה אף יותר: תושבי העיר לא מצליחים ללכת ברחובות השכונה שלהם משום שהרחובות עמוסים בהמון אדם. הם לא ישנים בלילות בשל הרעש שעולה מהמסעדות והפאבים שפתוחים עד מאוחר. חנויות שכונתיות נסגרות משום ששכר הדירה עבור החלל עולה, ויזמים נכנסים לתמונה והופכים את החנויות למסעדות, כדי לענות על הביקוש מצד התיירים. האם תושבי השכונה צריכים 16 מסעדות שמגישות פסטה בכל רחוב, במקום סניף דואר, סניף בנק, וסופרמרקט שכונתי? חמור אף מכך – דירות שפעם שימשו משפחות וסטודנטים עברו הסבה לדירות לתיירים, משום שהרבה יותר ריווחי ומשתלם להשכיר דירות לתיירים מאשר למקומיים. כך, נדחקים המקומיים מחוץ לעיר, משום שהם לא עומדים במחירי השכירות החדשים.
סרטונים כמו זה כאן על פירנצה הממליצים על מקומות פחות מתויירים נוצרו בגלל כמות התיירים הגדולה המציפה את העיר.
לכך מתווסף גם הנזק האקולוגי – פגיעה באתרים, זיהום אשפה, זיהום רעש, ועומס כבד: לאחר שאלפי תיירים החליטו להתיישב על המדרגות הספרדיות ברומא, חסמו את הגישה לרחוב והשאירו אחריהם קילוגרמים של זבל וטינופת, אסרו הרשויות על אנשים לשבת על המדרגות והחלו לתת קנסות גבוהים למי שערכו עליהן פיקניק מאולתר. למרבה ההזיה, נרשמו גם מקרים קיצוניים בהרבה, כאשר תיירים מסוימים השחיתו בפועל את העיר – בשנה האחרונה נעצרו מספר תיירים בשל פגיעה באתרי מורשת (כמה תיירים חרטו גרפיטי בקולוסיאום, אחרים נכנסו למזרקת טרווי ברומא כדי לצלם סלפי ושברו פסל שיש, אחרים קפצו לתוך התעלה בוונציה כדי לשחות...).
מובן מאליו שעומס התיירים מוביל לאובדן האותנטיות שבחוויית הביקור. כולנו רוצים להרגיש שחוויית הביקור שלנו ביעד מסוים היא אמיתית ואותנטית, אבל ברור מאליו שככל שמספר התיירים עולה, כך נשחק המימד האותנטי. אחת הדוגמאות לכך היא האוכל: האוכל המקומי מוחלף לעיתים קרובות בגרסה "שמותאמת לחיך התיירים", והתחרות על כיס המבקרים גורמת לכך שכל המסעדות מציעות גרסאות דומות מאד, ומוזלות, של "תפריט איטלקי גנרי". כך נוצר מעגל שמזין את עצמו, ובסופו של דבר פוגע בכולם.
אז מה עושים?
כיום, רוב התיירים מתרכזים באזורים ספציפיים. לפי הנתונים הרשמיים, בשנת 2023 48% מהתיירים שהגיעו לאיטליה ביקרו בשישה יעדים: ונציה (כמעט 12% מהמבקרים), רומא (כ-10%) מהמבקרים, בולצאנו (8.4% מהמבקרים), מילאנו (6.9% מהמבקרים), פירנצה (5.6% מהמבקרים) וורונה (5.2% מהמבקרים).
בשנים האחרונות החלו ערים שונות באיטליה לאמץ מדיניות מורכבת יותר, המכירה בצורך האסטרטגי לקדם תיירות בת קיימא. מאמצים רבים (אך לא מספיקים...) מוקדשים לניסיון לעודד תיירים לבקר ביעדים פחות מוכרים. בשל הפופולריות האדירה של יעדים מסוים באינסטגרם, טיקטוק ופייסבוק, הם מושכים המוני אדם. אבל האם הם בהכרח יפים יותר, מעניינים יותר או מיוחדים יותר? לא תמיד. לפעמים היעדים האלה באמת מציעים משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר. ולפעמים אלה סתם יעדים שזכו ליחסי ציבור מופלאים...
גם אנחנו, באתר זה, השתדלנו לאורך השנים להציע לקוראי "באיטליה" יעדים אלטרנטיביים ומיוחדים, שמתאימים לקוראים סקרנים שמחפשים חוויה אותנטית ולא תיירותית. יעדים שבמקום צפיפות – מציעים מרווח, ובמקום חוויה אחידה ותיירותית – מציעים חוויה מקורית ואמיתית. ניסינו לגוון ולחדש, ולכן ברחבי האתר תוכלו למצוא עשרות כתבות על שמורות טבע מיוחדות, מחוזות מוכרים פחות, וערים מקסימות ויפות ששווה בהחלט לגלות. למעשה גם ביעדים מפורסמים מאד, כמו רומא ונציה וטוסקנה, אפשר "לרדת מאוטוסטרדת התיירים", ולחפש מקומות קטנים יותר, מיוחדים יותר, ולא כל כך מוכרים.
דרך נוספת למתן את נזקי תיירות היתר ותיירות ה"נגס וברח" היא באמצעות ביקור במדינה מחוץ לעונה. תיירים שיגיעו לאיטליה בתקופות שקטות יותר (נובמבר-מרץ) יגלו מקום אחר למדיי – רגוע יותר, נעים יותר, אותנטי יותר. בשנים האחרונות מבקרים רבים בוחרים להימנע מאיטליה בחודשי הקיץ בשל מזג האוויר הלוהט, ומגיעים לקראת סוף הסתיו. נכון, בנובמבר יורד גשם, אבל רובנו כידוע לא עשויים מסוכר, ומגשם אפשר להתגונן בעזרת מטרייה. קשה יותר להתגונן מפני חום של 40 מעלות ברומא ביולי...
אסטרטגיה נוספת היא לינה במלונות קטנים המנוהלים בידי מקומיים (למשל חוות קטנות). זו דרך נהדרת להכיר את תושבי המקום, ולחוות את איטליה בצורה אמיתית יותר. זו גם דרך מצוינת לתרום לכלכלה המקומית, ולא לחברות ענק בינלאומיות. ישנם מבקרים שבוחרים למשל ללון ב- albergo diffuso, כלומר מלון מבוזר. במקום מבנה אחד מרכזי, המלון כולל מספר חדרים ברחבי הכפר. כמובן שמומלץ תמיד לנסות גם AGRITURISMI, כלומר מקומות לינה בחוות מקומיות. זו דרך מהנה להכיר את חיי הכפר, לומר בוקר טוב לחיות המשק, ולטעום מוצרים מקומיים וטריים במיוחד.
האלטרנטיבה לתיירות היתר, בסופו של דבר, היא SLOW TRAVEL, כלומר תיירות איטית. העקרונות המנחים של תנועת ה-SLOW TRAVEL מעודדים את המבקרים לאמץ גישה מודעת יותר, ולוותר על הנסיעות הקדחתניות מיעד ליעד, בניסיון לדחוס כמה שיותר לתוך כל יום ולהספיק כמה שאפשר. בפועל, המרוץ הזה לא מאפשר לראות שום דבר באמת, רק לצלם, לסמן וי, להגיד שראינו, ולהמשיך מיד הלאה. ביקור קצת יותר איטי, המדגיש איכות על פני כמות, מאפשר לנו להתחבר ליעד ולהתערות בתרבות המקומית (במקום ליפול בשיטתיות לתוך מלכודות תיירים). לא חייבים להאט את כל הטיול, כמובן. אפשר לבחור ימים מסוימים, שבהם מתחשק לנו לחוות את הדברים בקצב קצת אחר – כל אחד ומה שמתאים לו. הדבר הכי חשוב, בסופו של דבר, הוא ליהנות.
Comments